• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2018: פיל יושב מבלי לזוז
  • פסטיבל חיפה 2018: דיווח שני
  • ״לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018: דיווח ראשון
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018

ספיישל טרנס מאליק: בחזרה אל "הקו האדום"

14 במאי 2013 מאת אור סיגולי

אם במקרה פספסתם: ב-31 במאי, יום שישי, בשעה 11:00, יתקיים המפגש הראשון של שיתוף הפעולה המשמח של הבלוג ורשת קולנוע לב, סדרת "סרטים מחוץ לזרם". מדובר בהזדמנויות חד-פעמיות לראות סרטים מדוברים מהשנה החולפת שלא יצאו להקרנות מסחריות, ולאחריהם אורון, עופר ואני נקיים דיון יחד עם הצופים. את הסדרה נפתח עם סרטו החדש של טרנס מאליק "To the Wonder", ולכן החלטתי לחזור אל הקאמבק הקולנועי של מאליק שהשנה מציין 15 שנים להפקתו – "הקו האדום".

מי שהתעניין באמנות הקולנוע בשנת 1998 לא יכל שלא לשמוע על "הקו האדום" (The Thin Red Line) וגם אם מעודו לא שמע על הבמאי טרנס מאליק, התרגשות קלה-עד-בינונית עברה בו כשהסרט סוף סוף יצא. הרחש וההתלהבות היו מדבקים. "הקו האדום" סימן את חזרתו של מאליק לקולנוע אחרי 20 שנה בהן הבמאי המסתורי – שמעולם לא התראיין או הצטלם – אולי הוזכר בהקשרם של כמה פרוייקטים מדוברים, אך לא צילם אפילו פריים אחד. ההיעלמות הזו הייתה עוד יותר מוזרה בהתחשב בהצלחה הביקורתית הגדולה לה זכו שני סרטיו הראשונים. הראשון היה "שביל הזעם" (Badlands) שנעשה בשנת 1973, והשני נעשה חמש שנים לאחר מכן. היה זה "ימים ברקיע" שבשנת יציאתו היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר וזכה בקטגוריית הצילום. על שניהם תוכלו לקרוא בפוסט שכתב עופר בקיץ של 2011.

יציאת סרטו השלישי העבירה רטטי התרגשות בכל מגזין או תכנית טלוויזיה שעסקה בקולנוע, ובשנה מצויינת כמו 1998 שהביאה לנו אירועים קולנועיים מסעירים כמו "להציל את טוראי ראיין", "המירוץ לצמרת של מקס פישר", סרטי הביכורים של דארן ארונופסקי ("פיי") ווינסנט גאלו ("באפלו 66"), "ביג ליבובסקי", "פחד ותיעוב בלאס וגאס", שובם של ריגס ומרטו ב"נשק קטלני 4", "וולווט גודלמיין" של טוד היינז, "אמריקה איקס", "חתול שחור חתול לבן", "החור" של טסאי מינג-ליאנג, "רינגו" של הידאו נקטה, "פגיעה", "רומן לא חוקי", "אושר", "ראן לולה ראן", "החגיגה" ו"המופע של טרומן", אם להזכיר קומץ. "הקו האדום" בלט לפחות כמו, ולרוב מעל, כל אלה במדד ההתעניינות.

באותה שנה הכרתי את מאליק רק בשמו ולא ראיתי אף אחד משני סרטיו המוקדמים. "הקו האדום" הגיע לארץ בתחילת 1999 לאחר שכבר זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, קיבל את חותמת הביקורת העולמית ועוטר בשבע מועמדויות לאוסקר ביניהן פרס הסרט, הבמאי והתסריט. כסינפיל מושבע כמובן שמיהרתי לקולנוע כבר בשבוע הראשון להקרנתו כדי לחזות בקאמבק הזה של מי שכבר הוכתר כאחד הבמאים האמריקנים החשובים ביותר של הקולנוע המודרני, עם שני סרטים בלבד. הייתי בן 15 וזה היה רק כמה שבועות אחרי שצפיתי באפוס מלחמת העולם השנייה הראשון של אותה שנה, "להציל את טוראי ראיין", שהעיף לי את המוח לכל הכיוונים. נכנסתי לעולם של מאליק לא מוכן ובתום השעתיים וארבעים וחמש הדקות שלו הכרזתי עליו כסרט המשעמם ביותר שראיתי בחיי.

