• סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • מי שעומד מאחורי
  • הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019

"קליימקס", סקירה

5 בינואר 2019 מאת אור סיגולי

שיטת הפצה מעניינת קיבל "קליימקס" (Climax) בישראל, אם כי אפשר גם להמיר את "מעניינת" ב"אלטרנטיבית" או "משונה". בכורתו הישראלית הייתה בפסטיבל ירושלים, משם עופר הספיק לחלוק אתנו רשמים מהירים, אבל קולנוע לב בעלי הזכויות החליטו שלא לתת לו הפצה רגילה ומסודרת, אלא רק במתכונת טפטופים מפתיעים כאלה מדי פעם, עם איוונטים בפייסבוק והסתמכות על פה-לאוזן.
אפשר להבין את זה. בגלל טבעו הקיצוני, "קליימקס" הוא לא סרט שימלא אולמות שבועות רצופים, וכפי הנראה פינוי אולמות במיוחד בשבילו על חשבון סרטים אחרים בעלי משיכה לקהל רחב יותר, כמו גם ההשקעה ביח"צ והשיווק (פוסטרים, מודעות, פוסטים ממומנים) כנראה לא שווה את זה כלכלית. מבחינת המפיצים, אם לקרוא בין השורות, "קליימקס" יעבוד יותר כאירוע שצריך להספיק לפני שההזדמנות תתפספס בשונה מעוד אחד מעשרות הכותרים שנמצאים שם בחוץ, מתחרים על הכסף שלנו.

עם זאת, יש בזה משהו קצת מתסכל, בטח בקונטקסט של סוף השנה. "קליימקס" היה אחד הסרטים שהכי סיקרנו אותי מיבול 2018, אבל את ההקרנה שלו בירושלים פספסתי (בגלל מצעד הגאווה שהתרחש במקביל, אם אני זוכר נכון), להקרנה "החד-פעמית" הראשונה לא הצלחתי להגיע כי הלכתי ל"גבול" בפסטיבל אוטופיה, ואז כבר הייתי צריך להגיש את סיכומי 2018 שלי בלי שהספקתי לראות אותו. אמנם אנחנו יודעים שמדובר בסופו של דבר בעסק, אבל יש משהו מאוד לא נוח בתחושה שמפיץ מונע ממך סרט, אותו אתה שואף לצרוך באמצעים ראויים.
והנה צצה הקרנה נוספת לה הוזמנתי, ואליה הלכתי בחשש גדול שגם התממש – אם הייתי מספיק לראות אותו לפני שבועיים, "קליימקס" היה משנה לא מעט את מפת הסיכומים שלי, בין אם זה מצעד הרגעים ובין אם אלו סרטי השנה.
האלטרנטיבה השיווקית הזו גרמה לא רק לי למהר, אלא גם לעוד אנשים כפי הנראה, מכיוון שהאולם היה מלא לחלוטין, ועל כן גם התבשרנו שיהיה מועד נוסף לחזות בסרטו האחרון של גאספר נואה על מסך גדול ובחברת אנשים, ביום שני הקרוב, ה-7 בינואר. אם זו תצליח, עוד הקרנות כאלו יצוצו במהלך 2019.

