• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

"זה: חלק 2", סקירה

5 בספטמבר 2019 מאת אור סיגולי

לפני שנתיים בדיוק התרחש נס קטן בעולם סרטי האימה. האולפנים וורנר וניו ליין לקחו סיכון של 35 מיליון דולר עם עיבוד מחודש לאחת מהקלאסיקות הגדולות של ספרות האימה, "זה" מאת סטיבן קינג, שכבר נעשה בעבר כמיני-סדרה. על אף שלא היו בו שחקנים מוכרים, על אף שאורכו עמד על מעל לשעתיים וטמן בחובו רק כחצי מעלילת הספר, "זה" התגלה כהצלחה בסדר גודל כמעט דמיוני לסרט אימה, בטח כזה המסווג כ-R (צפייה מתחת לגיל 17 רק בליווי מבוגר). הוא הכניס סכום אסטרונומי של 700 מיליון דולר ברחבי העולם, ובטבלת שוברי הקופות של אותה שנה בארה"ב התמקם במקום ה-7, עוקף מפלצות כמו "תור: ראגנארוק", "לוגאן – וולברין", "מהיר ועצבני 8" ו"קוקו" של פיקסאר.
לצורך ההשוואה, להיט אימה מרשים נוסף של 2017, "תברח", הכניס כ-450 מיליון פחות מ"זה".

אני, חלקכם ודאי זוכרים, נותרתי הרחק על הרציף בזמן שהרכבת ההיא דהרה. יותר מכך, הסיפור על חבורת הילדים הלא פופולרית מהעיירה דרי, שמוצאת את עצמה במלחמה מול כוח אפל ואכזרי המופיע לרוב בצורת ליצן מקריפ, הדהדה אצלי כאכזבה קשה.
אתם יכולים לקרוא על כך באריכות בסקירה שלי עת יצא הסרט בישראל, אבל בקיצור: על אף הבחירה הנבונה לא לעבד את כל הספר לסרט אחד ועל אף דקות המסך הרבות שניתנו לו, "זה" הראשון לא מיצה את פוטנציאל האימה הגדולה שבין דפי הספר ומיסמס לחלוטין את העושר של החומר הכתוב. מעבר לסצנת פתיחה מושלמת, "זה" הקודם נותר לא יותר מסרט הקפצות נמרח ולא מפחיד בעליל. בנוסף, כמה החלטות שנלקחו בשינוי בין הדף למסך – כמו למשל להפוך את בוורלי לעלמה במצוקה במערכה השלישית או צמצום פניווייז אוכל העולמות למשהו מ"לזמן את הרוע" שקופץ עליך ובורח בלי הרבה סיבה מעבר לזה שהבמאי אמר לו – הבהירו שהיה איזשהו חוסר הבנה של המקור. הסרט אמנם היה מרשים מאוד מבחינה ויזואלית, אבל בשבילי שם זה הסתיים.

אבל שוב גילינו שאף אחד לא שואל אותי. ההצלחה ב-2017 לא רק שהעניקה אור ירוק לסרט המשך שיעסוק בחצי הנוסף של הספר עב הכרס של קינג, אלא גם הכפילה את התקציב ואפשרה להפקה להשיג שחקנים מהשורה הראשונה. "זה: חלק 2" (It: Chapter 2) החתים לתפקידים הראשיים את ג'סיקה צ'סטיין, ג'יימס מקאבוי וביל היידר בין היתר, וקיבל אישור להיות אפילו ארוך יותר מזה שהקדים אותו. הרבה יותר. כשלוש שעות סרט, מה שלדעתי הופך אותו לסרט האימה הארוך ביותר אי פעם, לפחות כזה שיצא מהוליווד.

באופן טבעי הגעתי אל "זה: חלק 2" ברגשות מאוד מעורבים. מצד אחד מדובר באחד הספרים האהובים והחשובים בחיי, כך שעיבוד קולנועי בטח כזה שהוא רב תקציב ונלקח ברצינות הוא משהו שאני אעמוד בשבילו בשורה הראשונה. גם קאסט השחקנים הבטיח רבות. מצד שני, הזיכרון המר ממה שרקחו בפעם הקודמת הבמאי אנדי מושאטי ("מאמה") והתסריטאי גארי דאוברמן (טרילוגיית "אנאבל") הזכירו לי שכדאי מאוד לדכא כל התלהבות.

"זה: חלק 2" ממשיך את עלילת הסרט הקודם, 27 שנים אחרי שפניווייז נוצח על ידי "חבורת הלוזרים", כאשר סדרת רציחות משונה מכה בעיירה דרי. היחיד מאותם ילדים שנשאר בדרי הוא מייק הנלון, שהקדיש את חייו לירידה למקורות הרוע האלו. הוא מתקשר לכל חבריו עימם לא דיבר מאז, כדי שיממשו את השבועה העתיקה שלקחו – אם זה חוזר, הם יחזרו להרוג אותו שוב. הדבר המשונה שקרה הוא שכל הזיכרונות המרים נמחקו לחלוטין משורדי דרי ולכן החזרה הביתה טראומטית עוד יותר, מה גם שכל אחד מהשישה נושא עם עצמו את המטענים שלו כאדם מבוגר.

