• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 32: "לוכד החלומות" (2003)

4 באוקטובר 2019 מאת אור סיגולי

אנחנו כבר 32 סרטים לתוך פרויקט כל סרטי סטיבן קינג, ואפשר לומר שבשלב הזה ראינו מגוון די רחב של איכות. ראינו סרטים שהפכו לקלאסיקה, וסרטים שצללו בין רגע לתהום הנשייה. ראינו הצלחות בזמן אמת, הצלחות בדיעבד, סרטי קאלט בהתהוות, וגם ראינו כישלונות מכל מיני סוגים. אפשר אפילו לומר, אם כי זה מאוד הגיוני סטטיסטית, שהסרטים הפחות טובים מתעלים במספרם על הסרטים הטובים. בכמות כל כך גדולה של עיבודים, חלקם נעשו במהרה ובפזיזות, יש כמה פאדיחות מהמעלה הראשונה. ועדיין, אם אתם שואלים אותי, אין כישלון מפואר ועצום יותר מאשר "לוכד החלומות" (Dreamcatcher).
אולי באמת "משאיות" גרוע ממנו בכל מה שקשור לעשייה טכנית, אבל זה עוד יותר מחריף את התדהמה מהסרט הזה של 2003, שנה קולנועית גרועה באופן כללי. כמה מטובי המוחות חברו לעשייתו, ועדיין מדובר במשהו שאני לא לגמרי מצליח להבין איך נגמר כחרפה קולנועית כזו מאסיבית.

את "לוכד החלומות" כתב קינג ב-2001, וזה היה ספר הפרוזה הראשון שלו לאחר תאונת הדרכים שכמעט לקחה את חייו. ב-1999 נכנס בו ואן והעיף אותו לצד השני של הרחוב, כמו גם לסבב של חמישה ניתוחים, במהלכם כמעט קטעו את רגלו, והוא סבל חודשים ארוכים מכאבים משתקים. זה, איכשהו, לא מנע ממנו לכתוב. למעשה, באותה שנה של "לוכד החלומות" גם יצא לאור "בית שחור" שלו. הסרט "לוכד החלומות" הגיע לקולנוע במרץ 2003, וזה רק מראה באיזו מהירות נחטפו הזכויות, נכתב התסריט ואושרה ההפקה. כל זה בזמן שאפילו קינג טוען שהספר הזה די רחוק מלהיות אחת מפסגות יצירותיו.
ממש מרתק אותי תהליך הפרה-פרודקשן של הסרט הזה, כי אני חייב להבין את הטיים-ליין. על התסריט חתומים וויליאם גולדמן ובמאי הסרט לורנס קסדן, כאשר אני די בטוח שהשניים לא ישבו וכתבו יחד, אז מסקרן להבין מי התחיל ומי שיפצר. הסיבה שזה מעניין היא כי, על פניו, גולדמן הוא הבחירה המשולמת – אחד התסריטאים הגדולים של הוליווד לו שני אוסקרים ("קיד וקאסידי", "כל אנשי הנשיא") וקרדיט על אחד מעיבודי קינג המוצלחים ביותר "מיזרי", אך מצד שני בשנת יציאת הספר הוא כבר היה חתום על אחד הכישלונות הגדולים ביותר בסרטי קינג "לבבות באטלנטיס". למעשה, כבר מסוף שנות התשעים נדמה שגולדמן איבד את הטאץ' שהפך אותו לאחד מבכירי הכותבים של תעשיית הסרטים. מדוע דווקא הוא קיבל את המשימה לעבד ספר שאפילו הסופר טוען שהוא לא מוצלח, את זה אני לא יודע.
אופציה נוספת היא שגולדמן קיבל קרדיט על שכתוב ובנייה מחדש של מה שכתב לפניו הבמאי המיועד של הסרט, לורנס קדסן, בעצמו דמות מוערכת בהוליווד עם שלוש מועמדויות לאוסקר על כתיבה ("החברים של אלכס", "תייר מזדמן" ו"גרנד קניון") ושותפם של לוקאס וספילברג ליצירת כמה מהמותגים האהובים ביותר בתולדות הקולנוע – "אינדיאנה ג'ונס" ו"מלחמת הכוכבים".
אין לי תשובות. מה שבטוח הוא שמשהו מאוד רע קרה בתהליך הזה.

