• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

"בית קברות לחיות", סקירה לגרסת 2019

5 באפריל 2019 מאת אור סיגולי

יחסית לבן אדם שביים רק סרט אחד, סטיבן קינג מקבל המון מקום לאחרונה בסריטה. יותר מכל יוצר-שאיננו-קולנוען אחר. לא שזה חסר היגיון, הפופולריות של סופר המתח והאימה הזה והשפעתו הרבה על התרבות שלנו, מגיעות לא מעט מהחיבה שיש לעולם הקולנוע אליו. אבל מעבר לפרויקט סטיבן קינג שלי, ובו אני מתחקה כרונולוגית אחרי כל הסרטים שאליהם הוא קשור באופן ישיר, שמו של קינג נזרק פה לפחות פעם בחודש בעקבות כמות הסרטים החדשים שיוצאים מעולם התוכן שלו, שאנחנו כמובן ממהרים לסקר. "1922", "המשחקים של ג'ראלד" וכמובן "זה" שהיה ללהיט עצום לפני שנתיים, כולם חלק מאיזושהי התעוררות מחודשת לכתביו שרק הולכת וגוברת. רק ב-2019 אנחנו עומדים בפני שלושה עיבודים לפחות של קינג – "דוקטור סליפ", החלק השני של "זה" והסרט לשמו התכנסנו, "בית קברות לחיות" (Pet Sematary).
גם לזה יש הצדקות. הראשונה היא שהדור החדש של יוצרי הקולנוע הוא כזה שהתבגר בשנות השמונים והתשעים, ודמיונו הוצת בעקבות ספרי קינג והעיבודים על פיהם ועכשיו הם חוגגים אותו, והשני הוא שהם גם מצליחים מאוד.

"בית קברות לחיות" הוא סוג של סיפור די רציני לדור שלי, ואני אוהב לקוות שגם לאלו שאחרי. הספר, שראה אור ב-1983 וגם תורגם לעברית, היה רב מכר מדובר ונחשב לאחד הספרים האפלים והמפחידים שנכתבו. הוא הגיע לקולנוע ב-1989, בגרסה שקיבלה מעמד של קאלט ותואר של אחד מהסרטים המפחידים ביותר אי פעם. הרחבתי בהחלט על הסרט הזה בפרק המוקדש לו בפרויקט קינג שלי, אז לא אכנס לזה הפעם, אבל אני מפציר בכם לפתוח את הסקירה בחלון חדש ולקרוא אותה.
הסרט מ-1989 אמנם הרוויח בכבוד, בעיני, את כל הכתרים שנקשרו לו, אבל גם אני, למרות שהוא חלק מאוד משמעותי בחיי, יכול להודות בקול רם שהוא לא מושלם ויש בו הרבה דברים שיכלו להיות טובים יותר. זאת אחת הסיבות מדוע לא התעוררה בי התנגדות כששמעתי על כך שתעשיית הסרטים חוזרת אל מעשיית האימה המחרידה הזו ומתכננת לו טיפול מחודש. אין ספק שהזמנים שחלפו, כמו גם השינויים בקולנוע ובצריכת האימה שלנו, יכולים להביא למשהו חדש ומסעיר. וכמובן שאני אשמח לעוד סרט אימה מטריד ומפחיד שיצטרף לתקופה הנהדרת הזו לחובבי האימה, כאשר "תברח" זוכה בפרסי אוסקר, "אנחנו" מרסק את הקופות, "תורשתי" אמנם נזנח על ידי בתי הקולנוע בארץ אבל נמשך על ידי פסטיבלים וערוצי הלוויין, וענקיות תוכן כמו נטפליקס מחזרות אחרי אוהבי הז'אנר.

אלמנט מסקרן נוסף בעיבוד החדש ל"בית קברות לחיות" הוא הבמאים שנבחרו להוביל אותו. מדובר בקווין קולש ודניס ווידמייר, שב-2014 פרצו לעולם האימה עם "Starry Eyes" שאולי לא היה הדבר הכי טוב אי פעם, אבל לקראת סופו הפך להיות מספיק קיצוני ומסויט כדי להראות שיש פה שני יוצרים עם ראש שיכול לקחת אותנו פנימה אל עולם הזוועות שברא קינג בשנות השמונים. על התסריט המחודש אחראים מאט גרינברג וג'ף בוהלר, שכתב את "לילה ברכבת תחתית" (Midnight Meat Train) המוצלח ואת "הבלתי רגיל" שניסה את מזלו בקולנועים בארץ, לא בטוח אם בהצלחה גדולה מדי. גם אלו לא חדשות רעות מדי.
בתור מישהו שכאמור "בית קברות לחיות" הוא חלק די משמעותי מחייו, קיוויתי לשתי אופציות: או שהסרט החדש ישתחרר מכבלי הספר ורק ייתמך בו כדי להביא סיפור אימה מטריד ומודרני, או שיחליק את מהמורות גרסת 1989 ויתחבר אפילו יותר לאפלה של הספר, זו שהסרט הקודם לא לגמרי הצליח לצלול אליה.