מאז אותה צפייה ארורה ראיתי את כל סרטיו של טרנס מאליק והתאהבתי בו. כמובן שחזרתי להרהר בסרטו השלישי ותהיתי האם אכזבתי נבעה מהיותי צעיר וחסר סבלנות. מסביבי המשיכו האנשים להגות בשבחו של סרט המלחמה הפואטי והפילוסופי הזה ואני תמיד ידעתי שיום אחד אצטרך לחזור אליו, להישיר מבט אל היצירה הזו ולראות האם אולי בכל זאת נהיה חברים. עם זאת, בשביל הפרוייקט הזה הייתי צריך לאגור 170 דקות, משימה לא קלה בתקופות של צבא, לימודים ועבודה. סדרת "סרטים מחוץ לזרם" הייתה הזדמנות פז בשבילי.

על "הקו האדום" עבד מאליק קרוב לעשור. הדראפט הראשון על פי ספרו של ג'יימס ג'ונס ("מעתה ועד עולם") הסתיים אי שם בשנת 1989 והיו בו יותר עמודים ממה שאיזשהו מפיק בהוליווד ירשה לעצמו לצלם. עבודת הליהוק, שהתפרשה על פני כמה שנים טובות גם היא, כללה בערך את כל גברי הוליווד בשנות התשעים. אתם חושבים שאני מגזים לצורך ההגזמה, אבל אני רציני לחלוטין. כל פרצוף מוכר בתעשיית הקולנוע האמריקנית שגילו מעל 20 נפגש עם מאליק או דרש להפגש אתו. לא היית צריך את הסוכן החריף בעולם כדי לדעת שזה סרט שאתה רוצה להיות חלק ממנו. הסרט צולם באוסטרליה וסבל מקשיים רבים בינהם לחץ מצד האולפנים, בעיות לוגיסטיות קשות וכמובן במאי אחד שלא ביים כלום מאז 1978. לא צריך להכביר במילים כדי להסביר כמה השתנתה תעשיית הקולנוע בעשרים השנים הללו. מלאכת העריכה של הסרט – עליה עמלו שלושה עורכים שונים – הייתה טירוף מסוג אחר. הגרסה הראשונה של "הקו האדום" ארכה כחמש שעות וגם זה לאחר שנחתכו ממנה לחלוטין הופעות של (שימו לב) בילי בוב ת'ורנטון, מרטין שין, גארי אולדמן, ויגו מורטנסן ומיקי רורק, בין היתר.

הסוף היה טוב. הסרט יצא לאקרנים בסוף 1998 לאחר שכאמור קטף את הפרס הגדול בפסטיבל ברלין וקיבל מחיאות כפיים סוערות מהביקורת. על אף אורכו וקצבו הלא פשוט הסרט הכניס פי שניים מתקציבו וקיבל מעמד של קלאסיקה מודרנית. את האוסקרים עצמם, אגב, הוא הפסיד ל"להציל את טוראי ראיין" (בימוי, צילום, סאונד, עריכה), "החיים יפים" (מוזיקה), "אלים ומפלצות" (תסריט) ו"שייקספיר מאוהב" (סרט). זו הייתה הפעם הראשונה שסרט מפסיד שבעה פרסים מאז "חומות של תקווה", כך שהחברה היא טובה.

האמת היא שבחמש עשרה השנים שחלפו בין שתי הצפיות שלי בסרט, נשכח ממני לא מעט. זכרתי בקושי שתיים או שלוש סצנות ואת האווירה הכללית של הסרט, כך שהצפייה הזו הייתה כמעט חדשה לחלוטין בשבילי, אך עימה הגיעה גם סקרנות גדולה. האם באמת הייתי צריך לצבור ידע קולנועי (תיאורטי ומעשי) כדי להכיל את הסרט הזה? האם אני מסוגל בכלל גם עכשיו להבין את גודל היצירה? ומה אם הסרט בכל זאת התנפח מחוץ לפרופורציות בגלל ההאדרה של הבמאי, אז בסוף האלף, ובעצם בכל זאת מדובר בסרט מקושקש ולא מתקשר? התשובות לשאלות האלו, כמו כל דבר שקשור לקולנוע של מאליק, אינן קלות. אין ספק שראיתי סרט חדש לחלוטין, מרהיב ומלהיב, אבל לא פעם במהלך הצפייה חזרה אלי אותה תחושה קרירה של שאט נפש ושל ביטול.

