• אימת החודש - יוני 2019
  • סרטים חדשים: ״המתים אינם מתים״ של ג׳רמוש
  • ״תל אביב על האש״, מחשבות נוספות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: סיכום וזוכים
  • משחק ילדים
  • ״צעצוע של סיפור 4״, סקירה
  • תעלומת רצח
  • ערב זומבים בסינמטק הרצליה עם שני סרטים שווים
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״

"אנחנו", סקירה

21 במרץ 2019 מאת אור סיגולי

סרטים כמו "אנחנו" (Us), אם אתם שואלים אותי, עדיף לראות בלי לדעת עליהם דבר. לא שמדובר פה באיזו עלילה מלאת תפניות ותהפוכות, אבל חוסר הידיעה היא חלק מהכיף. מכיוון שאני פה כדי לחלוק אתכם את מחשבותיי על הסרט, ובו בזמן לשמר לכם את החוויה שהייתה לי כצופה קלולס לחלוטין (נמנעתי באדיקות קיצונית מכל תקציר או טריילר), הסקירה הזו תהיה נטולת ספויילרים לחלוטין. אפילו ההתייחסות שלי לעלילה תהיה ממש לדקות הראשונות של הסרט ולא יותר. "אנחנו" הוא מסוג הסרטים שבהחלט כיף לחפור בהם ולשאול עליהם שאלות, אבל את זה אשאיר לאחד מכותבי סריטה האחרים, אם יבחרו, ובמועד מאוחר יותר. אז אתם מוזמנים לקרוא ללא חשש. הסקירה הזו היא מקום בטוח. בהתחייבות.

עד לפני שנתיים לא הרבה ידעו מי זה ג'ורדן פיל, בטח לא בישראל. פיל, בן 38, היה מוכר בעיקר כקומיקאי מתוכניות מערכונים כמו "מאד טי.וי" ו"קי אנד פיל", אותה כתב והפיק עם שותפו קיגן מייקל-קי. תוך שנה אחת בלבד, פיל הפך להיות אחד היוצרים הכי מחוזרים בתעשיית הסרטים, יקיר קהילת האימה ועל הדרך קבע כמה שיאי אוסקרים, כמו למשל השחור הראשון שהיה מועמד באותה שנה לפרסי הסרט, הבימוי והתסריט. על האחרון גם זכה, השחור הראשון שעשה זאת בקטגורית התסריט המקורי, וגם נכנס לקבוצה מאוד מצומצמת של זוכים בזכות סרט אימה. זה קרה בעקבות "תברח" כמובן, סרט הביכורים שלו, ואחד הסרטים הריווחיים ביותר של השנים האחרונות, שהפך גם לתופעת תרבות בפני עצמה. בסריטה אנחנו חגגנו את פיל כאשר שיבצנו אותו כאחד מאנשי השנה שלנו, ו"תברח" הפך להיות הסרט היחיד אי פעם שהופיע בכל ארבעת עשיריות השנה שלנו.
השנה פיל קיבל את מועמדותו הרביעית לאוסקר, כאחד ממפיקי "שחור על לבן".

באופן טבעי כל דבר שפיל יחליט לעשות יקבל המון תשומת לב, בין אם זה החייאה של סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "איזור הדמדומים", ובין אם זה סרט קולנוע חדש. ואכן, כבר בימיו הראשונים מול הקהל, "אנחנו" מראה על חוזק מרשים בקופות וכנראה שפיל בדרכו להיות חתום על עוד להיט.
בתור אחד ממעריצי "תברח" המושבעים, עשיתי עם עצמי החלטה – לא לצפות ממנו לעוד סרט אימה מקורי ובוחן גבולות עם אמירה נוקבת על החברה. הוא כבר עשה את זה, ועשה את זה נפלא. אם הוא רוצה לעשות סרט אימה מסוג אחר, או בכלל ללכת לכיוון שונה בתכלית, אני אתו. זה לא הוגן לדרוש ממנו להביא את אותו הדבר פעם נוספת, ובטח לא הוגן להתאכזב ממנו אם זה לא יהיה המצב.
כזה אני, מאפשר ונותן. כנראה החינוך שקיבלתי בבית. בורכתי, מה עוד אומר.

בכל מקרה, פיל כן החליט להקל עלי, כי הטריטוריות בהן הוא פוסע בסרטו השני כבמאי לא מאוד רחוקות מזה של "תברח". הבטחתי בלי ספויילרים, ואשאר נאמן למילתי, אבל כן אומר שמדובר בסרט אימה על פי כללי הז'אנר המוכרים לנו, שבכל זאת רוצה להגיד משהו. שיש לו אג'נדה ומטרה, ואולי אפילו דימוי כזה או אחר למצב החברה שלנו כפי שהיא כיום, ולאן היא יכולה ללכת. "אנחנו" משלב בין הראש המקורי של פיל, הרגישות שלו להומור יחסית מעודן ברגעים לא הולמים בכלל, היכולת שלו לביים שחקנים באופן מעורר השתאות בטח בגבולות הז'אנר, ההבנה שלו באימה (הסרט רץ בין איזה חמישה סוגי תת-ז'אנרים של אימה, כולם קולעים בדיוק), והתפיסה החברתית-פוליטית שלו. אלו הדברים שמהן נעשות קלאסיקות אימה.
אבל הפעם הנסיעה הייתה קצת פחות חלקה, ודווקא מה שאמור להפוך את הסרט למשמעותי יותר, הוא זה שפוגע בו בסופו של דבר.