נקודת הפתיחה של גרסת 2019 ל"בית קברות לחיות" די זהה לספר ולסרט הקודם. משפחת קריד, על ארבע נפשותיה, עוברת מהעיר הגדולה אל עיירה קטנה במדינת מיין בעקבות העבודה החדשה של האבא. זהו לואיס קריד (ג'ייסון קלארק) שבשביל חיים נוחים יותר לקח על עצמו את משרת הרופא של הקולג' המקומי. אליו הצטרפו אשתו רייצ'ל (הבמאית ושחקנית האינדי איימי סיימיץ, מ"אפסטרים קולור" בין היתר), בתם הבכורה אלי (ז'טי לורנס), התינוק שלהם גייג' וכמובן החתול המשפחתי צ'רץ'. אמנם הבית הכפרי מקסים, והיער שמאחוריו גדול ונאה, אבל הם מגלים שהוא כולל גם את בית הקברות לחיות מחמד של ילדי העיירה, שמכניס אווירה מעט מורבידית לעניין. למזלם של הקרידים, שכנם הוא קשיש חביב בשם ג'אד (ג'ון לית'גו) שמסביר להם פנים ומלווה את התאקלמותם. אבל כבר בימיהם הראשונים שם מתרחשים שני דברים שמעט מערערים את עולמם. הראשון הוא שאל הקליניקה של לואיס מגיע בחור צעיר שנדרס על ידי מכונית ומת על שולחן הניתוחים שלו, והחתול האהוב נדרס על ידי אחת המשאיות הגדולות שחוצות בדהרה את הכביש הסמוך לביתם. ג'אד החביב משכנע את לואיס לקבור את החתול לא בבית הקברות, אלא במקום תמוהה ומאיים המרוחק יותר פנימה אל תוך היער, כאשר למרבה החרדה צ'רץ' מופיע יום לאחר מכן כאילו דבר לא קרה, רק שיש משהו מאוד מוזר בהתנהגות שלו. מכאן הקרידים יגלו עולם שלם של בלהות שכולו נעוץ בחוסר היכולת שלנו להתמודד עם אובדן, והצער והכאב שבאים עם המוות.

כתבתי מקודם שהיו לי שתי ציפיות מהסרט החדש, שילך למקום אחר או שישלוף ממעמקי האדמה המקוללת את התימות המאוד מטרידות של הספר. למרבה הצער שני הדברים לא ממש התממשו.
"בית קברות לחיות" מודל 2019 איננו סרט רע כמעשיית אימה. הוא עשוי בסדר גמור ויש לו את הרגעים שלו, אבל זה הכי טוב שאני יכול להגיד עליו, כך שאם אתם מרגישים שהטון שלי מאוכזב, אתם צודקים.

השינויים שבחרו לגרסה החדשה הם בעיקר קוסמטיים. גם אם על הנייר הם מרגישים משמעותיים, בסופו של דבר הם לא משנים יותר מדי. למעשה, נדמה שהדבר המרכזי שעמד לנגד עיניהם של היוצרים הנוכחים היה לנקות כמה שיותר את העומס שהביא קינג לספר וטופל גם בסרט הקודם, ולהתרכז בקו העלילתי המרכזי בלבד. מספר דמויות ועלילות משנה ירדו, הפלאשבקים ברובם מסופרים ולא נראים, ודרמות גדולות שהתרחשו בשולי הספר נחתכו לחלוטין (כל מערכת היחסים של לואיס עם משפחתה של רייצ'ל לא קיימת, אם לבחור דוגמא אחת).
על פניו זה דבר טוב, לנסות להפשיט מהסרט את "הקישוטים" ולהתמקד בסיפור המרכזי שהוא ללא ספק מספיק חזק גם ככה. אבל התוצאה הסופית הפוכה. לא רק שהאלמנטים הנלווים של הסיפור היו מה שהפך את הסרט שביימה מארי למברט בשלהי האייטיז לכל כך מטריד ובלתי נשכח, אלא גם שהסרט החדש מרגיש דל ומעוקר. יש תחושה של חוסר בעולם שמקיף את הקרידים, בעיירה, בהיסטוריה שלה. כאילו כל הסרט מתרחש בשני לוקיישנים בלבד עם ארבעה שחקנים בלבד, למרות שיש סצנות שמתחננות ליותר, כמו לוויות או מסיבות יום הולדת. התחושה של אימה משמעותית שמחלחלת שנים, או של טרגדיה בלתי נמנעת ורבת משתתפים פשוט לא קיימת. זה מרגיש כמו תקציר למשהו רחב ומסועף הרבה יותר, וזה בטח לא מפחיד.
בתחילת הסרט, למשל, אנחנו רואים קבוצת ילדים במסכות מקריפות בדרכן לבית הקברות (חלק משמעותי מאוד מהטריילר), ואם חשבנו שתהיה לזה תהודה בהמשך, לגמרי טעינו. האם הם היו באמת? האם הם רוחות שרק נועדו למשוך את אלי לבית הקברות? ואם כן, למה? הרי בית הקברות הוא בעצם לא העניין, אלא מה שמאחוריו. לעולם לא נדע. הילדים המסתוריים נעלמים ולא חוזרים לעולם, כאילו מדובר בהחלטת עריכה מוזרה שחתכה בבשר החי של הסרט כמו איזמל בעקב אכילס.