אז מה הופך את "קליימקס" לסרט שצריך להתנהל מולו באופן כל כך יוצא דופן? התשובה לזה היא – הכל. לאלו שמכירים את פועלו של הבמאי (שרק סרט אחד שלו עד כה הופץ בישראל במתכונת מסורתית) אין פה הפתעות. בזכות לא יותר מארבעה פיצ'רים, גאספר נואה, צרפתי בן 55, צבר לעצמו מוניטין של אחד הקולנוענים הכי קיצוניים ובלתי צפויים שאומצו על ידי קהילת הקולנוע העולמית. סרטו הראשון, "I Stand Alone" מ-1998 הוקרן בפסטיבל קאן אבל גם המעשייה האפלה והמרתיעה הזו לא הכינה אף אחד למה שקרה ארבע שנים לאחר מכן בפסטיבל קאן עם הגעת "בלתי הפיך", סרט מרהיב ומבחיל שמתנהל לאחור כרונולוגית, בלי קאטים נראים לעין, שנפתח בסיקוונס אלים ורגע שגובל בהומופוביה, ובאמצעו ניצבת סצנת אונס שנחשבת לאחת הקשות בתולדות הקולנוע. את "בלתי הפיך" ראיתי באולם קולנוע חיפאי ב-2003 ומכיוון שאין לנו מספיק זמן לדון בו, רק אגיד על רגל אחת שאני חושב שזו יצירה מרתקת כמו שהיא מכעיסה, ויש בה הרבה יותר ממה שנראה לעין במבט ראשון.
סרטו השלישי של נואה הוא בעיני אחת מפסגות הקולנוע של האלף החדש, אם כי אזדקק לעוד צפייה כדי לעמוד מאחורי האמירה הזו לחלוטין. "Enter the Void" מ-2009 היה משהו כמו שלא ראיתי כמותו. יצירה טריפית שמשבשת את תפיסת המרחבה במרכזה סיפור של בחור שנהרג ורוחו מרחפת בשמי טוקיו, והכל בכביכול-שוט אחד שאני באמת לא יודע איך הצליחו להרים.
סרטו הרביעי, "אהבה", הוקרן גם הוא בקאן, שם בחן נואה את הגבול בין נראטיב ופורנוגרפיה, אך בעקבות התגובות המזלזלות ויתרתי עליו כליל.
גוף העבודות הזה מעורר תשומת לב, אבל גם רתיעה, ובעיקר מערפל לחלוטין כל יכולת לדעת למה אתה נכנס כשאתה פוסע לעולמו של נואה. החוויה הכי מהותית שלי מסרטיו, היא שאני מרגיש שאני בידיים של קולנוען בטוח בעצמו שיודע בדיוק מה הוא עושה, אבל זוכר שהוא יכול להשתמש בזה לרעה.

"קליימקס" גם הוא בוגר פסטיבל קאן האחרון, שם זכה לתגובות חמות למדי ביחס לנואה. לאחר מכן נחת בפסטיבל הז'אנר סיטג'ס וממנו יצא מעוטר בפרס הסרט הטוב ביותר. הוא מבוסס – לכאורה – על סיפור אמיתי המתרחש בלילה אחד, ובו קבוצת רקדנים צעירה מסיימת חזרה לנאמבר די מטורף (כל אוהבי הדראג ו"פריז בוערת" חייבים לעצמם לראות לפחות את השוט הספציפי הזה) באיזשהו מבנה עירוני, ומתכננים לחגוג עד הבוקר. מה שמתגלה לנו ולהם איפשהו באמצע הסרט, אחרי שלמדנו להכיר את כל הנפשות הפועלות, הוא שהפונץ' ממנו הם נהנים מכיל המון LSD והטריפ הופך להיות רע מאוד, ובידיים של נואה הוא גם חסר רחמים להחריד.

כבר בדקות הראשונות נואה חושף לנו את כל הדי.אן.איי של הסרט, מה שיגרום למספר סינפילים לצחקק (בקול, כמובן. כדי שכולם ידעו שהם מבינים). זה קורה כאשר אנחנו מול טלוויזיה ובה מונטאז' ראיונות עם הרקדנים הצעירים והיפים אותם נראה עוד רגע מגרדים את לוע הגיהנום במשך מעל לשעה, כאשר מצד ימין של המסך ערומות מספר קלטות וידאו של כמה סרטים, כולם פחות או יותר ספויילרים לסרט. זה הזכיר לי את אחת מהסצנות הראשונות ב"בלידר" של ניקולס וינדינג רפן (בערך בן המחזור של נואה), בו מס מיקלסן העובד בחנות וידאו נותן נאום שלם על כל התכולה של המקום, מבהיר לנו בדיוק מהם הרפרנסים שצריך להכיר.
בכותרים שמוסגרים לנו בתחילת "קליימקס" אפשר למצוא את "Possession", "כלב אנדלוסי", "האמא והזונה", "סוספיריה", "ראש מחק", "זומבי", "קרל מברסט" והכי בולט מכולם – "סאלו: 120 יום של סדום" שנחשב לאחד הסרטים הכי קשים שנעשו. ואכן, ככל שהסרט מתקדם אנחנו מבינים שהזיכרונות המרים שלנו מהסרט האחרון שהספיק לביים פאזוליני לפני הירצחו עומדים כמעט כולם להתממש, ומאוחר מדי לברוח.

