• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

״1922״, סקירה אורחת

10 בנובמבר 2017 מאת רוי יודקביץ׳

הקדמת אורון: העניין הגובר של סריטה בנטפליקס ושל הוליווד בעיבודי סטיבן קינג, הובילו לסקירה האורחת הזו. כתב אותה עבורנו רוי יודקביץ׳, בלוגר מאז 2013 ברשת הבלוגים של דה-מרקר קפה, תחת השם ״תרבות רעה״, שממש לאחרונה גם נפתח אל וורדפרס ופתח בלוג בשם ״מחוץ לתמונה״. אנחנו מודים לו על סגירת הפינה שהיא ״1922״, במה שנדמה כמו חומר לספרו הבא של סטיבן קינג – מתקפת העיבודים. אליך רוי:

שנת 2017 עומדת בסימן סטיבן קינג, מסופרי האימה הגדולים של כל הזמנים. ארבעה סרטי קולנוע ושתי סדרות טלוויזיה הגיעו למסכים השנה, כולם מבוססים על עבודותיו של מלך האימה. הראשון היה העיבוד לסדרה האפית של קינג, "המגדל האפל", סרט שהפך לכישלון, בעקבות ביקורות קוטלות וחוסר עניין מהצופים, שפשוט לא הלכו לראות אותו. העיבוד השני היה ליצירת המופת שהיא אולי ספרו הידוע ביותר של קינג, "זה", שהצליח להפוך ליקיר המבקרים והצופים כאחד, וגרף סכום של מעל 600 מיליון דולרים ברחבי העולם, לא מעט בכלל לסרט אימה. סדרות הטלוויזיה שהגיעו אל המסך הקטן כוללות את "הערפל" שכבר בוטלה וגם חטפה על הראש ואת "מר. מרסדס", המבוסס על טרילוגיית המתח של קינג, שנכתבה בידי יוצר הטלוויזיה הוותיק דיוויד אי. קלי וכבר קיבלה הזמנה לעונה שנייה. גם נטפליקס נכנסו למסיבה ושחררו בשנת 2017 שני סרטים המבוססים על עבודותיו של סטיבן קינג. הראשון היה "המשחקים של ג'ראלד" של מייקל פלאנגן והשני הוא הסרט שלשמו התכנסנו – "1922".

"1922" מבוסס על נובלה שסטיבן קינג פרסם בשנת 2010 באוסף הסיפורים הקצרים שלו "Full Dark, No Stars" ועל עיבודו אמון זאק הילדיץ', שמביים כבר משנת 2003 ובאמתחתו כבר ארבעה פיצ'רים שקדמו ל"1922". אף-אחד מהם לא הגיע להקרנות מסחריות בארץ או הכה גלים של ממש. מחיפוש באינטרנט עולה כי סרטו המוכר ביותר הוא זה הקודם, "The Final Hours", דרמת מדע-בדיוני שנשמעת קצת כמו "סופעולם" של רוני קידר.

עלילת הסרט מתרחשת, כמו שאפשר לנחש מהשם, בשנת 1922 ועוקבת אחרי סיפורו של חוואי בשם ווילפרד ג'יימס (תומס ג'יין, שכבר כיכב בעיבודים לסטיבן קינג, בסרטו של פרנק דרבונט "הערפל" ובסרטו של לורנס קסדן, "לוכד החלומות"). הוא מתגורר בחווה רחבת ידיים בנברסקה עם אשתו ארלט (מולי פרקר) ובנו הנרי (דילן שמידט). ארלט מקבלת בירושה מאביה שטח גדול והיא נחושה למכור אותו וגם את השטח בה היא ומשפחה מתגוררים ולעבור לעיר הגדולה, שם החלום שלה הוא לפתוח חנות שמלות. זה לא מוצא חן בעיניי ווילפרד, שבז לחיים עירוניים ומתייחס לחיי החוואות במעין קדושה. ווילפרד זומם להרוס את התכניות של אשתו וגורר אל התהום אליו הוא נכנס גם את בנו בן-העשרה.

הדבר הראשון שצריך להגיד על "1922" הוא שהוא מאוד לא נעים לצפייה. כבר מתחילתו שמים לב לבימוי הנוקשה של הילדיץ' ולמוזיקה הצורמת, והשניים ביחד יוצרים אווירת מתח שמסמלת את העתיד לבוא, שמזהירה כי יש עוד הרבה אפלה שתנחת עלינו בהמשך. הסרט גם מלווה לכל אורכו בוויס-אובר של ווילפרד המבוגר, שמשקיף על מעשיו בעבר מעתיד עגמומי בקול עמוק ובמבטא דרומי כבד, אבל מתחיל בתמונה שמחה דווקא של ארלט והילד הצעיר הנרי, כששניהם מחובקים ומחויכים. אך המוזיקה שמלווה את התמונה, כמו גם הוויס-אובר, מעידים על בעיות שיצוצו בהמשך – והבעיות מגיעות מהר.

בעיני ווילפרד אשתו רוצה להרוס את החלום האמריקאי שהוא ומשפחתו חיים – חיי חווה פשוטים בעיירה קטנה בשם המינגפורד הום, חיי עבודה קשה בהם לכל אחד יש את מקומו ואת המשימות שלו. לארלט נמאס מהחיים האלו והיא רוצה להשתחרר ממה שהיא רואה ככלא של חייה, לפרוש כנפיים ולפתוח בחיים חדשים בעיר הגדולה. ההתנגשות בין שתי נקודות המבט היא נקודת הזינוק של הסרט, בעוד הבן הצעיר הנרי נתקע בין שני הוריו. הוא נוטה יותר לכיוונו של האב, גם בעקבות הסיבה שהוא מוצא אהבה ראשונה בדמות נערה בשם שאנון, שגרה בסביבה. ארלט, שלא רואה לעצמה שום דרך אחרת חוץ מעזיבת החיים הישנים, מודיעה לשני הגברים של חייה כי הבן יבוא עמה במקרה של גירושים, דבר שמערער עוד יותר את ווילפרד, אבל גם את הנרי הצעיר.

