• סרטים חדשים: ״קצפת ודובדבנים״ של גור בנטביץ׳
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019
  • ״איפה את, ברנדט?״, סקירה

סיכום 2018: הסרטים הטובים ביותר של השנה

25 בדצמבר 2018 מאת מערכת סריטה

2018 בהבהוביה האחרונים ועכשיו זה בדיוק הזמן להכניס את כל הטוב שקרה השנה לפוסט סרטי השנה העצום והמסורתי שלנו. ההקדמה הזו תהיה קצרה, כי הרי ברור לנו שאתם תדלגו עליה, ובכל זאת.
כבכל שנה כל ארבעת כתבי סריטה (עופר ליברגל, אור סיגולי, לירון סיני, אורון שמיר) מסתגרים בביתם מול הררי רשימות ופתקים, עוברים אחורה על כל חודש וכל שבוע מהשנה, ובונים שתי עשיריות של הסרטים הטובים ביותר של השנה: רשימה אחת של סרטים שהופצו, כלומר יצאו לבתי הקולנוע במתכונת הקרנות מסחריות החל מה-1 לינואר; והשנייה של סרטים שלא זכו לגורל הזה, ואותם צרכנו באופנים אלטרנטיביים כמו פסטיבלים, הקרנות מיוחדות וטלוויזיה.

בתום שמונה הרשימות נעשה איזה סיכום של מה שהיה פה, אבל אנחנו מעוניינים לפתוח בספויילר די מעניין, וקצת מעציב – לראשונה מאז שהתחלנו במתכונת העשיריות אי שם ב-2013, אין אפילו סרט ישראלי אחד באף רשימה. לא צריך להזדעק על זה מדי, כי גם ב-2016 המצב היה די נורא כאשר רק סרט קצר שהצליח להציל את המצב ("מיומנו של צלם חתונות"), אך אז ב-2017 הקולנוע הישראלי הראה נוכחות חזקה. תמיד אפשר להיות אופטימים לשנה הבאה.

סיכומי השנה שלנו ימשיכו בשבוע הבא עם אנשי השנה וסיכום הסיכומים. למציאת כל הפוסטים שעלו במסגרת חגיגות סיום 2018 עד כה, אתם מוזמנים ללחוץ על הלינק הזה ולקרוא על מגמות השנה, סרטי האימה, פסי הקול, הרגעים הגדולים, המנצחים והמפסידים.
ועכשיו…

הסרטים הטובים ביותר לשנת 2018

הלא-מופצים

10. "חיים פרטיים" – Private Life
מתוך העשירייה שהתגבשה אצלי, זה הסרט שהכי קשה היה לשכנע אותי לצפות בו, כי מה עכשיו עוד סרט על ניו יורקרים אמידים שחופרים את עצמם לדעת ועוד בנושא פוריות ולידה. לא קשור אלי, לא מעניין אותי, תודה, נקסט. אבל השבחים הרבים שכנעו אותי והתוצאה לפניכם. תמרה ג'נקינס כתבה וביימה כל כך יפה וכל כך חכם, עם הופעות נפלאות של כל הקאסט, שאני עדיין מוצא את עצמי חושב עליו מדי פעם, שבועות רבים אחרי הצפייה.
כתבתי עליו לגלובס.

9. "תיהנו, תאהבו ותרוצו מהר" – Plaire, Aimer et Courir Vite / Sorry Angel
לסרטים של כריסטוף הונורה אני תמיד מגיע נלהב אבל עם קומץ של חשש. מצד אחד אני מחכה שייתן לי עוד "שירי אהבה" או "גברים באמבטיה" אך מצד שני אני יודע שכשהוא מפספס, הוא עושה את זה בגדול. לשמחתי, סרטו האחרון שהוקרן בירושלים התגלה כאחד הסרטים הכי טובים שלו, נשען על תסריט מעולה והברקות קולנועיות שגרמו לי להרגיש כאילו הוא מכיר את הדי.אן.איי האישי שלי. מסוג החוויות הכי מדהימות שהקולנוע יכול לתת לנו.

8. "תורשתי" – Hereditary
אפילו אחרי כל ההייפ מחריש האוזניים סרט הביכורים של ארי אסטר לא אכזב. סרט אימה שלא מתבייש במקורותיו, ויוצר עולם קריפי ששואב אותך פנימה, מתחיל כבר ב-11 וממשיך לעלות. ההיסטריה לפעמים קצת עולה על גדותיה, אבל הבימוי שלא רואה בעיניים וההופעה הבלתי נשכחת של טוני קולט הם לגמרי החומר מהם עשויים סרטי העשיריות של השנה.

7. "חיות אמריקאיות" – American Animals
אחרי "המתחזה" אני כמובן אראה כל דבר שבארט לייטון יעשה מכאן ועד הנצח, ובזמן שהלוואי שיביא עוד איזה סרט מצמרר שיהפוך אותי לגמרי כמו הדוקומנטרי שלו מ-2012, אם בא לו לעשות סרט שוד שמפרק את המונחים של אמת וסיפור, אז למה לא. בטח כשהתסריט כל כך חכם, הבימוי כל כך מבריק וההופעות כל כך נהדרות. זה היה יכול להיות עוד אחד ממיליוני סרטי השוד שהשתבש, אבל לייטון יודע יותר טוב.

6. "דונבאס" – Donbass
אם להיות כן, אני לא בטוח למה סרטו של סרגי לוזניצה לא עשה פיצוץ גדול יותר השנה. למה אף אחד לא מדבר עליו. הוא התחיל במסגרת מבט מסוים בקאן, נשלח על ידי אוקראינה לאוסקר ואומץ לישראל על ידי פסטיבל ירושלים, אבל הוא כמעט ולא עולה בשום שיח סיכום שנה גם מעבר לים, וזה די מדהים ומעציב אותי. מדובר בסרט מטלטל ולא מתפשר עם חופן די משמעותי של סצנות בלתי נשכחות, הרבה יותר מכמה אחרים שהשאירו חותם על 2018. אולי בעתיד יגלו את הסרט, או שהוא יישאר פנינה חבויה של השנה הזו וזהו.

5. "עם רדת ליל" – The Night Comes for Us
בערך פעם ביום יש לי רצון כמעט בלתי נשלט לשבת ולראות שוב את סרט האקשן האינדונזי הזה. וזה מוזר כי באמת מדובר באחד הסרטים האלימים והאכזריים של השנה, אבל מכיוון שהוא עשוי כל כך טוב לי הוא מרגיש יותר כמו מחזמר משובח הרבה יותר מפסטיבל של איברים כרותים ופגיעותו של הגוף האנושי. טימו ג'איינטו הוא רשמית אחד הבמאים האהובים עלי בעולם (השנה יצא לו גם סרט אימה משמח בשם "שהשטן ייקח אותך") וההצלחה שלו ב"עם רדת ליל" היא מהמרהיבות.

4. "אהבה בימים קרים" – Cold War
נציג פולין לאוסקר וזוכה פרס הבימוי בקאן יעלה לבתי הקולנוע ממש בתחילת ינואר, אבל הוא נמצא ברשימת הלא מופצים שלי כי מאז שראיתי אותו בפסטיבל חיפה אני לא מפסיק לחשוב עליו. אבל מכיוון שעוד נדבר בו רבות, אני מבקש את סליחתו של פאוול פאווליקובסקי, ואת המקום הרביעי אנצל להזכיר כמה סרטים שכמעט ונכנסו לעשיריית הלא מופצים שלי: "החינוך הרע של קמרון פוסט" זוכה סאנדנס, "במעברים" הגרמני שהיה בפסטיבל חיפה, "הסיפור" של HBO שיופיע בהמשך ברשימה של לירון, "ללא עקבות" שיופיע גם אצל לירון וגם אצל עופר, "הערפל הירוק" מדוקאביב ו"הרעבים" הזומביי מנטפליקס. כולם המלצות חמות ואצלי נחשבים לפסגות 2018.