בהתחשב בתוצאה הסופית, פיתחתי תאוריה שיכולה להסביר מה קרה, אבל אני לעולם לא אוכל לגבות אותה: לדעתי גולדמן היה הראשון שעיבד את הספר לתסריט, עוד לפני שהתבררו מימדי הכישלון של "לבבות באטלנטיס", ומשם הוא עבר לקסדן הבמאי לשיפוצים ושיפורים שיתאימו לחזון שלו. יחד ולבד הם עמלו על תסריט שעוסק בחברות, התבגרות, התמודדות עם העבר, וכוח חייזרי אפל שמגיע כדי להרוס את העולם.
יום לפני היציאה לצילומים, קסדן סיים את הדראפט האחרון והשאיר אותו על שולחן העבודה בבית, ובאישון לילה התגנבו פנימה הנכדים שלו עם טושים וצבעי פנדה, וקשקשו על כל התסריט תמונות של בולבולים, פלוצים ומסוקים, וכתבו כל מיני מילים גסות פה ושם, לא תמיד בקונטקסט. קסדן לא שם לב והגיש את התסריט בבוקר למנהלת ההפקה שלא שאלה יותר מדי שאלות, וכך נוצר "לוכד החלומות" – סרט שבאמת אין בו סצנה אחת שאיננה מטומטמת, כזה שאי אפשר לגמרי להבין האם באמת אין שם קשר בין כלום לכלום, או שפשוט הוא כל כך משעמם שהמוח האנושי מסרב לחבר את האלמנטים יחד לכדי משהו קוהרנטי. הסרט הזה מעורר תדהמה כמעט בכל דקה ודקה ממנו.

"לוכד החלומות" מציג לנו כבר בהתחלתו את ארבע הדמויות המרכזיות, חברי ילדות ותיקים שגדלו בעיירה דרי (גיבורת עלילת "זה", כמובן) שחולקים ביניהם איזשהו קשר טלפתי. אחד מהם הוא פסיכולוג, שני יועץ לסטודנטים, שלישי הוא סוחר מכוניות והרביעי איננו יודע לשאול. אחד מהם, יועץ הסטודנטים לצורך העניין, עובר תאונת דרכים כמעט קטלנית (אלמנט אוטוביוגרפי של קינג, ניתן להבין) שאיננה מוסיפה לעלילת הסרט דבר וחצי דבר מלבד תירוץ לאיזו הזיה שהיה אפשר לפתור אחרת, וחצי שנה לאחריה הם נפגשים בבקתה מבודדת ביער – כפי שהם עושים כל שנה מזה שני עשורים.
במהלך החופשה הקצרה שלהם אנחנו נחשפים לפלאשבק בו הארבעה, כאשר היו ילדים, הצילו ילד קטן שעונה לשם דאדס מחבורת בריונים שהתעללה בו (אלמנט קינגי ידוע מ"אני והחבר'ה" דרך "לפעמים הם חוזרים", "זה" ו"לבבות באטלנטיס". הסופר הזה בהחלט חטף מכות בימי ילדותו), שלאחר ההצלה נשבעת שהיא עוד נתקום בהם. ספויילר: הם לא. לא נראה אותם לעולם. בתמורה, דאדס המשונה והחמוד מאוד, מעניק להם כוחות טלקינתיים שמהותם לא ברורה, ולא תהיה ברורה גם אחרי שהסרט יסתיים.
באותו מפגש שנתי מתרחש משהו מוזר באותו יער מושלג אליו הם באים כל שנה כדי לקדש את זכרו של דאדס (למרות שהוא לא באמת מת וגר לא רחוק משם, והם פשוט יכלו להזמין אותו אבל לא עשו את זה, אז מה הקטע?) – החיות מתחילות להימלט מהמקום, ולבקתה מגיע צייד כלשהו במצב מאוד מאוד גרוע, עם בטן נפוחה והבל פה של המוות עצמו. שניים מגיבורנו מכניסים אותו לבקתה וסועדים אותו עד שיהיה אפשר להביא אותו לבית חולים, אך הם לא מספיקים כי האיש מת על האסלה לאחר שממעיו יצא מין נחש דמוי זין ענק מלא שיניים. לאחריו מופיע חייזר עצום ואפור, שקוראים לו "מיסטר גריי" כי למה לא, שהופך לערפל אדום שמשתלט על רוחו של אותו יועץ סטודנטים שעבר תאונה, ורוצה להיכנס לתוך תודעתו אבל למרבה המזל בתוך הראש שלו יש ספריית זיכרון שמאפשרת לו לסגור את הדברים החשובים שקשורים לדאדס בחדר נעול אליו החייזר לא יכול להיכנס.