שתי תחושות שלא נשחקו עם השנים קשורות לשני הענקים איתם הפיח מאליק חיים בסרטו. הראשון הוא ג'ון טול שהיה אמון על הצילום. זהו שיתוף הפעולה היחיד של מאליק עם טול שבאמצע שנות התשעים זכה בשני אוסקרים רצופים ("רוחות של תשוקה" ו"לב אמיץ"). הצילום של "הקו האדום" הוא אחד מההישגים הגדולים ביותר של הקולנוע, בעיניי, והאימג'ים שם מהפנטים ומכווצים את הגוף מרוב יופי. הענק השני הוא המעצב האומנותי ג'ק פיסק שעבודתו פה – כמו תמיד – מכשפת כמו שהיא מינימליסטית והעובדה שעדיין אין לו אוסקר לשמו, על אף עבודתו פה או בשני סרטיו האחרונים של פול תומס אנדרסון, היא לכל הפחות תעודת עניות לאקדמיה האמריקנית.
גם בצוות השחקנים המעולה אין לזלזל, ובו כולם עושים תפקידים מרשימים במיוחד. ג'ים קאביזל, ג'ון קיוזאק, ג'ון סי ריילי, וודי הארלסון, ג'רד לטו, ג'ון טרבולטה ותומס ג'יין כולם נהדרים, כשמעליהם בולטים בראש מורם בן צ'פלין, אליאס קוטיס, ניק נולטי, וכמובן השחקן האמריקני החי הטוב ביותר – שון פן.

"הקו האדום" הוא סיפורה של מחלקה רגלית בצבא ארה"ב שחודרת לשטח הנשלט על ידי האויב היפני בזמן מלחמת העולם השנייה. אבל כמו כל אחד מסרטיו של מאליק, התמצית העלילתית הזו לא מתארת כמעט דבר כי הנראטיב הוא אף פעם לא המרכז, אלא רצף הדימויים הויזואלים הוא שמרכיב את החוויה.
הסרט נפתח באופן מאליקי מופגן: רצף אימג'ים מהפנטים, כמעט אסוציאטיביים, שבליווי קול-על מכניסים את הצופה לעולם דמוי חלום (מדהים לראות את ההשפעה של הקולנוע שלו על סרטים עכשוויים כמו "חיות הדרום הפראי" או "Upstream Color"). השוט הראשון של הסרט הוא תנין גדול הנכנס למים נהר ירוקים, נבלע בתוך הצבע, אורב לטרף. השוט הזה פותח רצף של תמונות של גן עדן עלי אדמות אך האירוניה שנשתלה כבר בשוט הראשון, מגובה במילים שנאמרות בפס הקול, תופיע לאורך כל הסרט: אנחנו נאלץ להחליט האם הטבע הוא עולם הרמוני ומושלם או שמא מפלצת אכזרית ונטולת רחמים. מאליק מתעסק בסרט הזה באותו נושא אותו הוא חוקר מסרטו הראשון ועד סרטו החדש – הטבע והנפש האנושית, יחסי הגומלין בינהם וההשפעה שקיימת או איננה. ב"הקו האדום" נדמה לעיתים שז'אנר המלחמה הוא תירוץ בלבד בשביל מאליק להשוות בין אופיו של האדם לבין אופיו של הטבע, כאשר הוא מנסה לבדוק האם הדואליות של יופי ואכזריות לא רק שמיוצגת אצל אחד מהצדדים, אלא שהיא בעצם קונפליקט מובנה בתוך כל אחד משניהם.