3. "בליינדספוטינג" – Blindspotting
אני לא רוצה להאשים אף אחד בגזענות, כי זה בטח לא המצב, אבל אני מנסה להבין למה סרטים שעוסקים בחוויה השחורה מגיעים לארץ אך רק כאשר יש להם באז אוסקר (ל"גדרות" גם זה לא עזר) וכל השאר מקבלים התעלמות מוחלטת.
"סליחה על ההפרעה", "סיפורו של רחוב ביל", "Support the Girls", "The Hate U Give" אלו רק כמה דוגמאות מהשנה לסרטים מדוברים ומהוללים שאי אפשר היה למצוא במסגרת הקרנות מסחריות בישראל. ההיעדרות הכי מתסכלת היא של "בליינדספוטינג", שגם אם מפשיטים ממנו את החשיבות והרלוונטיות שלו, עדיין עומד מולנו סרט ענק, כישרון מתפוצץ כפול שלוש של דויד דיגס ורפאל קאסאל (תסריטאים ושחקנים ראשיים) והבמאי קרלוס לופז אסטרדה, סיפור מרתק שמתקתק כמו מטרונום מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, וסצנות שלא מרפות. איזו אכזבה גדולה שרוב אוהבי הקולנוע הישראלים לא יחשפו לזה.

2. "האינסופי" – The Endless
אפשר להתווכח על שנתון הסרט (בישראל הוא הוקרן באוטופיה בשנה שעברה, אבל רוב העולם נחשף אליו במהלך 2018, וכך גם אני), אבל אין שום סיכוי שאני עושה עשירייה בלעדיו. הצמד המוכשר-באופן-מרתיח אהרון מורהד (בימוי, הפקה, צילום, עריכה ומשחק) וג'סטין בנסון (בימוי, הפקה, כתיבה, עריכה ומשחק) מצליחים בפעם השלישית לשלב בין אימה וסיפור מרתק וחדש עם עשייה קולנועית מקורית ומיוחדת. עדיף לא לדעת יותר מדי לפני הצפייה, אבל כן אגיד שכשהסרט הזה פתאום מתחבר לסרט הראשון שלהם "Resolution" התחלתי לצרוח מול המסך מרוב התהלבות. רק תביאו לי עוד מהקולנוע של שני האנשים האלה.

1. "הצד האחר של הרוח" – The Other Side of the Wind
אז מה הסיכוי שאתם מאמינים לי שטרם הפכתי לקלישאה מטופשת של מבקרי קולנוע, כזה שמניח את הפומית שלו ליד המונוקול ומאנפף שהסרט הכי טוב של 2018 הוא בכלל בן 40 והבמאי שלו מת איזה שלושה עשורים? אני מניח שאם במקרה יצא לכם לצפות בסרט שהפיקה נטפליקס והניחה הישר בבנק התוכן המוגזם שלה, אולי תבינו אותי. ואם אסגיר ש"הניחוח המתוק של ההצלחה" מ-1957 (שהסרט הזה מזכיר אותו בהמון אספקטים) הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, אז בטוח זה יסתדר לכם בראש. "הצד האחר של הרוח" הוא מתנה ש-2018 נתנה לנו, סרט שמרגיש יותר רענן, חדשני וסוחף מרוב מה שראינו מהתוצרת הנוכחית. ההופעות של ג'ון יוסטון ופיטר בוגדנוביץ', העריכה האקסטטית, המוזיקה הנהדרת, הסאטירה המושחזת על הוליווד והצילום המרהיב מתגבשים יחד לסרט שתפס אותי על השנייה הראשונה וסרב להרפות.

הצד האחר של הרוח

המופצים

10. "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" – Mission: Impossible – Fallout
מעולם לא הייתי ממעריצי הסדרה הקולנועית הזו של טום קרוז, אבל כשמביאים לי כזה אקשן עשוי נפלא שלא עוצר לרגע, אני חייב להחזיר תודה.

9. "סטלין מת!" – Death of Stalin
ארמנדו יאנוצ'י הרים את הסרט הכי מצחיק ומושחז של השנה, עם כנראה קאסט השחקנים הטוב ביותר של השנה, ויותר מדי סצנות מעולות בשביל שאפשר יהיה לזכור. לאחרונה הוא הוזכר בשורטליסט של האוסקר לפרס המוזיקה המקורית הטובה ביותר, אז אולי זה סימן לכך שיצוץ בקטגורית התסריט המעובד ויזכה בתחייה מחודשת שכל כך מגיעה לו.
כתבתי עליו לגלובס

8. "120 פעימות בדקה" – BPM
לא יודע איך קרה שדרמת איידס להט"בית מצרפת נמצאת גם ברשימת הלא-מופצים שלי (במקום ה-9) וגם ברשימת המופצים שלי, אבל, נו, 2018. לעולם לא נצליח להבין אותה באמת. סרטו של רובין קאמפילו הופץ אצלנו באיחור ואם אינני טועה גם לא שרד יותר מדי זמן, והוא אכן ארוך מדי ונוטה לדידקטיות, אבל הוא כל כך מרגש וסוחף שאני אימצתי אותו את לבי ונעצתי אותו במצעד מצטייני השנה לנצח נצחים.
גם עליו כתבתי לגלובס. אפילו באותו שבוע של "סטלין מת!"

7. "סוספיריה" – Suspiria
עוד סרט ארוך יתר על המידה, אבל כזה שכל שאר האלמנטים שלו מחפים על כך. אחרי שגוואדנינו ואני התחלנו את השנה לא מדהים עם "קרא לי בשמך", הוא הזכיר לי למה אני כבר תשע שנים טוען שהוא אחד מבמאי הקולנוע הטובים שפועלים כיום. "סוספיריה" הוא סרט אימה רב רבדים שמבקש הרבה מהצופים שלו, אבל מחזיר באותה מטבע אם אתם שואלים אותי.

6. "אישה פנטסטית" – Una Mujer Fantastica / A Fantastic Woman
הסרט הזה הגיע למקום הראשון ברשימת הלא-מופצים שלי בשנה שעברה, אבל קצת נרגעתי ממנו אז הוא התמקם רק בחצי התחתון של מופצי 2018. זה סרט שאני מאוהב בו ממש כמו שאני מאוהב בשחקנית הראשית שלו, דניאלה וגה, שגרמה לכך שכבר אי אפשר יהיה ללהק סיסג'נדרים לתפקידי טרנסים, באותה מידה שלא נלהק שחקן לבן לתפקיד אפרו-אמריקאי. אנחנו פשוט לא שם (ויעידו על כך סקרלט ג'והנסן ו-ויקטור פולסטר, שלא באשמתו). מה שכן, בדיוק כמו גוואדנינו רק הפוך – אחרי שהביא לי את אחד מסרטי השנה, הבמאי סבסטיאן לליו חזר שוב, אבל הפעם עם קטסטרופה מצמררת בשם "שאהבה נפשי". לא מגניב, לליו. לא מגניב בכלל.

5. "להרוג אייל קדוש" – The Killing of a Sacred Deer
גם יורגוס לנתימוס היה אמור להיות פה עם שני סרטים, אבל "המועדפת" (שטרם ראיתי, אז זו רק משאלת לב) יוקרן אצלנו בינואר ואם הכל יילך כמו שצריך, בסיכום 2019 הוא יחזור פעם שלישית ברציפות. זאת מכיוון ש"להרוג אייל קדוש" גם הוא היה ברשימת הלא מופצים שלי בשנה שעברה, הופץ ממש בתחילת השנה, ושרד בזיכרוני ובלבי עד הרגע הזה. מעשיית אימה מצמררת שאני חושב שמגיע לה מקום בקאנון.
ייתכן וכתבתי גם עליו לגלובס

4. "ליידי בירד" – Lady Bird
כל מה שאגיד על סרטה של גרטה גרוויג הוא שהלוואי שכל יום הייתה לי שעה וחצי לצפות בו שוב. אני חושב שזה היה משדרג את החיים שלי לאין שיעור.
נחשו מה – כתבתי עליו לגלובס

3. "הרוכב" – The Rider
התזכורת האחרונה כאן לרשימת הלא-מופצים של שנה שעברה הוא סרטה של קלואי ז'או שאני עדיין נזכר בו ברגעים לא צפויים, ואז מתרחק ממקומות הומים, מוחה את הדמעות שעולות לי ללא שליטה, חוזר ומקווה שאף אחד לא ישים לב. אחת ההפתעות הקולנועיות הכי גדולות שחוויתי בחיי, שמזכיר לי שוב שגם הסרט עם הסינופסיס הכי לא קשור אלי בעולם יכול להתיישב לי בנשמה כנראה לנצח.
בחיים לא תנחשו לאן כתבתי עליו

