• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

"לוגאן – וולברין", סקירה

3 במרץ 2017 מאת לירון סיני

כבר מהטריילרים של "לוגאן – וולברין" (Logan) היה אפשר לחוש ברף מאוד גבוה שהסרט מציב לעצמו. אפשר היה לחשוד פה כמעט ביהירות מסוימת אחרי הביקורות הצוננות במקרה הטוב שקיבל סרט האקס-מן האחרון, ובסיכון שהבמאי ג'יימס מנגולד, שגם שותף לכתיבת התסריט, לקח על עצמו. התרגלנו לקבל קאמפיות בסרטים האלו, מודעות עצמית קלילה, הרבה אקשן, עלילה מבולגנת עם ציר זמן שנראה כאילו שעבר התקף אפילפסיה, ואלימות מעודנת כדי לעמוד בהגבלות גיל ששוות הרבה כסף בקופות. בקיצור, מדובר במכונה יעילה אך קצת חורקת שכבר שבענו אכזבות ממנה. והנה, מבטיחים לנו משהו בטון אחר לחלוטין. אחרי הקמאו עטור ה-CGI של וולברין בסרט האחרון, שהיה מיותר לחלוטין, אנחנו אמורים לקבל אותו אחר. הוא הולך להיות מבוגר, עייף אפילו, עם תובנות, אמין, אמיתי. כל כך אמיתי ששמו הפרטי מתנוסס כשם הסרט, ורק לאחריו הכינוי של גיבור העל המסוכסך (כך בשמו העברי. באנגלית שמו בפשטות "לוגאן"). קודם כל בן אדם, על כל המשתמע מכך – זה הטון והכיוון שהטריילרים בנו לנו.

זה ידוע שטריילרים באופן כללי הם כלי קידום בעייתי להחריד. מצד אחד, כשהם ערוכים כמו שצריך הם נותנים רק הצצה מסקרנת לסרט, ופועלים את פעולתם: גורמים לנו לרצות לראות עוד. מצד שני, יותר מדי מהם בשנים האחרונות מגלים כמות ניכרת מפרטי העלילה, או לחלופין מציגים בעריכה מחוכמת קצב וסגנון שונה מדי מהסרט המדובר, ולכן הצפייה נגמרת באכזבה קטנה או גדולה. אני אשמור את הסקירה הזו נטולת ספוילרים ככל האפשר, ולכן רק אגיד שהפעם הטריילרים לא מגלים יותר מדי וזה מצוין, אבל הם כן מציגים טון מעט שונה מזה של הסרט. אמנם הטריילרים כבר קודרים ולוחצים על בלוטות הרגש, אבל הסרט הזה קודר ולוחץ עליהם פי כמה.
זה לא דבר רע. להפך. לא ציפיתי שתהיה כאן תעוזה ללכת למקומות כל כך כואבים ואמינים באנושיות שלהם ובבעיות שהסרט מציג. מבחינת התמות, הטון וההתנהלות של הדמויות, טעיתי לחשוב שהיוצרים שלו הם חדשים לפרנצ'ייז, ולכן הם מגיעים עם נקודת מבט מתבקשת, אך שונה וכל כך אחרת. כנראה שהדחקתי את העובדה שמנגולד וגם התסריטאי סקוט פרנק עבדו יחד על "וולברין", הסרט ששלח את לוגאן ליפן והיה בעיקר מביך. אמנם היו בסרט ההוא נגיעות של עייפות חומרית ורגשית שמקבלות כאן עיבוד והרחבה, אבל אי אפשר להשוות ביניהם בלי לזלזל בזה הקודם.