אז הנה מגיעה פסקת התיאור הקצרה, רק כדי למקם אתכם. לאחר אקספוזיציה המתרחשת ב-1986 (באופן משעשע ומקרי לחלוטין, הסרט נפתח בדיוק כמו "קליימקס" הצרפתי: מסך טלוויזיה, מסביבו כמה קלטות וידאו של סרטים ישנים, כולם השראה לסרט שבו אנחנו צופים), אנחנו מתוודעים למשפחת ווילסון, המורכבת מאמא, אבא, בת בכורה וילד צעיר, שנוסעים לנופש משפחתי בבית קיץ הסמוך לסנטה קרוז. האמא, אותה מגלמת לופיטה ניונגו, חווה כמה תחושות לא נוחות שם ונראה כאילו יש איזו מעמסה נפשית כבדה עליה. רגע לפני שהיא מצליחה לשכנע את בעלה לחזור הביתה, נופל החשמל, וארבע דמויות לבושות אוברולים אדומים נצפים בשביל הכניסה שלהם, ולא נראה שהם באו לבקש כוס סוכר. עד כאן עלילה.

כשזה מגיע לבידור נטו, לעשיית אימה, לתפעול טכני, בימוי סיקוונסים, משחק, עריכה וצילום – "אנחנו" מקבל את כל הציונים הגבוהים ביותר. הסרט הזה פשוט גוש של הנאה מפחידה (באופן יחסי) וסוחפת, עם כמה רגעים שאנחנו נזכור לעוד הרבה זמן בחיבה גדולה. יש לסרט אווירת בלהות משובחת, כזו שהצליחה לפוגג כל סממן לעייפות שאיתה נכנסתי להקרנה.
כבר ב"תברח" ראינו שפיל שולט בשפה הקולנועית, וכאן שום דבר מזה לא נופל, ואפילו משתדרג. המצלמה של מייק גיולאקיס ("מיסטר גלאס", "תעלומה בסילבר לייק") עובדת ללא רבב מההתחלה ועד הסוף, וכל שלב בסרט נראה מדהים. כך גם המוזיקה והשירים, העריכה של ניקולס מונסור ובמיוחד ההופעה של לופיטה ניונגו, שזכתה באוסקר על "12 שנים של עבדות" ובשנה שעברה ראינו אותה ב"הפנתר השחור". היא כל כך טובה, שאחרי הצפייה הזו אני שוקל לפתוח מחדש את מצעד ההופעות הגדולות ביותר בסרטי אימה שעשיתי פה בסריטה החודש, רק כדי לאפשר לה לתפוס את מקומה בקאנון. והיא לא לבד. גם חבריה לצוות ווינסטון דיוק, אליזבת מוס (האישה הזו מדהימה בכל דבר, זה לא להאמין) והילדים שאהדי וורייט ג'וזף ואוון אלכס עושים מעל ומעבר. יש כל כך הרבה רגעים בסרט שהם מורכבים לעשייה הרבה יותר ממה שאפשר להבין, וזה לא הגיוני בכלל כמה סצנות מבריקות יש בשעתיים האלו.
ככזה, "אנחנו" הוא המלצה גדולה. הבעיה מתחילה כשפיל שואף להכניס לסרט רבדים משמעותיים יותר, ושם הסרט פשוט מתפורר.

כבר כאפקט נלווה, יש פה משהו יוצא דופן, והוא שהסרט מובל על ידי גיבורה, אשת משפחה, ושחורה. נקודת הפתיחה הזו לבדה היא התחלה של עשרות מאמרי דעה שבטח גם יגיעו. אבל "אנחנו" רוצה הרבה יותר מזה. במציאות המחרידה של הסרט, שמנגן על כמה פחדים קמאיים ביותר שלנו, יש גם דימויים לנושאים בוערים כמו מעמדות, דיכוי, עליונות קפיטליסטית, ועוד המון דברים שפתוחים לפרשנות. ובזמן שהתסריט עצמו מלא בהברקות קטנות ונהדרות של מוטיבים ורמזים קטנים שמקבלים תהודה משמעותית ככל שהסרט ממשיך, בראייה כללית כמעט שום דבר מהעולם שברא פיל לא מחזיק מים. הניסיונות שלי ושל חברי לצפייה לנסות להבין מה החוקים של "אנחנו" עלו בתוהו, האמירות לא בפוקוס בכלל, ואפילו הייתי מגדיל ואומר שהסרט עלול להגיע לחטאי "מחוז 9" הנורא, כלומר לנסות לייצר תמונה פלורליסטית שמזהירה אותנו מהחלקים המדוכאים של החברה, אבל בעצם מייצר נגדם פוביה.

"אנחנו" הוא מסוג הסרטים האלו שמלבד כמה סימני שאלה שעלו במהלכו, שנותרו ללא מענה, הוא באמת כיף קולנועי שאנחנו כמעט ולא מקבלים – גם עשוי באופן מעורר השתאות וגם לא מעליב את האינטליגנציה. אבל כל ניסיון לצלול אליו לאחר שכותרות הסיום מגיעות (לאחר סוג של טוויסט צפוי שאיננו ברמה של הסרט) גורם לכמה פערים שמחלישים את החוויה הכללית. זאת נקודת המבט שלי לפחות, 24 אחרי הצפייה הראשונה. אסייג ואומר שאני בהחלט מתכנן לצפות בו שוב, גם כי נהניתי מאוד וגם כי אני רוצה לבדוק האם באמת היה פה משהו שלא הקליק כמו שצריך ברמת הסאבטקסט. אבל עד אז, אלו תגובותיי לסרט. לפחות נכון לעת עתה.