את הסרט החדש, על כל שלוש השעות שלו, אפשר לחלק בעצם לשלושה חלקים לא מאוד שווים באורכם: "האיחוד", "האיסוף" ו"הטקס" (אני בכוונה מעורפל בכדי לא להסגיר יותר מדי).
הראשון עוסק באופן טבעי בשובה של החבורה לדרי, וכמו "זה" הראשון, גם סרט ההמשך נפתח בתיאור מדויק של סצנה בלתי נשכחת מהספר. אם בקודם היה זה מותו של ג'ורג'י, הפעם זהו גורלו הרע של אדריאן (בליהוק של לא אחר מהבמאי-שחקן הקנדי זאבייה דולן) שנופל קורבן בהתחלה לחבורת הומופובים אלימה, ומשם אל פניווייז. הסיקוונס הזה עשוי נהדר, כואב ומכעיס, מזכיר לנו את כל ההצלחות של הסרט הראשון בעיקר בצילום ובסאונד.

המשך מערכתו הראשונה של "זה: חלק 2" עשתה לי צמרמורות של עונג. זה פשוט היה נפלא. חשיפת השחקנים והדינמיקה ביניהם עברה נהדר, כל סצנה הייתה מרשימה מקודמתה, ותחושה של סיפור התבגרות אפי ואפל מאין כמוהו נחה על כל רגע ורגע. 40 הדקות הראשונות של "זה: חלק 2" הם כל מה שיכולתי לקוות אליו, ואפילו קיבלתי בהבנה כל סטייה מהספר. הרי באמת שצריך להודות בעניין – המקור של סטיבן קינג מתפרש על פני מאות ואלפי שנים, יש בו יקומים מקבילים, מלחמת חורמה ללא סוף בין עולמות ויותר מיתולוגיה ממה שאפשר להכניס בסרט, גם אחד ארוך מהצפוי. פעולת דחיסה הייתה חייבת להיעשות, וזה לגמרי הגיוני.

לאחר שכל הכלים כבר הונחו על השולחן, אפשר לצלול לליבת הסרט, ובו גיבורינו לומדים איך להתמודד לא רק עם פניווייז העוצמתי אלא בעיקר עם עצמם. שזה היה טוב ויפה אם משהו מזה היה קורה, כי את החלק הזה של הסרט היה אפשר לכנות במקום "האיסוף" במילה אחת – "הכלום".
על פני כנראה כשעה על השעון – הרבה יותר בזמן החוויה – החבורה מתפצלת וכל אחד מהם עובר בדיוק אותו מהלך: מסתובבים בדרי, נכנסים לחדר חשוך כלשהו בו פניווייז מחכה לו באיזושהי תצורה, קופץ עליהם מצד המסך, הם צורחים, ואז נלחמים/בורחים. ככה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב. אפס חשיבה תסריטאית, אפס יצירתיות קולנועית. כדי להוסיף חטא על פשע, האפקטים מאוד לא מרשימים והשימוש בג'סיקה צ'סטיין הוא רמה מתחת למבזה. אמנם נחמד לראות אותה בתצורה פגיעה וחבויה, אבל היא לגמרי הלכה לאיבוד שם.

כבר לפני האמצע של "זה: חלק 2" מתגלה שאנחנו בבעיה גדולה. הסרט הזה הולך במעגלים, מוסיף עוד ועוד אלמנטים שאין בהם שום צורך מעבר למריחת זמן או שירות-מעריצים לקוראי הספר, ובעיקר – אין שום חוקיות בעולם הזה. אני מניח שלאף אחד מאתנו אין שום בעיה לקנות מצב שבו שד דמוני אוכל ילדים, אבל אפילו בגבולות האלה הסרט מצליח להיות לא ברור. למשל, איך פניווייז בוחר את הקורבנות שלו? מה המטרה שלו בעצם? איך שד מהעבר מצליח לתפעל רכב ולנסוע ממקום למקום? האם באמת ראינו כרגע את כל דרשת בר המצווה של סטן? מה מתרחש בעבר, מה בהווה, ומה בהווה שנראה בעבר?
בנוסף לאלו יש שאלות תסריטאיות שנותרות ללא מענה כמו מה בעצם הדמות של הנרי באוורס מוסיפה לסרט בסופו של דבר ומה היה נפגם אם לא הייתה שם? למה אין אף אחד באכסניה בה מתגוררים הגיבורים, אפילו לא איש בקבלה? ההורים של כולם מתו או ששכחו להתייחס אליהם? למה במשך שעה מהסרט מפרידים את הגיבורים זה מזה?
בכל צעד וצעד העשייה של הסרט נחשפת כמבולבלת וגחמתית (כולל רגע מביך של שימוש בשורה מהשיר "call me angel" מבלי שתהיה לזה שום סיבה מעבר לצחוקים, כאילו לא עשו את זה בעבר כבר ב"דדפול"), ובעיקר נורא נורא משעממת ולא פעם מביכה.