אם זה משהו שנראה לכם שאתם מעוניינים לחוות, אוצו אל ההקרנה של "קליימקס". אם הגעתם עד לכאן ואתם מעוניינים בדעתי – מבחינתי מדובר באחת מנקודות השיא של 2018, ועל אף שכנראה זה יכול להביא לאישפוזי בכפייה, אתוודה שנהניתי מכל דקה מתוך ה-90 שלו.
"קליימקס" היה בדיוק מה שהייתי צריך בין כל ה"תמונה משפחתית", "סיפור משפחתי", "משפחה בהפתעה" ו"פתאום משפחה" שפלשו לכל אולמות הקולנוע בארץ. בסופו, האמת שכבר במהלכו, הרגשתי שתפסו אותי בצוואר והעיפו אותי לכל הצדדים. זה דבר טוב, כמובן.
רק העשייה הטכנית של "קליימקס" היא משהו שכמותו לא ראיתי הרבה זמן, ולצדו של נואה צריך להזכיר את בנואה דבי הצלם ("האחים סיסטרז") ודניס בדלואו שערך עם נואה, שניהם מקבלים המון נקודות. מה שקורה שם עם סאונד ומצלמה הוא לא אפשרי, והוא רק מטביע את הצופים יותר ויותר בתוך הטירוף. אני נשבע לכם שהחל מאמצע הסרט אני לא זוכר שהיה אפילו קאט אחד, רגע אחד בלי מוזיקה שסינכרנה לי את קצב הלב על פי רצונה. מצד שני, באמת שהרבה מהחושים שלי השתבשו אז אל תסמכו על הזיכרון שלי. אני יכול לספר לכם ששני הצופים משני צדי, אותם אני לא מכיר, לא הסירו את כפות הידיים שלהם מהפה הפעור שלהם כמעט לאורך כל ההקרנה.

"קליימקס" הוא סרט אכזרי וסדיסטי, אבל הוא עשוי ללא רבב, רודף שעות רבות אחרי שהוא מסתיים ומזכיר לנו חוויה קולנועית מוחלטת מהי. החולשה העיקרית שלו היא הדמויות, שאמנם יש בהן אמינות רבה אבל הן לא מעוררות חיבה יתרה בהיותם צעירים חרמנים ולא יציבים. אני קצת שמח שזה המצב, לא אשקר, כי אם הייתה לי גם מעורבות רגשית בסרט הייתי נכנס למצב קטטוני. אבל גם לזה יש יוצא מן הכלל, או יותר נכון יוצאת מן הכלל. בגלל מבנה הסרט קשה לדבר במונחים של תפקידים ראשיים ומשניים, אבל אם יש מישהי שמובילה את הסיפור היא הכריאוגרפית סלבה, אותה מגלמת סופיה בוטלה.
אתם מכירים את סופיה בוטלה, אבל לא ככה. היא הייתה המומיה עצמה בסרט שטום קרוז ואולפני יוניברסל יעבירו שנים ארוכות בלנסות למחוק מהתודעה, היא הופיעה גם ב"מלון ארטמיס" שרץ השנה משהו כמו שבוע, היא צצה ב"סאטרטרק: אל האינסוף", "פצצה אטומית" וכמובן כגאזל, המתנקשת בעלי רגלי התער מ"קינגסמן". את כל הסרטים האלו ראיתי (להוציא את "מלון ארטמיס") ואני לא זוכר שהיא אי פעם פצתה את פיה, אבל אני יכול להגיד לכם שהחל מנקודה זו היא אחת השחקניות שאני הכי מסוקרן מהמשך הקריירה שלהן.
בוטלה, שנולדה באלג'יריה ב-1982, היא פנומנלית פה, ולא בכדי השתיל נואה את עטיפת "Possession" בתחילת הסרט, כי רמת האינטנסיביות שבוטלה נדרשת אליה פה היא שנייה רק לזו של איזבל אדג'ני בסרט האימה מחריש האוזניים של בוז'אלסקי. אני לא מבין למה היא קופצת מטקס פרסים לטקס פרסים בזכות מה שהיא עשתה פה.

הייתי מאוד רוצה שגם ההקרנות הבאות של "קליימקס" יהיו סולד-אאוט אבל בד בבד אני לא יכול להמליץ על הסרט הזה לכולם, כי ברור שיש כאלו שזה יותר מדי בשבילם. אם יש לכם קיבה חזקה, ואם הטריגר שלכם רגוע יחסית, נסו לבחון את הגבולות שלכם. זה יכול להיות הסרט הכי טוב שראיתם השנה, באותה מידה שהוא ימנע מכם להתקרב לקולנוע כמה שבועות טובים.