פסטיבל ירושלים 2018: "אופוריה", "אפשר לנשום בשקט", "תיהנו, תאהבו ותרוצו מהר"

לגמרי במקרה (לגמרי כמעט במקרה, יהיה יותר נכון לומר), יצא שיום הצפיות האחרון שלי בפסטיבל ירושלים 2018 היה לטרילוגיה להט"בית אירופאית, עם יבול מאיטליה, איסלנד וצרפת. אלו הצטרפו אל סרטים כמו "פרא", "החינוך הרע של קמרון פוסט", "פרה אדומה" ובטח עוד רבים שפספסתי, שהפכו את הפסטיבל הנוכחי למראה מאוד נאמנה של הקולנוע הלהט"בי הנוכחי. ולגמרי בלי קשר, אלו סרטים מאוד טובים לסוגם, אחד מהם גם בעל אופק הפצה בישראל – ולאו דווקא החשוד המידי מביניהם.

זהו הדיווח השני שלי, שהצטרף לחמישה עד כה של עופר שהיה בפסטיבל לכל אורכו. מחר, יומו האחרון בהחלט של פסטיבל הקולנוע ירושלים 2018, עופר יכתוב על סרטים נוספים וגם יסכם את חוויותיו ובכך נפרד סופית מהחגיגה הסינפילית הנהדרת הזו, ונחזור לשגרה עד סוכות ופתיחת פסטיבל חיפה.

לפני שנגיע לסרטים, נזכיר למי מכם שבירושלים הערב, שהפסטיבל הגיב במהירות לחדשות המצערות על מותו של במאי הקולנוע משה מזרחי, והערב יוקרנו באולם מספר 4, ללא תשלום, שניים מסרטיו. הראשון היה "אני אוהב אותך רוזה" בשעה 18:00 אז זה כבר פחות רלוונטי, אך בשעה 20:30 יוקרן הסרט שהפך את מזרחי לבמאי הישראלי היחיד שחבק אוסקר – גם אם כנציג צרפת בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה – "כל החיים לפניו".
אנחנו שולחים את תנחומינו למשפחתו, חבריו ולקהילת הקולנוע הישראלית שאיבדה עוד אחד מעמודי התווך שלה.

"אופוריה"
Euphoria

ואלריה גולינו האיטלקיה מוכרת בעיקר כשחקנית ("איש הגשם", "לרקוד עם לוחמים", "הון אנושי"), אך בשנת 2013, כשהייתה בת 48, עברה מאחורי המצלמה לכס הבימוי עם סרט הביכורים שלה "דבש" שהוקרן בפסטיבל חיפה. גולינו הגיעה לכרמל כדי ללוות את ההקרנה לסרט, שלאחר מכן גם יצא להקרנות מסחריות סדירות בארץ, וגם הפעם עם סרטה השני כבמאית שוב נכחה בבכורתו הישראלית, הפעם בירושלים הקיצית.

"אופוריה", שהוקרן במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן וכרגע לא ידוע אם עורר את תשומת הלב של מפיצי ישראלי (וחבל), הוא דרמה משפחתית העוסקת במערכת היחסים בין שני אחים איטלקיים. האחד הוא מטאו (ריקארדו סקמרצ'ו, "אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד"), גיי נהנתן שחי חיים מפוארים ברומא, והשני הוא הבכור במשפחה, אטורה (ואלריו מסטנדרה, "זרים מושלמים") שמגיע להתארח בבית אחיו בזמן שהוא עובר טיפולים לסרטן המוח שהתגלה אצלו. שני האחים לא יכולים להיות שונים יותר זה מזה, ואלו כמובן הקונפליקטים המרכזיים שמתניעים את הסרט, ולזה מתווסף העול של מטאו המנסה להסתיר מאחיו המופנם והמריר את האמת על מצבו הרפואי.

הדרמה של גולינו לא באה עם בשורות גדולות או יומרנות יוצאת דופן, והיא בטח לא פה כדי לקחת סיכונים. זה בסופו של דבר סיפור על שני אחים שלומדים איך להתקרב אחד אל השני, וכמובן להתחיל להשלים עם הבעיות האישיות שלהם, כזה שפוסע בלא מעט שבילים מוכרים לסוג כזה של נראטיב. עם זאת, גולינו, שכתבה את התסריט יחד עם פרנצ'סקה מרציאנו ו-ואליה סנטלה, מוכיחה שלא בהכרח צריך יותר מזה בשביל להרים סרט מרגש ומהנה, שהמיומנות והאלגנטיות בעשייתו עוזרת לו להפוך למשהו גדול מסך חלקיו.