2. "רומא" – Roma
האמת שקצת מפתיעה אותי כמות הזעם שהסרט הזה חווה ברשתות החברתיות, כאילו אלפונסו קוארון העליב מישהו באופן אישי. זה נורא מגוחך מבחינתי, כי אנשים בוגרים אמורים לדעת שהייפ מוגזם אף פעם לא תופס. ואכן, ההייפ מוגזם, בעיקר כי אין שום סרט שיכול לעמוד בו, אבל לי לא אכפת להוסיף קצת שמן למדורה – יצירה קולנועית מטורפת, מורכבת ומרהיבה מבמאי שכל הדי.אן.איי שלו העיד אותו לעשות קולנוע. אני מצדיע.
כן, שוב גלובס

1. "לזרו השמח" – Lazzaro Felice / Happy as Lazzaro
לא היה לי מושג שזה מה שעומד לקרות עת נכנסתי לסרט הזה בפסטיבל חיפה. אהבתי מאוד את "הפלאים", סרטה הקודם של אליצ'ה רורוואכר, אבל היחס החיובי-אך-שקט-יחסית מפסטיבל קאן (שם זכה בפרס התסריט) וההססנות של איטליה לשלוח אותו לאוסקר (בסוף הם הלכו עם "דוג-מן", מה שהתברר כטעות), לא גרמו לי לחשוב שאני עומד לראות את הסרט הכי טוב של 2018, בין אם זה מקטגוריית המופצים, הגנוזים, המעופפים או השוחים. אז לפני שנייה למדנו מ"רומא" שאסור לעשות אובר-הייפ, אבל מה אני יכול לעשות? הסרט הזה הוא מאסטר-פיס לספרים.
(כן, כתבתי עליו לגלובס)

המופצים של אור


הלא-מופצים

10. "הזמיר" – The Nightingale
ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים וג'ניפר קנט האוסטרלית ("הבאבאדוק") כותבת מחדש את הסיפור של המנוצחים והמושפלים של ארצה במאה ה–19. היא עושה זאת דרך מסע ביער סבוך של אסירה אירית בטסמניה, שקצין בריטי מתעלל ומנצל אותה מתוך אהבה מעוותת, ובעיקר יליד הנע מדרום לצפון בעודו חוזה בעוד צדדים של רצח-העם הטוטאלי שהעם שלו עובר. הזעקה התקינה פוליטית הזו משחקת עם הקונבנציות של סרטי הנקמה ומותירה הדהוד שרלוונטי גם לימינו.

9. "פרא" – Sauvage
לפחות שלושה סרטים בשם "פרא" הוקרנו השנה בארץ, ובבחירה כאן אני מתכוון לסרטו של הבמאי הצרפתי קמאי וידאל נאקה, על אדם ששכח איך לחיות בחברה – הוא יודע רק ללכת אחרי הדחפים למזון ובעיקר למין. כזונה ממין זכר ששקע כה עמוק לתהומות המקצוע, הוא אפילו לא מקפיד לקחת כסף ומה שיותר כואב – הוא לא ממש רוצה או מסוגל לקבל עזרה, גם אם יש אנשים שמוכנים להקריב לא מעט על מנת להציל אותו. סרט מטריד ולא נוח הן במהלך הצפייה והן במחשבות שהוא גורר אחריה.

8. "ללא עקבות" – Leave No Trace
הסיפור של דברה גרניק על אב ובתו שמנסים לחיות לבדם ביער אולי נראה מוכר במבט ראשון, אבל הבמאית לא עוסקת באידיאלים רומנטיים, אלא בחיים בצל טראומה ובהבנה כי לא תמיד היצמדות לאלו שאנו אוהבים היא הדבר הנכון. גרניק גם הופכת למומחית בעבודה עם שחקנים ובעיקר שחקניות – בן פוסטר מוצא מחדש את העידון שאובד לו לעיתים, והתגלית תומאסין מקנזי מנצחת עבורי בקרב הצפוף של ההופעה הכי טובה של נערה בסרט השנה, או אפילו ההופעה הכי טובה של נערה בסרטים של דברה גרניק.

7. "מנטה ריי" – Manta Ray
עוד סרט על פליט שמגיע לארץ זרה, הפעם על דייג עני, אלא שסרטו של פוטיפונג ארונפיינג התאילנדי נוגע בפוליטי רק על מנת להגיע למקום הפילוסופי והרוחני בסיפור על עזרה שמובילה לסוג של חילופי זהויות וגעגוע לאישה אבודה. כל זה מתבצע בסגנון קולנועי מכושף ומקורי.

6. "הצד האחר של הרוח" – The Other Side of the Wind
פגז שנוצר בשנות השבעים בידי במאים ששינו את פני הקולנוע בשנות הארבעים (אורסון וולס שמביים, ג'ון יוסטון שמשחק), נורה לעבר ימינו. הסרט הזה נראה כמו אמירה לגבי היחס בין במאי לכוכבים ומממנים גם במאה ה-21, דרך שפה קולנועית שעדיין נראית חדשנית, עיסוק מפתיע במיניות וביקורת עצמית, נרטיב מתפרק והומור שופע.

5. "נשים מתות מהלכות" – Dead Women Walking
אין סרט ישראלי בעשיריות השנה, אבל יש סרט של במאית ישראלית ששבר לי את הלב פעם אחר פעם, בסדרה של סיפורים קצרים על נידונות למוות. כל אחד מהפרקים מציג דרך סיפור שונה, שלב אחר לפני המוות הצפוי, צד אכזרי אחר של המערכת והפושעת, ובעיקר אנושיות ובניית דמויות מורכבת בדקות ספורות.

4. "קיץ" – Leto / Summer
הייתי מצפה שסרטים על גיבורי תרבות רוסית מן המאה ה-20 יופצו ויזכו להצלחה בארץ, אבל גם "דובלטוב" המצוין של אלכסי גרמן הבן וגם סרט זה של קיריל סרברניקוב זכו לגניזה – וזהו הפסד גם עבור הציבור שאינו דובר רוסית. בשנה מרובת סרטים מוזיקליים, "קיץ" הוא המהנה ביותר והמכבד ביותר, בעודו מספר את סיפור תחילת הקריירה של ויקטור צוי ולהקת קינו, סיפור ההערצה למוזיקה מערבית בלנינגרד, משולש אהבה שקנאה נדחקת בו לרקע ובעיקר מתפרץ על המסך בשחור לבן עשיר מכל צבע.

3. "נערה" – Girl
סרטו של הבמאי הבלגי לוקאס דונט זוכה כעת לביקורת בשל הליהוק של נער סיסג'נדר לתפקיד של טרנסג'נדר, ועל בניית סיפור בו הכאב הפיזי שבתהליך שינוי המין מודגש. אבל הכאב הפיזי נובע לא מן הזהות המינית והתהליך הרפואי, אלא מן השאיפה של גיבורת הסרט להצליח בעולם הבלט. זהו קודם כל תיאור יפהפה ומדויק של תהליך ההתבגרות, שכל אדם יכול למצוא בו את עצמו, סיפור של אהבה בין אב לבת בגיל בו השניים לא בהכרח יכולים לתקשר. ואם נכנסתי להמלצות כפולות, גם הסרט האמריקאי ״Eighth Grade״ (שיופיע בהמשך) טיפל בנושא ברגישות דומה.

2. "הזמנים שלנו" – Nuestro Tiempo / Our Time
כל ניסיון לצמצם את סרטו הארוך ביותר של קרלוס רייגדס יפספס את אחד מן הרבדים שלו: סרט על קנאה וזוגיות אחרי שאהבה פגה, סרט על חיבור כושל לטבע, או סרט על הצלחה ומציאת יופי באותן סוגיות בדיוק. אין ספק לגבי המגע המקורי של הבמאי, שכן הסרט נע מסגנון כמו-תיעודי לרגעים בהם הוא מצלם נשיקה או ריב בדרך שלא ניתן להעלות על הדעת, שלא לדבר על מציאת ייצוג חזותי לחילופי אימיילים.