בהכללת מנגולד ופרנק, על כתיבת התסריט אמונים שלושה, ויכול להיות שהכתיבה השונה שלהם היא הסיבה לכמה נקודות תסריטאיות בעייתיות שמעט מחלישות את הסרט. אך אגיד כבר עכשיו – למרות שיש בו כמה אלמנטים טעוני שיפור, השלם כאן גדול מסך חלקיו, גדול מהחיים אם תרצו. מדובר בסרט טוב מאוד, בוודאות אחד הטובים, ואולי אפילו הטוב ביותר, בכל סרטי האקס-מן באשר הם. אך לפני השבחים, בכל זאת, קצת התקטננות:
מנגולד כתב בין היתר את  "הולך בדרכי" ו"נערה בהפרעה". סקוט פרנק כתב חוץ מ"וולברין" גם את "דו"ח מיוחד" ו"תפוס את שורטי", והתסריטאי השלישי, מייקל גרין, אחראי בימים אלו לעיבוד הטלוויזיוני ל"אלים אמריקאים", ההמשך ל"בלייד ראנר", ובעבר ל"גרין לנטרן" המביש ולסדרות "גיבורים" ו"סמולוויל". אם מסתכלים רגע על כל הכותרים האלו מקבלים תמהיל של סנטימנטליות מלודרמטית עם קצת נפילות לקיטש, הומור ומודעות עצמית, אבל גם קולנוע משובח שעוסק בכאב – פיזי ורגשי.
אפשר להגיד שככה נשמעים, בגדול, הדיאלוגים בסרט שלשמו התכנסנו. חלקם מבריקים ומצליחים להעביר בדקויות ובלי לאיית לנו שום דבר מהאירועים האיומים שרודפים את לוגאן ואת ד"ר צ'רלס אקסבייר (פטריק סטיוארט המשובח כל כך). יש בו הרבה רגעים שמספקים המון בעזרת ניואנסים, מבט, מגע של רגע שאומר הכל ובונה לנו עולם בלי שנצטרך תיאורי רקע ואקספוזיציה. מצד שני, יש כמה וכמה קטעים בהם הכתיבה נופלת לקלישאות בסגנון ה"היא מאוד כמוך" ששמענו בטריילר. הדמויות ונקודות הפתיחה שלהן יושבות בצורה מעט שטחית – הדור המבוגר שכבר עייף, הדור הצעיר שמלא פוטנציאל אך גם סכנה ומזכיר למבוגרים את עצמם, והנבלים – רופא עם אינטרסים (ריצ'רד אי. גרנט) והבריון שעושה דברו (בויד הולברוק), שהם רק שבלונות של טיפוסים רעים. הם אמורים להוות איום ממשי, והם אכן כאלה, אבל יש כמה קטעים בסרט שבהם היה אפשר לחשוב על דרכים יותר יעילות, ומסוכנות הרבה יותר, אם היו כותבים אותם בצורה יותר מדויקת ומושקעת.
אבל, וזה אבל גדול, הסרט מפצה על כך כמעט כל הזמן – בדינמיקה בין לוגאן, אקסבייר ולורה (דפנה קין הצעירה). זה ידוע שסטיוארט והקמן הם שני שחקנים מעולים, וכאן הם עושים תפקידים שונים ממה שהתרגלנו לראות בסדרת הסרטים עד כה, מה שרק מגדיל את האפקט הרגשי שלהם בצפייה. קשה להחליט מי מהם עושה עבודה טובה יותר, והם כל כך אמינים, כל אחד עם השדים שלו בעולם העגום שבו הסרט מתרחש, שעלול להתעורר בכם דחף בלתי נשלט לשוטט ברחבי הרשת עם תום הצפייה, ולחפש תמונות עדכניות שלהם ולוודא שהם בסדר ומחייכים.

אחד הדברים שמשחקים לטובת הסרט הוא שאנחנו כצופים כבר מושקעים רגשית בדמויות האלו, במשך שנים. אם להתייחס למי שמכירים את האקס-מן מהטלוויזיה ומהקולנוע ולא מהקומיקס – הסדרה שודרה לראשונה ב-1992, וסרט הקולנוע הראשון יצא ב-2000. עברו לכל הפחות 17 שנה מאז שהתחלנו לאהוב אותם. גם כאן יש סחיטה חזקה של בלוטות הנוסטלגיה – אבל בשונה למשל מ"טריינספוטינג 2", כאן יש התפתחות הדרגתית שציפינו לה במידה כזו או אחרת כי היו עוד ועוד סרטים באמצע, ו-וולברין של ג'קמן הוא אחת הדמויות האהובות מבין הגיבורים המוטנטים. זה התפקיד שגילה אותו לחלקנו, ולתת לדמות הזו להתפתח ולהזדקן מהווה צעד אמיץ ואפילו מצמרר בביצוע שיש כאן, גם אם מתבקש.