התנין המאיים מתחילת הסרט, למשל, יופיע פעם נוספת כאשר הוא כבול ללא ניע בשבי החיילים. ממפלצת תת מימית הוא הפך לקורבן נטול תהילה אצל האנשים שמסגלים לרצוח את בני מינם, אך באותה נשימה יודעים לנחם זה את זה כאשר הכאוס מסביבם שולטים או יכולים להפר פקודה בשביל להציל את חיי רעיהם. כך גם מוצג האויב היפני, שבהתחלה הוא נטול כל אנושיות ומופיע כדמויות רחוקות ברקע, דרך המפגש הראשוני בו מוצגים היפנים כפראיים ודמונים, ועד שלקראת הסוף אנחנו רואים אותם במלוא אנשיותם ופגיעותם.

הסרט עצמו נע בין מספר דמויות של חיילים ומפקדים. הוא מתחיל עם וויט (קאביזל) שערק מפלוגתו לטובת חיים הרמוניים בשבט ילידים שחי בג'ונגל מוכה הקרבות הזה. בפעם הראשונה שאנחנו נחשפים לחיי השבט הם מוצגים לנו כאידיאה אורגנית נפלאה. כעבור עשר דקות המלחמה זוחלת פנימה אבל לא בקול תרועה ופירוטכניקה, אלא בשקט יחסי על ידי סירת פטרול אמריקנית שמגיעה לחוף הקסום, כמעט כמו אותו תנין שזחל אל המים בהתחלה. וויט נתפס ומוחזר למחלקה שלו על ידי וולש (פן). משם הסרט עובר אל גיבור נוסף של הסרט, טול (נולטי), איש צבא מורעל שלא התקדם בסולם הדרגות כפי שרצה והמרירות מעכלת אותו. גם הוא עולם של סתירות ומתוך הרקבון של אישיותו הוא יכול לפתע להתפייט על צבעי הזריחה הורודים.
וויט, טול, וולש ושאר המחלקה מגיעים למשימתם הראשונה והיא לכבוש תל מוריק שבקצהו קיבעו לעצמם היפנים בונקר. המשימה תגבה קורבנות רבים עד אשר קבוצה מצומצמת תעלה לראש ההר באקט כמעט התאבדותי.
הקרב הקשה במעלה התל הוא אולי סיקוונס הפרופר-מלחמה היחיד בסרט הארוך הזה, ולעיתים נדמה שלא יסתיים לעולם. ברגע שמגיעה הפוגה מצד האויב, אנשי המחלקה עצמם טובעים עוד יותר בתוך הטירוף (אותו מייצגים בעיקר ג'ון סבאג' המזוהה בעיקר עם תפקידיו ב"שיער" ו"צייד הצבאים" ולא מן הנמנע שבעקבותיהם לוהק; ו-וודי הארלסון בתפקיד קצר ומצויין) וברגע שנדמה שהחלק הקשה מאחורינו מתחילה התקפה נוספת.
העלייה של הקבוצה המצומצמת אל הפסגה מזכירה כמובן את המיתוס של סיזיפוס שהוענש על ידי האלים לסחוב סלע גדול במעלה ההר רק כדי לראות אותו מתגלגל למטה בחזרה. אפשר לפנות אל הפירוש המיידי ולומר שמאליק מבקש להראות לנו את המלחמה כאקט סיזיפי שאין לו התחלה, סוף או מטרה. אבל בעיני הפרשנות הזו פשטנית מדי. לדעתי היחס כאן הוא רחב בהרבה והוא מתייחס לקשר שבין האדם והטבע כפי שמאליק ועורכיו מסמנים לנו תוך כדי הקרב: החיילים, למשל, לא צריכים להלחם רק ביפנים מלמעלה אלא נתקלים גם בנחש גדול שחוסם את דרכם, חללים נופלים מובילים לשוט של גוזל פצוע כנף המפרפר על הקרקע, והבולט מכולם – שוט יפייפה של האחו כאשר השמש לפתע מפציעה וצובעת אותו באור גדול, רגע לפני עוד התקפה אכזרית. המעגליות – שתקבל משנה תוקף בסיקוונס המסיים את הסרט – היא של הקיום שלנו והקונפליקט של כל מה שמסביבנו, היא הנסיון שלנו להבין את העולם הזה.