1. "פיל יושב מבלי לזוז" – An Elephant Sitting Still
חווית הצפייה הכי מסעירה שהייתה לי השנה מספקת לסרט את המקום הראשון. לאחר שלוש שעות שתיארו בכישרון רב אכזריות מצד כל הדמויות שחברה רק לייאוש, מגיעה השעה הרביעית של סרטו של הבמאי הסיני הו בו – בשעה זו חלק מן הדמויות אוספת את עצמן מתוך האנוכיות והכאב שחוו במהלך היום ויוצאת למסע של דימויים מרהיבים שמגלים מחדש את האפשרות לחמלה. הבמאי התאבד אחרי שסיים את הסרט, אבל הותיר לנו יצירה קולנועית בודדת שלא דומה לשום דבר אחר – זעקת האשמה נואשת כלפי המין האנושי שהיא גם שיר אהבה.

פיל יושב מבלי לזוז

המופצים

10. "יום נפלא" – You Were Never Really Here
לין רמזי מייצרת דימויים של אלימות כפי שציירי הרנסנס עיבדו את סיפורי התנ"ך. בסרט הזה היא בונה דמות של גיבור שכל מה שנותר בחייו זו האלימות בה הוא מצטיין, אך כל מה שהוא כמה לו זה מגע בין-דורי, להיות מטופל או לטפל באחרת. המוזיקה בסרט נעה בין הצלילים הצורמים שהלחין ג'וני גרינווד לבין פופ מתמתק, וכזה הוא גם הטון של הסרט כולו – שילוב של תמימות ונועם עם כל הכיעור שהעולם מספק.

9. "המשפחה שלי" – Shoplifters
הירוקוזו קורה-אדה שב לעסוק בתא משפחתי לא טיפוסי, אבל סרט זה מתרומם דרגה מעל לסרטיו הקודמים. הוא עושה זאת בזכות הטלת ספק במסרים שלו עצמו, ושילוב של אמפטיה לדמויות הבוראת אופטימיות בסיפור בו כל התקדמות בעלילה תוביל בהכרח לאובדן גדול.

8. "האחים סיסטרז" – The Sisters Brothers
שוט מסיים מוצלח יכול לרומם את כל היצירה ולצבוע אותה בגוון אחר. אבל הסרט הפילוסופי, המצחיק והמטריד של ז׳אק אודיאר לא היה צריך אותו על מנת להפוך למערבון בעל טון ייחודי והצדעה ליכולת המשחק של ג'ון סי. ריילי. השנה הוא כישלון כלכלי, בקרוב ייחשב למערבון פולחן.

7. "היורשות" – The Heiresses
סרט שבונה באיטיות דיוקן של מערכת יחסים מלאה באהבה, אשר אינה מונעת ניצול ומחיקת זהות. סרט שמתאר התאהבות של אישה מבוגרת מאוד כמשהו שעדיין דומה להתאהבות נעורים. כמעט ולא שמתי לב עד כמה הוא כבש אותי.

6. "פדינגטון 2" – Paddington 2
יסלח לי טום קרוז, אבל הסרט על הדב המנומס כולל את סצנות המרדף הכי טובות של השנה, שלא לדבר על קטעי סלפסטיק, עיצוב אמנותי פשוט ויעיל, מסרים מתוקים לכל המשפחה שמרגישים כנים, ותזכורת לכישורים המרובים של יו גרנט.

5. "ליידי בירד" – Lady Bird
רבים משבחים את מערכת היחסים בין האם לנערה בסרט, אבל כל מערכות יחסים האחרות מתוארות באותה רמה של דיוק ואמינות, בסרט בו כל ליהוק פוגע בול. ההוכחה כי יש בקולנוע אמריקאי מקום לתסריטים כותבים היטב שפונים לקהל בוגר.

4. "עץ האגס הפראי" – The Wild Pear Tree
סרטו של נורי בילגה ג'יילן לא בפסגה אצלי כמו בדרך כלל, אבל גם בסרט יחסית פחות טוב הוא מייצר את רגעים קסומים – כמו הנשיקה, החלום והסיום שהוא הסצנה הטובה בסרט. אבל גם הדיאלוגים הארוכים בין אב והבן שרואים יותר מדי מעצמם באדם השני נפלאים, והדיאלוג הארוך עם אימאם, שעשוי לייאש צופים אחרים, הוא דווקא זה שסחף אותי סופית לתוך היצירה.

3. "רומא" – Roma
אם אתם קוראים את הטקסט הזה סמוך למועד פרסומו, סביר להניח כי כבר שמעתם את כל דברי השבח על הסרט הזה. בקיצור – אולי יש לרדד טוטאליות של הצהרות, אבל זה פשוט סרט יפהפה שדי מצדיק את הכתרים. למזלי, ראיתי אותו לפני הגל הגדול של ההייפ.

2. "לזרו השמח" – Lazzaro Felice / Happy as Lazzaro
צפיתי בסרטה של אליצ'ה רורוואכר הן בפסטיבל ירושלים והן בפסטיבל חיפה, אבל גם הצפייה השנייה הרגישה לי כמגע עם סוג קולנוע בו מעולם לא חזיתי, אפילו שאני מכיר ואוהב את סרטיה הקודמים של הבמאית. שיר הלל לחיים הפשוטים, ליכולת לוותר על האגו דרך דמות שהיא ספק גיבור העל הכי תמים וכנה שנראה השנה בקולנוע – שגורם גם לעניים ולעשירים המתאכזרים אליו להיראות בשיא תפארתם.

1. "חוטים נסתרים" – Phantom Thread
תחילה היה נדמה שפול תומאס אנדרסון פונה לכיוון מעט קליל יותר, בסופו של דבר הסרט משחק עם הנרטיב יותר מסרטיו הקודמים ומותיר הרבה פרשנויות אפשריות ושאלות פתוחות, כפי שאמנות גדולה צריכה לעשות. אחת מתצוגת המשחק הכי טובות של דניאל דיי-לואיס היא אפילו לא ההופעה שהכי נגעה בי בסרט, הודות לתגלית שהיא ויקי קריפס. ואפילו בתור חובב הפסקולים הקודמים שכתב ג'וני גרינווד לא האמנתי שהוא מסוגל לכתוב מוזיקה כמו יפה. רוחות הרפאים של הסרט הזה יוסיפו להירקם סביבי כמגע בד נעים, ביצירה שנישאת מעל לכל קללה.

המופצים של עופר


הלא-מופצים

10. "כיתה ח'" – Eighth Grade
בו ברנהם מגלה שהוא לא רק מצחיק, הוא גם מבין ללב הנערה המתבגרת שחלקנו היינו, ויודע להציג אותה בדיוק שגורם לקרינג' בלתי נשלט. הוא גם מחזיר קצת אמון במין האנושי, רק קצת.

9. "טיגריסים לא פוחדים" – Tigers are Not Afraid
איסה לופז מטפלת בצורה אמיצה, סליחה על הסופרלטיב, בנושא קשה מנשוא. דרך כנופיות ילדים והמטאפורות שהם יוצרים כדי לשרוד בעולם בלתי אפשרי, היא מספרת סיפור ביקורתי עם נגיעות של אימה ואנימציה המתרחש במקסיקו.

8. "ללא עקבות" – Leave No Trace
במיקום עוקב אחרי הסרט שקדם לו, גם כאן במאית (דברה גרניק) מספרת סיפור לא פשוט ומבקרת תופעה חברתית בארצות הברית, בעזרת גיבורה ילדה. הפעם זו מערכת היחסים שלה עם אביה, שמתחילה כמו "קפטן פנטסטיק" וממשיכה למחוזות הרבה יותר קשים מצד אחד, והרבה יותר מלאי אמונה במין האנושי מצד שני.

7. "העולם שאחרי: הכחדה" – Annihilation
זה מעבר לסצנות שנראות כאילו כתמי שמן צבעוניים התפוצצו על המסך. זו גם לא רק הסצנה ההיא שעלולה לרדוף אחריכם בסיוטים. זה משהו במתח שבין היופי שבו, לבין הכבדות שיושבת על הדמויות הראשיות בסרט, שיוצרים יחד תחושה עוכרת שלווה ומהפנטת לכל אורכו.