הבמאי האוסטרלי גייס לעזרתו את הצלם בן ריצ'רדסון, שבאמתחתו כבר עבודות נהדרות על סרטים קודמים בעלי פרופיל ידוע: עבודתו הראשונה בפיצ'ר הייתה על המועמד לאוסקר "חיות הדרום הפראי", משם המשיך ללהיט סוחט הדמעות "אשמת הכוכבים", והשנה צילם לטיילר שרידן את "רוחות קרות". ריצ'רדסון והילדיץ' נותנים לסרט תחושה של מתח תמידי למרות לא מעט שוטים של נופים שלווים ולוקיישנים שמורכבים בעיקר מהחווה הגדולה והבית, שמשהו בהם נראה כל-כך מוכר מהמון סרטים אמריקאיים אחרים, אבל עבודת הצילום נותנת להם הרגשה זרה ואווירת אימה. על המוזיקה הצורמת (אבל המאוד יפה), שתורמת רבות לתחושת המתח הלופתת של הסרט אמון מייק פאטון, סולנה של להקת ״פייט נו מור״, ומי שכבר עבד בקולנוע על סרטו של דרק סיאנפרנס, "המקום בתוך היער".

יש ב"1922" הרגשה של סרט קטן מאוד, בעיקר בזכות העובדה שהוא מתרחש במספר לוקיישנים מצומצם ומופיעים בו דמויות ספורות. הקצב האיטי והמהורהר תורם גם הוא לאווירה הכללית של יצירה מיוחדת המעבירה את הצופה חוויה שהיא לרוב מאוד לא נעימה. יש רגע ספציפי שקשה מאוד לפספס, בעקבותיו כל הדמויות נכנסות למערבולת של חוסר יציבות ואפלה שמכאן לא תעזוב את הסרט. ווילפרד מדבר לאורך הסרט על כך שאי-אפשר לברוח מהחטאים שלנו, שבסופו של דבר, כולנו נתפסים. הטענה מוכחת בצורה מפורשת מאוד, לפעמים מדי. בעיניו, ווילפרד רק רצה להשאיר את משפחתו שלמה, להמשיך את הקיום השליו של משפחתו ולהשאיר ליורשו, הנרי, את עבודת חייו, שתהפוך גם לעבודת חייו של הבן. אבל כדי להצליח בכך עליו לבצע חטא נורא, וכמו שהוא יודע, יהיה עליו לשלם על זה.

העיסוק בחטא האדם, נפשו והמשפט שהאדם עושה לעצמו, או שהטבע, העולם, האל עושה לאדם – מורגש מאוד לאורך כל היצירה. ווילפרד מודע לאורך כל הדרך למעשיו, דבר שמהדהד גם שנים אחר-כך כשהוא מבוגר ומסתכל אחורה על חייו. המון מאותו משפט שדה שהוא עושה לעצמו סובב סביב היותו צלול לחטא שהוא מבצע. לא רק ווילפרד נענש על מעשיו, אלא גם בנו הצעיר שנגרר לפשע, לומד על בשרו כי לכל דבר יש תוצאה. גם אנשים נוספים שחייהם מצטלבים עם אלו של משפחת ג'יימס משלמים על החטאים, שלא רק הם מסתירים אלא גם שכניהם.

"1922" הוא המופע של ג'יין, שחקן שלא מקבל תהודה גדולה ותפקידו המוכר ביותר, כפי שכבר צוין לעיל, הוא בעיבוד אחר לסטיבן קינג – "הערפל" שהוזכר לעיל. סרטו של פרנק דרבונט, שעשה קריירה שלמה מסיפוריו של קינג, הוא אחד מסרטי המתח והאימה הטובים של שנות האלפיים, וג'יין עושה בו תפקיד לא רע בכלל – אבל ב"1922" הוא זורח באמת. בהתחלה בכלל לא זיהיתי אותו תחת הלכלוך והמבטא הכבד של ווילפרד, ורק בדיקה קצרה באינטרנט אישרה לי שאכן מדובר בו. הוא מגלם בהופעתו את הכאב והצער של ווילפרד באופן נהדר. שמידט, שמגלם את הבן הנרי, מקבל המון עבודה מהבמאי והתסריטאי שלו. אף על פי שלדקות ארוכות הוא כן מצליח לשכנע, הופעתו אינה אחידה.

בסופו של דבר, בין כל העיבודים של סטיבן קינג שהגיעו אלינו השנה, "1922" נוחת איפשהו באמצע. הוא לא רע כמו "המגדל האפל" או הסדרה ע״פ "הערפל", אבל הוא גם לא מצליח להגיע לפסגות של "זה". יש בו משהו ממכר, כזה שמושך אותך אליו כמו מגנט ואוסר עליך להזיז את המבט, אבל גם 100 דקותיו, לא אורך רב בימינו, מרגישות מאוד ארוכות ולפעמים עמוסות מדי ביגון ובוויס-אוברים מדוכדכים. מעניין יהיה לראות כיצד תתקבל היצירה המאוד לא רגילה הזו, שמתהדרת בקצב איטי ומאוד משונה, ובאימג'ים שגם אם הם לא מאוד גרפיים, הם כן חודרים ועוכרי שלווה. מדובק במותחן אכזרי ועשוי טוב, שהכובד שלו עשוי להיות קצת יותר מדי לחלק מהצופים, אבל שווה מאוד לבדוק אותו.

השאר תגובה