אנחנו חיים בעידן קולנועי שבו פרנצ'ייזים מצליחים מסרבים למות, ולכן קורה משהו חדש יחסית ומעניין במדיום: הם כן מאפשרים לדמויות המובילות שלהם להזדקן על המסך. לפעמים זה קורה לטובת העברת שרביט לחבורה צעירה יותר כמו ב"מלחמת הכוכבים", לפעמים זה משמש פשוט כדי לסגור פרק עלילתי אחד ולפנות מקום לחשיבה מחודשת על ההמשך – מה שאפשר לקוות שיקרה כאן. הבחירה הצינית להמשיך עם עוד סרטים כדי לא להרוג את האווז הקולנועי שמטיל ביצי זהב גוררת "תופעת לוואי" מעניינת: פתאום התחלנו לדבר על זקנה, על אובדן וכאב בצורה הרבה יותר בוגרת בתוך סרטי ז'אנר שלרוב היה בהם סוף על-אנושי ודמויות שלא מתבגרות. הדמויות מעבירות איתנו תקופת חיים משמעותית שנוכחת על המסך ופותחת את הסרטים האלו לאמירות עוד יותר מורכבות ושיוצרות עוד נקודות זיקה עם החיים שלנו.

בתוך המערבולת הרגשית של הסרט, שבה אנחנו לומדים להתמודד עם גיבורים הרבה יותר שבורים, הוא במידה רבה נע בין חמלה והיעדר חמלה. הוא מכאיב לצפייה הרבה יותר מאשר שהוא מהנה. העולם שבו הוא מתרחש, בעתיד הלא רחוק, הוא עולם שבו המוטנטים חסרים את הזוהר של הסרטים הקודמים. הם לא מורדים, הם פשוט מקווים להתקיים איכשהו, והם צריכים להתמודד גם עם בעיות "רגילות" של גיל ובגידת הגוף, והבעיות האלו מעניינות, מפעילות ומפלחות את הלב הרבה יותר מהנבלים שרודפים אחריהם. יש כובד לאורך כל הסרט, מועקה שלא מרפה. אלו דמויות שאנחנו רגילים לראות כהרבה יותר מבני אנוש רגילים, והנה כאן הן מלאות בפגמים של בני תמותה שאפשר להזדהות איתם ולחשוש, באמת, לחייהן בגללם. החמלה קיימת בין לוגאן לצ'רלס, ונבנית בין כל אחד מהם לבין לורה. החמלה לא קיימת בסצנות האקשן שמהרגע הראשון מבהירות לנו שאנחנו נמצאים בסרט אחר מסרטי גיבורי העל ה"רגילים". כאן יש דם, יש השלכות לכל שליפת להבים מהידיים, יש מוות ואיברים כרותים ואנשים תמימים שעלולים להיפגע בכל רגע. האלימות נראית אמיתית, והיא משליכה על התחושות של כל הדמויות, כולל נימים של ביקורת רלוונטית על ארצות הברית האלימה והקשה, שצריך לברוח ממנה למקסיקו או לקנדה כדי לזכות בסיכוי לשרוד, במיוחד אם אתה שונה.

וולברין תמיד היה דמות מיוסרת וזועמת, וכאן הוא נושא את כל כובד מעשיו לאורך השנים על כתפיו, שכבר לא חזקות כשהיו. המשולש של לוגאן, צ'רלס ולורה נושא את הסרט בכבוד, ומספק גם קצת רגעים מבדרים והכרחיים ואקשן מרשים. הייחוד כאן הוא שלאקשן הזה יש מטען. עכשיו כשלוגאן נלחם אנחנו מרגישים כל שריר שלו חורק, אנחנו יודעים שיש מחיר לשלם. כשלורה נלחמת בגיל צעיר כל כך אנחנו חוששים ממה שיקרה לה בעתיד. החייתיות של שניהם בקרב משכנעת מאוד גם היא ובמקרה של לוגאן מהדהדת אותו צעיר יותר בסרטים קודמים. הפעם, כשנראה את הוולברין רץ ביער אנחנו רואים אותו בו זמנית בראש שלנו רץ כמוטנט צעיר ומבולבל בעבר, וגם כדמות השלמה והמכאיבה שנתנו לו להיות עכשיו, בתור לוגאן. האפקט של שינוי הטון הזה מרהיב, מכאיב והופך את הסרט לחוויה קולנועית מעוררת התפעלות, גם אם קצת קשה להתאושש ממנה כי היא מציפה רגשית.

logan second

השאר תגובה