6. "חיות אמריקאיות" – American Animals
בהתחלה חשבתי שזה סתם סרט על שוד עם גימיק. בסדר, אז השודדים האמיתיים נמצאים בסרט ומספרים על מה שקרה במקביל לדרמטיזציה של האירועים. אבל בהדרגה מתברר שיש כאן יותר מעוד טריק. בין הקווים המיטשטשים בין דוקו לבדיון מתגנבת אמירה, ומה שנראה כמו סרט קליל ומבדר ותו לא הולך ומכביד, כאשר חוויית הצפייה מעבירה אותנו כצופים את אותו תהליך התפכחות של הגיבורים.

5. "תורשתי" – Hereditary
יש לי בעיות קשות עם האופן שבו הסרט נגמר, אבל טוני קולט והמשפחה הטראגית או המקוללת או המחופפת שלה מחפות על הסיום. כסרט ראשון באורך מלא הוא מרשים מאוד, וארי אסטר בונה אווירה ויחסים בין דמויות בצורה מעוררת אמון וחלחלה, כולל כמה בחירות מקוריות להחריד בכל מה שקשור ליחסי אמהות ובנות.

4. "נקמה" – Revenge
אני כותבת על סרטי אונס-נקמה כבר זמן מה, מתקדמת לאט ומחפשת בתת-הז'אנר הבעייתי משמעויות חבויות ופרשנויות חתרניות. והנה הגיע סרט חדש שלוקח את מוסכמות הז'אנר, מפרק ומרכיב אותן מחדש. זו דוגמה לאופן שבו אפשר לדבר על אלימות מינית בלי לייצר מבט מציצני במהלך התקיפה עצמה, להמשיך לסרט נקמה שהופך לסרט מתח ואקשן- וכל זה בצבעים רוויים עם אזכורים לתפוחים רקובים ונחשים.

3. "האינסופי" – The Endless
אחד מסרטי האימה עם הלב הכי גדול השנה ואולי בכלל. שני אחים חוזרים לבקר בכת ממנה ברחו בתור ילדים, מחפשים אחר שייכות וקשר ומוצאים התרחשויות שונות ומשונות. עם חשיבה מקורית וחיבור עלילתי מבריק לסרט הראשון של היוצרים איכשהו הם מצליחים לא להתלהב יותר מדי מהרעיון של עצמם ולא לשחוק אותו על המסך. על הדרך הם גם מגלמים, בחוצפתם, את שתי הדמויות הראשיות והחיבור ביניהן הוא חלק ממה ששומר על החיבור של הצופים לסרט גם ברמה הרגשית. השילוב של אינדי ואימה עבד בעבר עם "The Battery" והוא עובד כאן אפילו יותר.

2. "בחשכת הליל" – Hold The Dark
ג'רמי סולניה חוזר למחוזות כבדים ואפלים יותר אחרי "חדר מנוחה" הקליל (יחסית אליו). חושך, קור, זאבים, מתח בין אנשי עיירה לאנשים זרים, סודות מוזרים, המון דם ושום בזבוז זמן על האכלה בכפית או הסברים מיותרים. חשבתי שאני מבינה לאן הסרט הזה הולך ואז תוך זמן קצר מאוד הוא הבהיר לי שהוא יודע שזה מה שחשבתי, ולא ייתן לי ליהנות מהספק. יותר מהכל בעיניי הסרט הזה עוסק במצוקה איומה ונוראה והשלכותיה, בצורה מרהיבה וחכמה, גם אם מזוויעה.

1. "הסיפור" – The Tale
אפרופו עיסוק במצוקה איומה ונוראה, הדוקומנטריסטית בדרך כל ג'ניפר פוקס יצרה סרט עלילתי אישי שמטפל בזהירות ורותם את אמצעי המבע לטיפול והגנה על הגיבורה שלו. רוב הזמן ג'ניפר הדמות (לורה דרן) מסרבת לשקול ולו לרגע שהיא הייתה או נמצאת במצוקה, שיכול להיות שהיא חוותה ניצול מיני ואונס. כל פריים, כל בחירת ליהוק, כל קאט וכל דבר שפוקס בוחרת להראות או להסתיר מעינינו עוזר לשמור על הילדה שהייתה ועלינו הצופים בתוך שחזור החוויות הקשות שלה. היא עושה שימוש חדש בתחבולות קולנועיות מוכרות כדי לספר את הסיפור שלה, להציג דיון רלוונטי על הגדרה עצמית כ"קורבן", על אשמה, על זיכרון, טראומה, אחריות ועל החיפוש אחר הכרה ככלי לריפוי.

הסיפור

המופצים

10. "הנוקמים: מלחמת האינסוף" – Avengers: Infinity War
הסרט שסוגר עשור של סרטי מארוול טובים יותר וזכורים פחות השתרבב לקצה הרשימה שלי לא כי הוא בהכרח הסרט הטוב ביותר מביניהם. הוא כאן יותר בגלל המהלך שהוא מייצג, ופחות בגלל האיכויות שלו בפני עצמו, למרות שיש כמה כאלו. המהלך שהאחים רוסו הצליחו לעשות הוא לתפור סרט אנסמבל שקושר ביחד דמויות מכמה תתי ז'אנרים, מעמיס התרחשויות ובונה נבל שניתן להזדהות איתו, למרות מרקם הגומי של פרצופו. כל כך הרבה היה אמור להשתבש כאן, והסרט לא מושלם ועשה כמה תרגילים שבוודאות יעצבנו אותי כשיתגלו וייפתרו בסרט הבא, אבל הוא עובד ואפילו מפעיל רגשית.

9. "משודרג" – Upgrade
בין ג'יימס וואן ולי וואנל, צמד החמד של עולם האימה בכלל ושל חברת ההפקות בלומהאוס בפרט היה ברור, לכאורה, מי מהשניים הצליח בענק מאז שיצרו יחד את "המסור" הראשון. זה היה וואן, שעבר לבימוי אקשן באחד מסרטי "מהיר ועצבני" והשנה צלח את "אקווה מן". וואנל נותר לכאורה מאחור, מדשדש כשזה נוגע לבימוי. עד "משודרג". למרות הטכנופוביה הקלה-עד-בינונית, מדובר קודם כל באחד מסרטי האקשן המבדרים והטובים של השנה. חד משמעית. תמהיל מדויק של הומור, מרדפים ודם הופכים את האדם שמשתף פעולה עם הצ'יפ הקטן שמדבר אליו לסרט שמקיים את ההבטחה של "ונום", וכל זה בתקציב קטן משמעותית.

8. "כוכב נולד" – A Star is Born
סיפור אהבה לכאורה, הגלגול הרביעי של הסרט הזכיר שליידי גאגא יודעת לשיר ולשחק, וגילה שבראדלי קופר יודע לביים. וכשהרומנטיקה שבו דועכת, מתגלה הלב הציני והביקורתי שלו במלוא אכזריותו. וכן, גם רוב השירים בסדר.

7. "האחים סיסטרז" – The Sisters Brothers
מעולם לא שמחתי יותר על הפער בטון ובסגנון בין טריילר לסרט. בהיפוך למי שנמצא מקום אחד מתחתיו, במערבון העדכני ששם את הדגש על שפה ובחירת מילים באותה מידה שהוא שם דגש על אקדחים מעשנים, מתחת לאכזריות מסתתרת כמיהה לחמלה אנושית שעלולה למחוץ אתכם רגשית.

6. "ספיידרמן: ממד העכביש" – Spider-man: Into the Spider-Verse
האנימציה בסרט הזה כל כך שאפתנית שהאנימטורים המציאו כלים וטכניקות חדשות רק כדי להגיע לתוצאה הרצויה. יש בו כל כך הרבה שכבות, שינויי סגנון תוך כדי סצנות והתייחסות צורנית מבריקה ומכבדת לחומרי המקור. מיילס מוראלס הוא הספיידרמן ששם את כל קודמיו בכיס הקטן, אבל עושה את זה עם המון אהבה.