הקרב על התל מסתיים כשעה ורבע אל תוך הסרט ומכניס את "הקו האדום" לדקות ארוכות שבאופן אישי די ייאשו אותי. אלו חלקיו החלשים ביותר של הסרט, בו השימוש בקול-על של מספר דמויות המלהגות על מוסר וטבע האדם מתנגן על רקע השתלטות האמריקנים על מחנה יפני המבצעים בו זוועות. הדימויים בדקות הארוכות האלו נתפסו בעיני כילדותיים למדי וחסרי עומק של ממש. ברגעים האלה הסרט הדף אותי החוצה ולזמן מה הייתי אותו צופה בן 15 בקולנוע רב-מור לב המפרץ בחיפה, שמנסה לחזור אל תוך הסרט אבל פשוט לא מצליח. נדמה שהסרט רוצה לומר דבר מה פסבדו-עמוק בסגנון "הטבע הוא יפה, המלחמה היא הגיהנום", אמירה שהיא אינה ברמת הדיון של שאר יצירותיו של מאליק ולא רק – גם נכתשה למוות על ידי סרטי מלחמה אחרים כמו "אפוקליפסה עכשיו" (שהסרט הזה מאוד מודע לקיומו), "פלאטון", "מטל ג'אקט" ואפילו ותיקים יותר כמו "לורנס איש ערב" ו"הגשר על נהר הקוואי".
דווקא כאשר מאליק עוזב את ההתפייטות הלאה הזו וחוזר להתעסק בדמויות ובקשר בינהן, הסרט מקבל תנופה שוב. מצאתי את עצמי שוב מעורב רגשית בזמן הדיאלוג מצויין של סטארוס (אליאס קוטיס) וטול (כאמור, נולטי) ובו השניים, שהחלו את הסרט כידידים, מתגלים כשני צידי תהום עמוקה במיוחד. טול פוטר את סטארוס כרך לבב ומגבה את טענתו בדימוי מתוך עולם הצומח כדי להוכיח לו שהטבע אינו יפה אלא רצחני ועל האדם לנהוג בהתאם.

מכאן הפסקה תכלול ספויילרים, אם כי אני לא בטוח שזהו מסוג הסרטים שיכולים להפגם על ידי חשיפת פרטי עלילה.
בשלבים האחרונים של הסרט אנו חוזרים אל וויט עמו נכנסנו לעולם של "הקו האדום". את וויט כאמור מגלם השחקן שלרגע נדמה כמו הבטחה גדולה אך די נעלם מאז, ג'ים קאביזל. שש שנים לאחר הסרט הזה הוא יגלם את דמותו של ישו בסרט "הפסיון של ישו", בבימויו של מל גיבסון, ואולי בגלל זה דמותו כאן נראתה לי כמו דימוי זהה לאבי הנצרות. וויט מלכתחילה נמשך אל היופי ואל הקסם של הטבע, ולא מפחד לערוק כדי להמלט מאימת המלחמה ומההרג. בסוף הסרט הוא מקריב את עצמו לטובת חבריו ובכך – אולי – מכפר על חטאיהם. הוא נקבר בתלולית חול המסומנת ברובה ועליו קסדה, מה שבאופן טבעי מזכיר את צורת הצלב. היחיד שמזיל עליו דמעה הוא וולש (פן) שאסר אותו בתחילת הסרט. אם וויט הוא ישו כנראה שוולש מייצג את אלוהים, או לפחות את הקשר אב-בן של ישו ורוח הקודש, הנטישה והחרטה. וולש גם נותן לוויט את הנבואה על עתידו בצבא, נבואה שברור לנו שהיא נכונה. שוט הסיום המדהים של הסרט מהדהד בצורה ויזואלית אל קברו של וויט ומעיד על המעגליות של הסרט, הסיזיפיות שלו, כפי שפעלו בו דמויותיו לכל אורכו, ועל הקשר הבלתי ינותק בין האדם והטבע.
סוף ספויילר.