"אופוריה" מצולם נהדר והקאסט מצוין (מעבר לזוג הגברי שמוביל את הסרט, עוד אפשר למצוא בקאסט את איזבל פרארי מ"יפה לנצח" וג'סמין טרנקה, שכיכבה ב"דבש" של גולינו ולצד סקרמצ'ו ב"אף אחד לא יכול"), יש בו המון רגעים שגרמו לקהל לפרוץ בצחוק שמח, כמו גם את מנת הסנטימנטליות ההכרחית עם נגיעות כמעט לא מורגשות בקיטש. זה לא מסוג הסרטים שיחקקו בזיכרוננו והוא בטח לא זה שיחזיר את הקולנוע האיטלקי מהמקום בו הוא מדשדש כבר כמעט שלושה עשורים, אבל הוא כשעתיים של סיפור מרגש עם שני שחקנים ראשיים שמייצרים יחד כימיה מצוינת, ויחד עם עבודת הבימוי הבטוחה של גולינו, זה די והותר בשביל להכריז עליו כאחד הסרטים המהנים והטובים של תכניית הפסטיבל השנתית.

"אפשר לנשום בשקט"
And Breath Normally

יש משהו נורא משעשע בשם שניתן לסרט האיסלנדי הזה, דווקא בהקשר של חווית הצפייה בו. כמובן שלא אחשוף את המתרחש לקראת סופו, אבל כן אסגיר שהמערכה האחרונה שלו פועלת על מרוץ נגד השעון, כלומר משהו שחייב לקרות לפני שהסכנה תדביק את הגיבורה. לא מדובר במותחן או משהו שאמור להקפיץ את האדרנלין, אבל כן לתת תחושת דחיפות ואפילו מחנק.
ומחנק, מסתבר, הוא בדיוק מה שקרה בשורות מאחורינו באולם 2 של הסינמטק. אני לא שמתי לב לשקט המוחלט שהשתרר באולם עד הרגע בו לפתע יצאה מהצופים הוצאת אוויר קולקטיבית ומסונכרת להפליא, שהצביעה על כך שכבר כמה דקות ארוכות אנשים פה עצרו את נשימתם מרוב לחץ. אחת הצופות שישבה בשורה השנייה אמרה לחברתה, "סוף סוף אפשר לנשום", ואני לא בטוח שהיא במודע קרצה לשם הסרט. זה באמת היה רגע מקסים שהביע על ההצלחה של הבמאי איזולד אוגדוטיר להפעיל את הקהל שלו כבר בסרטו הראשון, כזה שאפשר לשים לב אליו רק באולמות קטנים וצפופים יותר, ובזה אולי יתרונם המרכזי.

כמו הסרט הראשון בסקירה, וכמו זה שיבוא לאחריהם, גם "אפשר לנשום בשקט" הוא דרמה קטנה מאוד שפועלת על קירוב והזדהות של דמויות בסיטואציה לא פשוטה. הפעם מדובר באישה צעירה שהיא אמא יחידנית לילד קטן, מנהלת רומן סודי עם אחת האימהות האחרות בגן ומוצאת עבודה בביקורת הגבולות של עיירת הנמל האיסלנדית המבודדת בה היא גרה. עד שתצליח להפקיד קצת כסף בחשבון הבנק שלה, היא נאלצת לגור עם בנה במכונית הקטנה שלה; הדמות הראשית הנוספת היא מהגרת אפריקנית שנמלטה מגורל עגום למדי במולדתה, ומחכה לאשרת השהייה שלה, אם בכלל תגיע.
כחלק מגל סרטי ההגירה שאנחנו רואים יותר ויותר ממנו בשנים האחרונות, קשה לומר ש"אפשר לנשום בשקט" הוא אחד הבולטים או יוצאי הדופן, אבל בכל זאת יש בו כוח רב בעיקר בזכות השחקניות הראשיות, כריסטין תורה הראלדסדוטיר ובאבטידה סאדיו, שמצליחות להעביר המון רבדים בעיקר ברגעים של שתיקות.

החיבה הרבה אל שתי הדמויות הראשיות עוזרת להחליק תסריט שיש בו מידה רבה מאוד של חוסר סבירות ואקראיות וגם קצב שגורם לשעה וחצי שלו להרגיש מעט ארוכה יותר, כך לפחות בתחושה שלי. הבחירה של אוגדוטיר להשעין את כובד המשקל של הסרט על הדמויות שלו, בשונה מפיתולים עלילתיים או דרמות גדולות במיוחד, היא כמובן לגיטימית, אבל במקרה הזה היה אפשר לתת להן איפיונים ספציפיים יותר.
אבל האמת היא שאני מרגיש שאני קצת מתקטנן שלא לצורך. "אפשר לנשום בשקט" הוא באמת סרט ראוי והומניסטי ששאיפתו היא לפקוח את ענינו למשברים שאנשים עוברים. בהקשר הזה הוא קצת הזכיר לי את "הצד האחר של התקווה", שהוקרן בירושלים לפני שנה, רק בלי ההומור והמבע הוויזואלי המאוד ספציפי של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי – שניהם סרטים על מהגרים ותושבי קבע נאבקים במקום מבודד של צפון כדור הארץ, וגם אצל שניהם הלב הפועם והאנושיות מתעלים מעל שאר הבעיות של הסרט.