5. "קרא לי בשמך" – Call Me by Your Name
הגעתי לרצף הסרטים שחיכו בסבלנות מתחילת השנה. המשחק בין סיפור שנשמע ומתנהג כמו פנטזיית נעורים לבין ההתרסקות שלו על קרקע המציאות הם חלק ממה שקנה לסרט של לוקה גואדניניו את מקומו בעשירייה שלי. כמובן שמשחק מעולה ופס קול שמשלב מוזיקה מכמה תקופות זמן שונות לא יכלו להזיק. הוא גם אחד משלושה סרטים בעשירייה הזו שלא רציתי שייגמרו, למרות שלא היו קצרים כלל וכלל.

4. "צורת המים" – The Shape of Water
"ספלאש" במהופך, מפלצת שהיא גם עלמה במצוקה, גיבורה בלי קול שמביעה את עצמה ואת המיניות שלה בצורה רמה וברורה, סיפור על בדידות, אחרות וגם על הומופביה – גיירמו דל טורו הביא את האגדה לה חיכיתי.

3. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" – Three Billboards Outside of Ebbing, Missouri
הסרט השני שלא רציתי שייגמר. ידעתי שהוא מתקרב לסיום וביקשתי רק לבלות עוד זמן מה במחיצת הדמויות שהכרתי. מרטין מקדונה חזר לייצר טלטלה רגשית שנעה בין צחוק לאומללות, באופן שבאמת עובד לראשונה מאז "ברוז'". יש כאן יומרנות בדיוק במידה, ודמויות שקל לאהוב באותה מידה שהדבר אמור להיות בלתי אפשרי.

2. "סוספיריה" – Suspiria
ככל שאני חושבת על הגלגול החדש והשונה מאוד של לוקה גואדניניו (שוב הוא) לקלאסיקת הג'יאלו, אני אוהבת אותו יותר. הוא עמוס מסרים ואמירות עד להתפקע, זה נכון. אבל בשלמותו הוא כמעט מהפנט, והוא מספר סיפור אלטרנטיבי על כוח נשי מול כוח גברי, ביחד עם אחת מסצנות האימה של השנה ובכלל, מחול יפהיפה ועבודה מעולה של דקוטה ג'ונסון וטילדה סווינטון כפול 3.

1. "חוטים נסתרים" – Phantom Thread
והנה הסרט השלישי שלא רציתי שייגמר, כלומר, שאני עדיין משתוקקת שוב לראות על מסך גדול. גדולתו בכך שהפרמיס שלו לא מרמז על כמה שהוא מרתק ושואב – חייט קפדן וקריזיונר שמלביש את נשות החברה הגבוהה והמוזה שלו אותה הוא פוגש בארוחת בוקר מוגזמת. לאן זה כבר יכול ללכת שלא יהיה איטי ומתיש? לכל המקומות שלא העזתי לחלום אליהם סיפור האהבה הזה ילך – כולל תחושת מתח הולכת וגוברת ופיתולים והעלאת נושאים כמו שרק פול תומאס אנדרסון יודע. במחשבה שנייה אולי הייתי צריכה לצפות לכך שהוא יהיה המקום הראשון שלי.

המופצים של לירון


הלא-מופצים

10. "RBG: רות ביידר גינסבורג" – RBG
אפשר היה לציין כאן לפחות חמישה סרטים יותר טובים, אבל לא יכולתי להשאיר בחוץ את הסרט הדוקומנטרי שהכי ריגש אותי השנה ובאמצעים הפשוטים ביותר – תקווה והשראה. אמנם צפיתי בו בניו-יורק, בנוכחות שתי הבמאיות שהתגלו כצנועות כשם שהן חכמות, אבל ההקרנה שלו בפסטיבל דוקאביב, כולל הכוכבת הוונדר-וומנית רות ביידר גינסבורג, הדהדה עד אליי.

9. "סולו חופשי" – Free Solo
סרט תיעודי מסוג שונה סיפק את החוויה הכי מורטת עצבים בקולנוע השנה, על אף שסופו ידוע מראש. הוא כמו סרט טבע של נשיונל ג׳יאוגרפיק על החיה הכי מוזרה שיש – מטפס הרים שלא מאמין בחבלי בטיחות. סימני הציפורניים שלי בטח עדיין שם במסעד הכסא באולם בו צפיתי בו בקולנוע אנגל׳יקה, וכל הכבוד לדוקאביב שהביאו אותו ארצה.

8. "נשים מתות מהלכות" – Dead Women Walking
לולא הסרט הזה הייתי אולי מכתיר את פסטיבל טרייבקה בתור עוד אירוע לא משמעותי, אבל סרטה הראשון בשפה האנגלית של הבמאית הישראלית הגר בן אשר הצליח איפה שרבים ואמריקאים נכשלו לפניו אצלי – להתייחס באנושיות מפלצתית לדבר הבלתי נתפס ששמו עונש מוות, ספציפית לצד הנשי בו, כולל רפרנסים מפתיעים לקוסם מארץ עוץ.

7. "תורשתי" – Hereditary
סרט האימה היחיד ברשימה שלי, וסליחה שאני מגלה את ההמשך הצפוי, הוא הרבה יותר מסרט אימה עבורי. גם ברגעים בהם הוא רציני ומפרק רגשית, ובעיקר כשהוא מבדר ואפילו קצת מצחיק. ארי אסטר הוא במאי שאצפה בכל מה שיעשה מעתה, ונקישת הלשון של צ׳רלי בשבילי היא כמו הסאנפ של ת׳נוס עבור מעריצי ומעריצות ״הנוקמים״.

6. "חיות אמריקאיות" – American Animals
כמה שציפיתי לסרטו החדש של בארט לייטון, האיש שפחות או יותר המציא את הגלגול הנוכחי של ז׳אנר הדוקו-פשע עם ״המתחזה״, ככה גם לא התאכזבתי. הגבול בין דוקומנטרי ועלילתי מעולם לא היה מיותר יותר כמו אחרי צפייה בסרט השוד המשובש המרתק של השנה, שזכה למעין סרט משלים ברשימה המקבילה.

5. "גבול" – Grans / Border
בפסטיבל קאן האחרון אי אפשר היה להתחמק מלשמוע על סרטו של עלי עבאסי, שזכה לבסוף במסגרת ״מבט מסויים״ וקיטב כהוגן את באי הריביירה הצרפתית. לכן אני גם מופתע וגם לגמרי לא מכמות האהבה שהסרט מקבל, כאשר בעיניי מדובר ביצירה עצומה שמחזירה את המשמעות למילה ״מקורי״ והגדירה לי מחדש עניינים כמו מגדר, יופי ואנושיות.

4. "קיץ" – Leto / Summer
הרבה סרטים מוזיקליים היו השנה, כפי שאפשר לקרוא בסיכום של לירון, ומאף אחד לא נהנתי כמו מסרטו של קיריל סרברניקוב שבזמן קאן היה בלתי אפשרי להתעלות עליו מבחינתי. שחור-לבן מעולם לא היה צבעוני יותר, ופאנק-רוק רוסי בימי מסך הברזל מעולם לא נשמע אמריקאי/בריטי יותר.

3. "אהבה בימים קרים" – Cold War
הטופ 3 הפרטי שלי ממשיך כפי שהתחילה הרשימה, בפסטיבל קאן, עם סרט שאהבתי מאוד בזמן אמת עוד כשקראו לו פשוט ״מלחמה קרה״. מאז הוא התנחל בפינה בלב שלי והוא גדל ומתפתח שם. אם חשבתי שאי אפשר להתעלות על ״אידה״, כי מה יכול להיות יותר טוב ממושלם, פאבל פאבליקובסקי הוכיח שבהחלט אפשר עם סיפור אהבה שקורע את אירופה לגזרים והותיר אותי מתפעל ומתפתל עד עכשיו.

2. "סיפורו של רחוב ביל" – If Beale Street Could Talk
סרט שבקלות היה יכול להיות במקום הראשון, וחולק משהו משותף עם המקום השלישי – במאי שהתעלה על ציפיות בלתי אפשריות. מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, בארי ג׳נקינס מאיר את המסך בכל כך הרבה חום ואהבה עד כי בסופו הרגשתי מתוקן, אף על פי שהכל בו שבור. במובן מסויים אני שמח שאת האוסקר לקח סרטו הקודם, כי הנוכחי שהוקרן בפסטיבל ניו יורק הוא פשוט סרט טוב מדי לפרסים ותשבוחות.