יחסיהם של וויט/וולש מחזיר את הצופה למוטיב האבות-בנים, עוד סימן היכר של הקולנוע המאליקי. כאן הוא מיוצג על ידי מערכת היחסים בין וויט ו-וולש, בין סטארוס וחייליו, ויקבל משנה תוקף בסצנה הקצרצרה של ג'ורג' קלוני ממש לקראת סוף הסרט. אלו בעיני הרגעים היותר טובים של הסרט, כאשר הוא נוטש את הפילוסופיה לטובת חקר ההתנהגות של הגברים שהם מלאי קונפליקטים זה מול זה, ובוודאי שבתוך עצמם.

the-thin-red-line1

אז ממש כמו העולם של "הקו האדום" כך גם הסרט עצמו סובל מהתנגדויות וחוסר אחידות. מצד אחד הוא עשוי באופן פלאי ממש מבחינת הטכניקה ויש בו סצנות מפעימות, אך עם כל הרעיונות הגבוהים על מוסר והמשפטים הליריים שברקע, הסרט נופל לא פעם למלכודות של חוסר תחכום ודימויים שמוטחים בפרצופו של הצופה. כך למשל בסצנה שמתרחשת בתוך בית שננטש על ידי החיילים היפנים בו עומדים וויט ו-וולש. לצופה המרוכז קשה מאוד להמנע מלשים לב לדימוי של הבית הנטוש – בטח בסרט ארט-האוס מסוג זה – מה שלא מונע מוויט לפנות אל וולש במילים "?Lonely house now, you ever get lonely". עוד לא התאוששנו מזה והנה המצלמה חולפת ליד כלוב ציפורים נטוש. ושוב, הייתי מסתפק ברמיזה הלא-ממש-עדינה הזו על נפשם של הגיבורים גם בלי כניסתו לפריים של וויט לאחוז בכלוב, כדי שלא חלילה נפספס.
גם המונולוגים ברקע לעיתים מקסימים אך יותר מפעם אחת מעייפים ונשמעים כמו פארודיה על פילוסופיה, בטח שעל רקע התמונות עוצרות הנשימה של הסרט.
הרגעים האלו חורקים במיוחד מכיוון שאין שום ספק בפאר של הסרט ויוצריו. ועל אף אלו, אני יכול לומר עכשיו שללא ספק גיליתי יצירת מופת. פגומה אמנם, אבל אלו יצירות המופת האהובות עלי. הן מזכירות לי שבעצם אין שום דבר מושלם בעולם ויש בהן מן הנחמה.
בחלקו האחרון והנפלא של "הקו האדום" הרגשתי איך הגוף שלי מגיב בהתאם ובהתרגשות גדולה על היופי והצער שהולכים יד ביד בסרטו השלישי של מאליק. יש דברים שכדאי לחזור אליהם, מסתבר.

תגובות

  1. ניר הגיב:

    יופי של סקירה. זה אחד הסרטים האהובים עליי. אני מסכים לגבי קטעי הוויס אובר, אלה הקטעים החלשים בסרט, והאמת שגם בסרטו האחרון, עץ החיים, הוויס אובר ממש פוגם בחוויה. זה משונה שבמאי שיודע בדיוק מה הוא רוצה, ולטעמי, מייצר את האימג׳ים היפים ביותר( אפילו יותר מקובריק) מגלה את הצורך הזה של להאכיל את הצופה בכפית. זה מרגיש כמעט כמו חוסר ביטחון.
    ועדיין, הוא אחד הגדולים.

  2. אלי הגיב:

    אולי שווה להעלות כאן את האפשרות לפיה החיפוש אחר "תחכום" מצידו של הסוקר גורם לו (ולאחרים) לפספס את החוויה הריגושית שמאליק מבקש לייצר. זה מבטא במידה רבה את ה"טרגדיה" של סרטיו של מאליק (המאוחרים במיוחד): מצד אחד, הם אינם נאמנים לנורמות דרמטיות מקובלות, מצריכים השקעה מצד הצופה שאינו רגיל לכך ובכך מאבדים את הקהל הרחב. מצד שני סרטים אלו מאופיינים בשימוש לא-מתחכם באמצעים קולנועיים כדי לעורר בקהל את אותן חוויות שנדמה כי עומדות בבסיס המציאות הנפשית של האדם ותפישתו את הטבע, ובעיקר את תחושת ההשתאות. בכך מאליק מאבד מבקרים רבים אשר מחפשים תחכום ופעלולים קולנועיים-אינטלקטואלים, שמקורם בתפישה מוגבלת (נפוצה ככל שתהיה) של חווית הצפייה בסרטים. הדמויות של מאליק, לכל אורך סרטיו, מאופיינות במעין תמימות ראשונית, והיא מאפשרת לו להנציח על הבד את אותו מפגש שנדמה כמעניין אותו יותר מכל – המפגש בין האדם ה"פשוט", לעתים חסר ההשכלה, המבקש לתהות על הדואליות של האימה והיופי שבטבע. האמצעים הם פשוטים מצד אחד, אך קמאיים ומיתולוגיים מצד שני, ונדמה כמבנים באופן נכון יותר את עולמן של הדמויות הללו. החיפוש אחר "תחכום" הינו זר למאליק ולדמויות שהוא מבקש שניכנן לנעליהן. אותה מלכודת של "אינטלקטואליזציה" נדמית גם כזו אשר גורמת לסוקר להתייחס למותו של וויט כהקרבה עצמית, כאילו לא קדמו לכך דקות רבות של תהייה חסרת מנוח (באמצעים רבים מאוד, לרבות אותם וויסאוברים מושמצים) כיצד ניתן לחוש את רגש הנשגב גם אל מול מוות אימננטי (ואיזה לוקיישן יותר טוב לכך מאשר שדה הקרב?). ניתן לטעון כי גם זו אינטלקטואליזציה, אך היא נובעת מהתמסרות לסרטיו של מאליק, ולא מעמדה מרוחקת המבקשת לחפש שימוש מתוחכם או מתחכם בדימויים קולנועיים.

    מומלץ לקרוא בהקשר זה: "Silverman, Kaja. "All Things Shining

    ואם כבר מדברים על תחכום, ביחס לאותן "התנגדויות וחוסר אחידות" באמצעי המבע, שווה לקרוא גם מאמר זה:
    Affective Incongruity
    and The Thin Red Line
    Carl Plantinga

  3. שי הגיב:

    הסקירה הכי טובה ומלאה שראיתי בארץ לסרט הזה שהוא ללא ספק היצירה הכי גדולה של מאליק, סרט שאני מודה שיצא לי לצפות בו עשרות פעמים ללא שובע.
    חשוב להדגיש שמאחורי הסרט והתסריט הנפלא עומד אחד מסיפורי הקרבות הגדולים בתולדות ארה"ב.
    כאמור, הסרט מבוסס על ספרו של הסופר ג'ימס ג'ונס, חייל במלחה"ע השניה שגם נטל חלק בקרב על גוודלקנל. הסרט מבוסס על אחד מהקרבות הגדולים במלחה"ע השניה, הקרב בגוודלקנל נחשב בעייני רבים כנקודת המפנה במלחמה וגם המיני סדרה – פסיפיק מבוססת על האירועים אמיתיים שהתחוללו בו.
    למרות שהקו האדום לא מבוסס על אירועים אמיתיים, עדין פה ושם ניתן למצוא סצינות המבוססות על אירועים אמיתיים שקרו על האי, מלבד זכרונותיו של הסופר שמוזכרים בספר וגם בסרט, לדג' הכיבוש של הגבעה בה מצויים הבונקרים היפנים ע"י כוח אותו מוביל הסמל הנמרץ ג'ון (הלא הוא ג'ון בזילון גיבור הקרבות בגוודלקנל ובאיוו ג'ימה והקצין המעוטר ביותר בתולדות צבא ארה"ב) ועוד.
    הסרט לדעתי אנדרייטד וזאת בלשון המעטה כך כמו יתר יצירותיו של מאליק בן ה-70 שהפך, לפחות עבורי, את הקולנוע לחוויה מעוררת מחשבה והתרגשות.

  4. מיכאל גינזבורג הגיב:

    ראיתי לראשונה היום. סקירה מצוינת ומדויקת.

  5. רוברט הגיב:

    סקירה יפה. תודה!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.