ביל היידר יודע להנחית פאנצ'ים כמו שצריך, זה בהחלט; ג'יימס רנסון ("הסמויה", "מנדרינות") גם הוא מצליח להוציא את המיטב; וג'יימס מקאבוי ממש משתדל לתת הופעה דרמטית ראויה אבל המשפטים שנתנו לו איומים מדי בשביל לצאת מזה בשלום. אז ניתן לו נקודות על השתדלות וגם כי הוא ג'יימס מקאווי ואנחנו מאוהבים בו. חברי הקאסט הנוספים, אייזיה מוסאטפה וג'יי ריאן, נעלמים לחלוטין.
היחיד שבאמת מנצח את "זה: חלק 2" הוא ביל סקארסגארד בתפקיד פניווייז. הפעם נתנו לו הרבה יותר מה לעשות, והוא פשוט חוגג שם. על אף שאני חושב שהסרט הזה מאוד לא טוב, לסקארסגארד ללא ספק מגיע מקום של כבוד ברשימות הנבלים הקולנועיים הטובים ביותר.

על המערכה האחרונה של הסרט לא אפרט מטעמי כבוד לאלו שעוד מעוניינים לצפות בזה, אבל זה לא אומר שהיא פחות מטופשת יותר מכל מה שהגיע עד אותו הרגע. התוכניות של הגיבורים שלנו חסרות פשר לחלוטין, שוב פעם הסרט שכח את האחידות בנוגע לפניווייז וכוחותיו, ומ"אוכל העולמות" כפי שהוא אוהב לקרוא לעצמו הוא נע בין אחד הדינוזאורים הפחות מרשימים של "עולם היורה" לבין סוג של לפרקון.
מעט מאוד סרטים מצליחים להצדיק זמן מסך של שלוש שעות. "זה: חלק 2" הוא דוגמא מושלמת לאיך לא עושים את זה. הסרט יכל להגיד כל כך הרבה דברים על התמודדות עם טראומה, הדחקה, חיים בצל הכחשה, על התגברות והזדמנות נוספת לחיים אחרים גם אחרי שכבר התבגרת. אף אחד מאלו לא נמצא בסרט, וכשיש ניסיון להעניק אנושיות ורגש בשלבים המתקדמים של הסרט, זה מעט מדי ומאוחר מדי, ולי כבר לא הייתה סבלנות לכלום.
הדבר הטוב המרכזי שאני יכול להגיד עליו הוא שמדובר בעיבוד טוב יותר מהקינג הקודם שקיבלנו השנה, "בית קברות לחיות". נקווה שהעיבוד הבא שמתקדם לעברנו, "דוקטור סליפ", יצליח להתעלות מעל זה. אני, כי אין מה לעשות, נשאר אופטימי.

דבר אחרון שאני רוצה לומר, שהרס לי כל חלקה טובה בסרט, הוא ספויילר אז אתם מוזמנים לקרוא מכאן רק אם כבר ראיתם או שממש לא אכפת לכם:

הדרך שבה חבורת הלוזרים, אלו שכל ילדותם (וחלקם גם בבגרותם) סבלו מבריונות איומה, מנצחת את פניווייז היא על ידי הקטנתו באופן פיזי. את זה הם יכולים לעשות רק אם הם עומדים מול הפחד שלהם, ומשפילים אותו. כן, קראתם נכון. ככה מנצחים את הרוע הכי גדול בקיום – מקללים אותו כמו ילדים לא מתוחכמים מדי בגן חובה. בהתאם לזאת, כמה מהטובים שבשחקנינו עומדים מול יצור באנימציה ממוחשבת, מתקרבים אליו וצועקים דברים כמו "אתה סתם ליצן!", "מצורע!", "מומיה!", "אוויל משריש!" (את האחרון יכול להיות שדמיינתי כדי להישאר ער), בזמן שהוא הולך ומצטמק כי הוא נעלב. ממש מקווה שהמשכורת שלהם הצדיקה את זה.
וכך, ילדים וילדות, מנצחים הגיבורים שלנו את הבריון – הופכים לבריונים סוג ב' בעצמם. יופי של מסר. אין ספק שבשביל הייתי צריך לעבור 180 דקות. כל הכבוד לכולם.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי "פרויקט כל סרטי סטיבן קינג" שלי. כבר יש 31 פרקים ואנחנו ממשיכים בלי הפסקה.