1. "הכנסייה החדשה" – First Reformed
אולם, לבסוף ועם כל הצער שבדבר, כדי לסכם את 2018 צריך לשקוע אל תהומות הייאוש והפסימיות העמוקים ביותר. אין סרט שמתאים יותר לייצג את השנה הזו מאשר חזרתו לכושר של פול שרדר, שהזכיר לאנשי דת שאין אלוהים, להורים שאין סיבה להביא ילדים, ולכל השאר שהזמן שלנו על הכדור הזה כל-כך מוגבל, עד כי אין טעם לבזבז אותו בלעשות רע, אפילו אם נדמה שהשנאה מנצחת. יצירת מופת.

הכנסייה החדשה

המופצים

10. "הרוכב" – The Rider
בישראל אפשר היה להנות מהסרט הזה כבר בפסטיבל חיפה 2017, אבל הוא לגמרי 2018 כפי שתראו גם בסיכומי שנה אמריקאיים. אני צפיתי בו השנה בקולנוע כמעט ריק מאדם, מה שרק הוסיף לחוויה שנוצרת בין צופה וסרט שהוא כל-כך קטן וצנוע עד כי נדמה שאין קשר בינו ובין הוקרה או אפילו הכרה. בעיניי דווקא חשוב להכיר בדיוקן נוגע ללב של אדם, מקצוע ואפילו איזור באמריקה שכמעט ונכחדו.

9. "האחים סיסטרז" – The Sisters Brothers
בשעה הראשונה של המערבון דובר האנגלית של ז׳אק אודיאר האהוב, לא ממש הבנתי את ההייפ סביבו, להוציא סצנת הפתיחה. אבל כשיחסי הכוחות משתנים והדמויות מגלות את פרצופן האמיתי, כך גם היחס שלי לסרט הפך לאוהד יותר ויותר והסרט גמל לי בסיום מחץ. כיוון שאפשר להרכיב רשימה גם בלעדיו, אודה שהוא פה מסיבה נוספת – היותו פיצוי למערבון של ״האחים״ אחרים, שביאס לי את הצורה.

8. "הג'נטלמן והאקדח" – The Old Man and the Gun
גם אם לא ייצא סרט של דייויד לאורי בשנה הבאה, אני שוקל בכל זאת למצוא דרך להכניס אותו אל רשימת סרטי השנה. סרטו הנוכחי הוא לא רק מסרטי השוד המרגיעים והנעימים שראיתי, אלא גם יצירה ששהישג האמיתי שלה היה לשנות את הפרספקטיבה שלי ולגרום לי להתעניין בהצדעת פרידה לענק קולנוע שאני לא בהכרח ממעריציו. כך שמבחינתי הוא מייצג ברשימות גם את ״אורי זהר חוזר״.

7. "חיפוש" – Searching
רוב מי שדיברו על הסרט הזה ניגשו קודם כל לגימיק, להיותו מתרחש על מסכי מחשב וטלפון בלבד. את הטקסט שלי עליו בחרתי להתחיל בהתייחס לתוכן ולא לצורה. וגם אם האחרים צודקים והוא ייזכר לבסוף בתור אבן דרך קולנועית בתחום המאוד ספציפי של סרטי ״סקרין-לייף״, אישית אזכור אותו בתור תעלומת המתח שהיה לי הכי כיף ומעניין לעקוב אחרי התעתועים שלה בשנה הזו.

6. "ספיידרמן: ממד העכביש" – Spider-man: Into the Spider-Verse
סרט האנימציה הטוב של השנה? קל. סרט הספיידרמן האהוב עליי בכל הזמנים? בקלי קלות. הסרט שכנראה אראה הכי הרבה פעמים השנה למרות שהגיע רק בדצמבר כי אין להכיל את העושר שלו בצפייה בודדת או אפילו כפולה? ייתכן. אבל הבונוס בעיניי הוא שמדובר בהתאוששות של פיל לורד וכריס מילר מפרשת ״סולו״ ואצבע משולשת לאולפן שפיטר אותם, שהוא במקרה (או שלא) הבעלים הנוכחי של ספיידרמן הלא-מצוייר.

5. "פדינגטון 2" – Paddington 2
לפני שלוש שנים הייתי היחיד שבחר ב״הדב פדינגטון״ כאחד מסרטי השנה שלו, בערך במיקום בו מצוי ההמשכון הזה. אני שמח שמאז יש תזוזה קולקטיבית לכיוון שלי, כלומר הכרה בעיבודים של פול קינג לעלילות הדובון המפורסם של מייקל בונד כסרטים מושלמים, לכל גיל ומצב רוח. הסרט הנוכחי לחלוטין ברמה של קודמו, כולל נבל מוצלח במיוחד בדמות יו גרנט, והוא סרט כה בריטי עד שלא יכולתי להכיל את עצמי מרוב אושר.

4. "לזרו השמח" – Lazzaro Felice / Happy as Lazzaro
אם רק היו לנו באמת ״מסדרונות סריטה״ הם היו רועשים וגועשים כבר כמה חודשים סביב ענייני ההפצה של הסרט הזה, שנע ונד בין רשימות המופצים והלא-מופצים ממש עד הרגע האחרון. אבל בכל רשימה שהיא, קשה לסגור את 2018 בלי היצירה המפעימה ומלאת האור של אליצ׳ה רורוואכר, במאית שמדי סרט מצדיקה את קיומו של הקולנוע האיטלקי כולו כשהיא מעניקה מתנות כמו זו.

3. "ליידי בירד" – Lady Bird
הסרט היחיד שחוזר מרשימת הלא-מופצים דאשתקד הישר אל הפודיום של השנה הנוכחית. כתבתי אז שאני בוחר להכליל אותו ברשימות 2017 כדי להזכיר לכולם כי מדובר ביצירה קאמרית שאין להתבלבל מהילת האוסקרים שלה – וטעיתי בתחזית. מה שקרה בסוף הוא שסרט הביכורים המדוייק והפנטסטי של גרטה גרוויג כבמאית הופץ אחרי שהתפוגגו הפרסים, ולתחושתי איש לא צפה בו בישראל. חפשו אותו בפלטפורמות הצפייה הביתית – אין בו הופעת משחק שאינה כבירה או שורת דיאלוג מיותרת, והוא ישחק עם ליבכם כמו שיר של ג׳סטין טימברלייק.

2. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" – Three Billboards Outside of Ebbing, Missouri
את השלישייה המרכזית שלי השנה בחרתי גם מתוך שיקולים של מחאה – כולם סרטים שראיתי ב-2017, שהיו חלק מעונת האוסקר הקודמת ושהגיעו ארצה באיחור אבל עובדה שנותרו חזקים מכל מה שהוקרן אחרי חודש מרץ. אז אם כבר מחאה, איך אפשר בלי סרטו המשובח והממזרי של מרטין מקדונה, שלא זכה באוסקר משיקולים פוליטיים והזכיר עובדה פשוטה – זעם מעוור והופך אותנו לאידיוטים. בשנה שבה ההמון הזועם החליף רשמית את הקלשונים במקלדות ויותר אנשים פוטרו באשמת טוויטר מאשר משיקולים סבירים, חשוב להיזכר גם ביכולת של חלאות להשתנות.

1. "חוטים נסתרים" – Phantom Thread
הסרט הזה לא כאן רק משום שהוא יצירת מופת מוחלטת ומושלמת וכיוון שהדת החדשה שלי היא פול תומאס אנדרסון. הוא פה גם כסיכום מצויין לשנה כולה, כסרט שיצא לאקרנים בערך עם התפוצצות metoo# אך זכה ממובילות התנועה לבוז, למרות שהוא מייצג מובהק של הזמנים. סרט על גבריות רעילה, עם גיבור שמתקשה למצוא את מקומו החדש בעולם המשתנה וסביבו שתי נשים שאחת מהם היא המוח האמיתי והאחרת מסרבת להישאר במשבצת המוזה והופכת למובילת תהליכים ומשנה סדרי עולם. עצם זה שסרט כזה לא אומץ בחום אלא רודד – מסכם את 2018 בעיניי.