אתם עדיין אתי? יופי, כי אנחנו עוברים לעלילת משנה שלא החלטתי מה היא יותר – יקרה להפקה או מיותרת לחלוטין. אז כאמור מסתבר שיש חייזרים שרוצים להשתלט על העולם ומי שאמור לעצור אותם הוא קולונל אברהם קרטיס (מורגן פרימן בהופעה שהוא בוודאי היה רוצה לשכוח) העומד בראש חוליית צבא סודית שמטרתה להילחם בחייזרים, ואת זה הוא עושה כבר 25 שנה. כמובן שהוא לא לגמרי שפוי, כי בין "קרטיס" ל"קורץ" יש מעט מאוד הבדל. רפרנס ל"אפוקליפסה עכשיו" וזה. איפה היינו?
אה. אז לאחר שהוא מגלה שאחד החייזרים הטפילים שיוצאים דרך הרקטום הצליח לברוח תחת אפו, הוא יורה באצבעות של אחד החיילים שלו בעזרת אקדח שהוא מתעקש שהוא קיבל מג'ון וויין בעצמו, וסוגר את האיזור, פותח מין מעברת פליטים לנגועים תוך כדי שהוא משחרר מתקפת מסוקים עצומה על החייזרים שעומדים לתקוף אותנו. איך אף אחד בעולם לא שם לב שיש קרב מסוקים בין הצבא האמריקאי למתקפת חייזרים, זה משהו שאין צורך להתעכב עליו.
בינתיים אחד החברים ששרד מצליח לברוח ומאתר את דאדס – שכאמור היה חי כל הזמן והוא בעצם הייצוג הכי פוגעני בעולם למישהו עם צרכים מיוחדים (זה בסדר, זה לא מעליב. הוא חייזר חום גם ככה. מילולית), ויחד הם יוצאים למצוא את החבר השני על מנת לעצור את מיסטר גריי שהשתלט על ההוא, ומתכוון להרעיל את אספקת המים של ארה"ב ולגרום לכולם לחרבן נחשים עצומים דמויי זין עם שיניים.