בהקשר הזה אני חייב להקדיש פסקה לטריילר, למרות שלרוב אני נמנע מכך. אחרי הצפייה אני יכול לומר ללא צל של ספק שהטריילר הרשמי של הסרט הוא אחד הגרועים. זאת מכיוון שהוא גם יוצר ציפייה לדברים שלא באמת יקבלו מקום, ומספיילר דברים שעדיף שלא היינו יודעים. יש שני אלמנטים מאוד משמעותיים – שכמובן לא אחשוף כאן – שנועדו במיוחד למעריצי הסרט והספר, שכאילו מובילים אותנו לחשוב שמשהו אחד עומד לקרות ואז לחלוטין הופכים אותו כדי להפתיע אותנו. שזה טוב ויפה, אבל אלו בדיוק שני הדברים שנחשפים בטריילר והורסים את כל האפקט. אין לי מושג מה החשיבה השיווקית שהביאה לזה.

השיפור הגדול ביותר, ואולי היחיד, בין שני הסרטים הוא ההופעה של השחקן הראשי. את לואיס גרסת 1989 גילם דייל מידקיף שהיה די נורא, והפעם ג'ייסון קלארק מביא לואיס מצוין, שמתמודד עם המטען הדרמטי הרב של דמותו בכבוד רב. זו באמת אחת ההופעות הגדולות של הבחור. ואם אנחנו בגזרת המשחק, השאר מרשימים פחות. ג'ון לית'גו, שנכנס לנעליו של פרד גווין שהופעתו בסרט הקודם היא מיתולוגית, לא רע בכלל אבל לחלוטין מתבזבז בתפקיד שאין לו יותר מדי עם מה לעבוד. הגרסה החדשה מעניקה יותר פסיכולוגיה לג'אד ומסבירה גם למה דה פאק הוא לקח את לואיס לבית הקברות המקולל מלכתחילה, אבל למישהו בסדר הגודל של לית'גו מגיע הרבה יותר. בתחום השחקניות המצב עוד פחות טוב. איימי סיימיץ לא מאוד מוצלחת ברוב הסרט, ורק לקראת הסוף מקבלת קצת חומר לשחק אתו, כאשר ג'טי לורנס בתפקיד אלי פשוט לא טובה, בנוסף לכך שדמותה בת תשע אבל משום מה מתנהגת כל הסרט כמו בת ארבע גג.
האמת שהליהוק של החתול די מוצלח, חייבים לומר.

אופטימיות שקרית הייתה נטועה בי בגלל שראיתי את סרטם הקודם של הבמאים וזכרתי איך הפתיעו אותי לקראת הסוף. כל הזמן קיוויתי שהם רק מחממים מנועים, ובמערכתו האחרונה של הסרט כל הגיהנום יפרוץ החוצה. כשנכנסו לחצי השעה האחרונה חיזקתי את אחיזתי במושבי הכיסא ואמרתי לעצמי, הנה, עכשיו הולכים לתת לך בראש. זה לא קרה.
בסופו של הדבר, הסרט לוחץ יותר מדי על דוושת הגז והמון דברים קורים בזמן מועט מדי, לא מקבלים את האפקט הראוי להם, ודוהרים קדימה לקראת סיום שאני חושב שהוא איום ונורא.

חשוב לי להזכיר שהדברים שאתם קוראים מגיעים ממישהו שבאמת שוחה בחומר, שהגיע לסרט עם מטען. זה ללא ספק משנה את התפיסה לגבי "בית קברות לחיות" מודל 2019. יכול להיות שצופים שיגיעו נקיים לסרט יחוו אותו אחרת, והאימה תהיה משמעותית יותר בשבילם. בגלל זה כתבתי מקודם שכסרט הוא לא רע או כושל, אלא פשוט גרסה נטולת עוקץ שכבר נעשתה טוב יותר בעבר. זה הופך את הניסיון המחודש לחסר שיניים, ומעמדו של "בית קברות לחיות" בן השלושים של מארי למברט נשאר איתן. למעשה, הייתי אומר אפילו שהגרסה החדשה תשכח די מהר.