המופצים של אורון


אז מה היה לנו פה?

כפי שהסגרנו בהתחלה, 56 סרטים מרכיבים את רשימות נבחרי השנה שלנו: 26 ברשימת המופצים, ו-30 ברשימת הלא-מופצים.

לפי הספירה שלנו, העשיריות שלנו לשנת 2018 מביאות קולנוע מ-19 מדינות שונות, אם כי משנה לשנה הופך יותר ויותר קשה לקבוע מיהי המדינה הרשמית בהפקות מסוימות.
בחלוקה מעט גסה, ארה"ב היא כמובן המובילה עם 30 סרטים (16 בלא-מופצים, ו-14 במופצים) בדיוק אותו המספר כמו ב-2017. אחריה צרפת עם 4, ואז מקסיקו ואיטליה עם 3. אנגליה אכזבה השנה עם רק שני סרטים, וכאמור את ישראל למרבה הצער לא תוכלו למצוא כאן בכלל.

מבין כל הסרטים, 13 בוימו על ידי במאיות: 9 בלא-מופצים, ו-4 במופצים (חשוב לציין שאת "RBG" ביימו שתי נשים, ואת "סולו חופשי" ביימה במאית בשיתוף עם במאי).

7 סרטים שכיכבו בעשיריות שלנו בשנה שעברה במסגרת הלא-מופצים קיבלו הפצה ב-2018 ועל חזרו לסיבוב ניצחון נוסף: "ליידי בירד", "הרוכב", "להרוג אייל קדוש", "אישה פנטסטית", "צורת המים", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ו"קרא לי בשמך".

עם זאת, שלושה במאים עשו מהלך מדהים וחזרו לעשיריות שלנו שנה שנייה ברציפות, אבל עם סרט חדש. אלו הם לוקה גוואדנינו (2017: "קרא לי בשמך", 2018: "סוספיריה"), דיויד לאורי (2017: "סיפור רפאים", 2018: "הג'נטלמן והאקדח"), ובארי ג'נקינס (2017: "אור ירח", 2018: "סיפורו של רחוב ביל")

בהסתכלות על מהם המקורות הבולטים שהביאו לנו את הבלתי-מופצים האהובים עלינו, נגלה שפסטיבל חיפה אחראי על 7 מהם, פסטיבל קאן – 6, נטפליקס – 5 (הוא יכול לקבל נקודה נוספת על "רומא" במופצים), פסטיבל ירושלים – 6, פסטיבל אוטופיה – 3, פסטיבל דוקאביב – 2, ו-HBO (כלומר yes ו-HOT) עם סרט אחד.

אם מעניין אתכם אילו מפיצים אחראים למיטב של קטגורית המופצים: 12 מהם סרטי האולפנים ההוליוודיים הגדולים, 11 הם רכש מטעם קולנוע לב, 2 של יונייטד, וההקרנות המסחריות של פסטיבל הקולנוע הגאה הביאו לסרט אחד.
(חשוב לציין שיש גם כמה סרטים ברשימות הלא-מופצים ששייכים למפיצים העצמאיים האלו, וייתכן ונראה אותם פה בשנה הבאה. ייתכן גם שלא)

בשנה שעברה, "תברח" הצליח להופיע בעשיריות כל ארבעת כתבי סריטה, אבל אף סרט לא הצליח לשחזר את ההישג ב-2018. עם זאת, סרט אחד בהחלט עשה משהו מדהים: "חוטים נסתרים" הוא הראשון בתולדות סריטה שמופיע בשלושה מקומות ראשונים בשנה אחת!
סרטים נוספים שהופיעו אצל שלושה כותבים אבל במקומות נמוכים יותר: "האחים סיסטרז", "לזרו השמח", "ליידי בירד", "תורשתי" ו"חיות אמריקאיות".

חישוב ושקלול סרטי השנה לכדי מין עשירייה מטורפת אחת תקרה, כמו בכל שנה, בסיכום הסיכומים – הפוסט האחרון שלנו לשנה. אבל יש לנו כל כך הרבה דברים לעשות לפני זה, אז אל תדאגו.
שנה מעולה שתהיה.

תגובות

  1. Shlomi הגיב:

    1. חיות אמריקאיות
    2. הבית שג'ק בנה
    3. הכחדה
    4. משודרג
    5. חיפוש
    6. רומא
    7. מקום שקט
    8. ואז הגיעה טלי
    9. מלחמת האינסוף
    10. אי הכלבים

  2. יניב הגיב:

    סריטה, סידרתם לי רשימה צפייה לזמן הקרוב! תודה!
    מה שבולט בסרטים שאני אהבתי השנה הוא מידת ההשפעה של תצוגת המשחק על ההנאה שלי מן הסרט. לא מעט סרטים שהעלילה שלהם סבירה התעלו מעל הממוצע בזכות הופעות יוצאות מן הכלל של צוות השחקנים.
    הנה הרשימה שלי –
    1 מקום שקט. מושלם בעיני.
    2 האיש שהרג את דון קישוט. הסרט הזה הוא 100% לב ואהבה לדמויות
    3 גבול | Border. קולנוע שמחדש, מפתיע ונוגע ללב + הופעה אדירה
    4 ללא עקבות | Leave No Trace. בן פוסטר אדיר כהרגלו, מזכיר קצת את קייסי אפלק במנצ'סטר ליד היום רק יותר טוב בגדול.
    5 אני, טוניה. פה זוהי מרגו רובי שנותנת הופעה והופכת את הסרט הזה מסתם טוב לצפייה מומלצת.
    6 חיות אמריקאיות. מה שאמרתם.
    7 נסחפים. דרמה די סטנדרטית וצפויה אך מצאה אצלי מקום בלב, משהו בפשטות ובאותנטיות שלה שבה אותי.
    8 אני הורגת ענקים | I Kill Giants. סיפור בסיס די שחוק אך סרט שמצליח בזכות עבודה טובה מן הרגיל באספקטים אחרים: שחקנית ראשית כריזמטית (מדיסון וולף), עיצוב, ותסריט.
    9 הכחדה | Annihilation.
    10 הנוקמים: מלחמת האינסוף. קצת יותר מורכב מסרט הקומיקס הממוצע.

    בונוס: Cold Skin אמנם אינו מופת אבל אחד הסרטים שהפתיעו אותי לטובה

  3. דודי מיכ הגיב:

    אהבתי את הרשימות, לגמרי מוסיף רשימות השלמה טובות. של אורון שמיר הכי ענייני ורשימה שלטעמי. שלי פה… https://rateyourmusic.com/list/DavidIs/2018-best-new-films/ זו שנה חלשה בהיבט כמות הסרטים הטובים, מאמריקה אבל גם בכלל. רומא- אובר רייטד. הרבה סרטים משעממים הגיעו לשבחים מוגזמים. ואני אוהב גם המון זוכי קאן בעבר. גם 2 זוכי קאן אחרונים, מסמנים שיעמום מתחת..לזוכי קאם קודמים מרגשים (אבל את "משפחה שלי" צריך להשלים שוב). חסר לי דווקא ישראלים, שרוכים היה טוב מהמון "מהוללים" מהעולם. והרבה שלא צפיתי נראים מבטיחים ואמיתיים ועניינייייים מהשיממון של רומא.

  4. דודי מיכ הגיב:

    לירון סיני (בת) ואורן שמיר נכנסו ..ללב. על שלא שמו את "רומא" בטופ עשיריות של השנה. הנה טעמים אלטרנטיביים ורעננים, לאלפי המבקרים, בעולם ובישראל, שמהללים כ-לללל מה שאיטי. ואני נהנתי מ"כוח משיכה"- קודמו של אותו במאי, אני לא מהייטרים ברשת, יש גם הייפ מוצדק (למשל.. שחור על לבן, זוונצגייב הרוסי ב"לאבלס" ועוד מאות), פרייבאט לייף, פאדינגטון 2, בליינדספוטינג. אשלים את חוטים נסתרים, צורת המים, ופירסט רפורמד, בקרוב. בניק לינק שלי לעוד חדשים נהדרים, לנטפליקס או בכלל.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.