כל הדברים האלו, ועוד הרבה שאתם בכלל לא מאמינים (כולל מונולוג אקספוזיציה של דמות שיכורה מאוד שמשלימה לנו אינפורמציה תוך כדי שהיא מדברת לדמות אחרת שמתה כבר מזמן לאחר שגם הרקטום שלה נפרץ), מתפרשים על פני שעתיים ורבע ארוכות להדהים של גירוד ראש והרמות גבה שיגרמו לכם לפקפק בשפיות שלכם. תוך כדי הצפייה בסרט, בו נאמרים בשיא הרצינות משפטים כמו "אנחנו על אותו הדף, אנחנו משתינים באותה משתנה" ואם אני זוכר נכון גם יורדים לפחות פעם אחת על צופי "חברים", אפשר רק להיזכר בקרדיטים בתחילת הסרט כדי שהנשמה תנמק לחלוטין.
אז לא רק שני תסריטאי אוסקר הובילו את הפרויקט הזה – שהקהל פשוט סרב להגיע אליו, הופך אותו לכישלון קיצוני שבארה"ב הכניס בקופות כחצי מהתקציב שלו – אלא עוד כמה שמות שפשוט לא הגיוני שמשויכים לדבר הזה כמו הצלם ג'ון סיל ("הפצוע האנגלי", "מקס הזועם: כביש הזעם"), והמלחין ג'יימס ניוטון הווארד (המועמד לשמונה אוסקרים, כולל "נסיך הגאות והשפל" ו"מייקל קלייטון").
על הקאסט של הסרט גם צריך להתעכב. אז כבר הזכרתי את מורגן פרימן, שנה לפני האוסקר על "מיליון דולר בייבי", אבל גם שאר השחקנים שמסביבו לא הצליחו לצאת בשלום מהעניין הזה.
את ארבעת החברים מגלמים תומס ג'יין, ג'ייסון לי, דאמיין לואיס וטימותי אוליפנט. כיום, השניים האחרונים הם המוכרים ביותר, בעיקר בזכות הצלחתם בעולם הטלוויזיה עם "הומלנד" ו"ג'סטיפייד", בהתאמה. אבל בזמן יציאת הסרט, אלו היו דווקא השניים הראשונים שהיו שמות מוכרים יותר. תומס ג'יין בזכות "ים כחול עמוק" ו"הקו האדום", וג'ייסון לי המהמם בעקבות שיתופי הפעולה שלו עם קווין סמית' ("דוגמה" ו"לרדוף אחרי איימי" שבעיני יכלו להביא אותו לאוסקר) ו"כמעט מפורסמים".
עוד בצוות השחקנים חסר המזל תוכלו למצוא את דוני וולברג וטום סייזמור.

אף אחד לא אוהב להיזכר ב"תופס החלומות", ובזה אני מתכוון גם לאומללים שיצא להם לראות את הסרט, אבל בעיקר לצוות. אפשר לומר די בקלות שהסרט הזה החריב סופית את הקריירה של לורנס קסדן, שלקח לו תשע שנים לחזור לכס הבימוי וגם אז זה לא הסתדר. הוא הפסיק לעשות סרטים אחר כך, אבל כיום הוא מרוויח הרבה כסף על המעורבות שלו ביקום הקולנועי של "מלחמת הכוכבים" אז אין מה לדאוג לו. השמועות, אגב, אומרות שהוא זה שדרש לפטר את כריס מילר ופיל לורד מ"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" בעקבות הכיוון הרדיקלי, והכנראה כיפי יותר, אליו הם ניסו לקחת את הסרט. לא יודע עד כמה זו אמת. המפיק הנוסף של "לוכד החלומות", צ'רלס אוקון, נפטר שנתיים לאחר מכן וזה היה סרטו האחרון.
וויליאם גולדמן כתב עוד תסריט אחד, "קלף חזק" בכיכובו של ג'ייסון סטיית'האם, פרש, והלך לעולמו ב-2018.

סטיבן קינג המשיך הלאה. אם תאונת דרכים שפרקה לו את הגוף לא הצליחה, עיבוד מצ'וקמק לספר שהוא לא אהב בטח לא יעצור אותו.

בפרק הבא, עיבוד מדובר ומוכר לקינג שטרם ראיתי, ואני מאוד מסוקרן ממנו.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
8. "גרין מייל" (1999)
9. "סילבר בולט" (1985)
10. "החצי האפל" (1993)
11. "סהרורים" (1992)
12. "בהילוך רצחני" (1986)
13. "קוז'ו" (1983)
14. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
15. "חשדות מן העבר" (1995)
16. "הנרדף" (1987)
17. "כריסטין" (1983)
18. "מעופף הלילה" (1997)
19. "קריפשואו 2" (1987)
20. "יורקת האש" (1984)
21. "ילדי התירס" (1984)
22. "מטחנת הבשר" (1995)
23. "קארי" (2002)
24. "קללת הצועני / רזה" (1996)
25. "מכסח הדשא" (1992)
26. "משמרת בית הקברות" (1990)
27. "קריפשואו" (1982)
28. "לבבות באטלנטיס" (2011)
29. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
30. "דברים שצריך" (1993)
31. "עין החתול" (1985)
32. "לוכד החלומות" (2003)
33. "משאיות" (1997)