"תיהנו, תאהבו ותרוצו מהר"
Plaire, Aimer et Courir Vite / Sorry Angel

קוראינו הוותיקים בוודאי זוכרים את הרומן הארוך והמפותל שאני מנהל עם הקולנוע של הבמאי הצרפתי כריסטוף הונורה, לו הקדשתי שני פוסטים הסוקרים את כל פועלו הקולנועי מסרטו הראשון (החלק הראשון, החלק השני), וזאת הסיבה המרכזית שאני מרשה לעצמי להוסיף כמה מילים מטעמי על אף שאורון כבר סקר את הסרט לסריטה עוד בפסטיבל קאן. זאת, וגם העובדה שמדובר באחת מחוויות הצפייה המשמעותיות שהיו לי לאחרונה.

סרטו התריסר של הונורה עוסק בכמה נושאים שכבר מוכרים מגוף עבודותיו כמו גאווה, פריז, איידס, מערכות יחסים עם הפרשי גילאים משמעותיים, התבגרות, ולקיחת אחריות על עצמך ועל היקרים לך. לי הייתה הרגשה שזהו סרטו האישי ביותר של הונורה, וככזה גם העמוק ביותר שלו, וכנראה התסריט הטוב ביותר שכתב. הבמאי בן ה-48 לא תמיד מצליח לפגוע במטרה (וכאשר הוא מפספס זה לעיתים בלתי צפי, אהיה הראשון להודות), ולכן קיוויתי לטוב עת התחיל סרטו החדש אך גם הכנתי את עצמי לרע. כעבור כמה דקות קצרות מתחילת הסרט הבנתי שאני בידיים בטוחות, ולאחר שהסתיים אני יכול להכריז בשמחה שמדובר בסרטו הטוב ביותר מאז "גברים באמבטיה" מ-2010.

עצם בכורתו בפסטיבל קאן של 2018, רק מדגישה את קירבתו לאחד הסרטים המהוללים של הפסטיבל מהשנה החולפת – "120 פעימות בדקה" שיצא לבתי הקולנוע לפני כמה חודשים ונעלם די במהרה למרבה הצער. שניהם מתרחשים בצרפת של אמצע שנות התשעים, ושניהם עוסקים בגייז המתמודדים עם מגיפת האיידס (עוד משהו שמשותף להם הוא אורכם המעט מוגזם). אבל אם סרטו של רובין קמפילו מרגיש כמו אפוס רחב יריעה עם אין ספור דמויות והתרחשויות, זה של הונורה מצומצם ורגוע הרבה יותר. האמת היא שהייתה לי הרגשה ש"תיהנו, תאהבו ותרוצו מהר" הוא מין גרסה של הונורה למחזה המונומנטלי "מלאכים באמריקה", תחושה שהתעצמה כאשר גיליתי את שמו הבינלאומי של הסרט – "מלאך הסליחה".

הגיבור של הסרט הוא ז'אק טונדלי (פייר דלאדונשאמפ, "זרים על שפת האגם" הבלתי נשכח), סופר נשא איידס בן 35 שמגדל ילד בשותפות עם ידידה קרובה, ואת המירמור של קיומו מוציא על סקס עם פרטנרים מרובים ועישון בשרשרת. אל חייו נכנס ארתור (וינסנט לאקסוט, שגילם את בנה המעורער של ז'ולי דלפי ב"לולו" הלא נעים) בחור בן עשרים שחי בעיירה מחוץ לפריז. השניים נפגשים בהקרנה של "הפסנתר" ופוצחים ברומן מסוייג למדי, עליו מעיב הפרש הגילאים ביניהם, הפער האינטלקטואלי, וכמובן המחלה הדוגרת בגופו של ז'אק.
כל הדברים האלו גורמים לסרט להרגיש עגום יותר ממה שהוא באמת. שלא תבינו לא נכון, יש בו משקל כבד מאוד של עצבות, אבל הונורה, כמו בשאר סרטיו, אוהב לחגוג את החיים ואת האהבות המפתיעות שנקרות בדרכינו. יש בסרט רגעים מצחיקים למדי, ועד השלב שאנחנו מגיעים לסוף הבלתי נמנע, הוא מוצף באופטימיות ובאהבה לדמויות שלו, על אף חולשותיהן.

הונורה ממשיך להציג את עצמו כאולי ממשיך דרכו של פרנסואה אוזון, בטח בכל הקשור למיניות על המסך. הסרט משופע בסצנות אינטימיות ובלא מעט סקס, אבל זה תמיד לצורך הכרת הדמויות וקידום העלילה, ועל אף הגראפיות אין פה תחושה של נצלנות או פרובוקטיביות. אל אלו מצטרפים פס הקול המצוין, צילום יוצא מן הכלל של צלמו הדי קבוע של הונורה רמי שוורין, ליהוק מעולה של כל השחקנים, והמון רגעים שקשה להישאר אדישים אליהם.
בשבילי, "תיהנו, תאהבו ותרוצו מהר" הוא מסוג הסרטים שאני ממש יכולתי להרגיש איך הם נספגים אצלי, מבטיחים את מקומם בתודעה שלי להרבה מאוד זמן. אמנם הידוק תסריטאי היה משדרג את הסרט, ואולי קצת השקעה בדמויות הנשיות הבודדות שצצות מדי פעם היה הופך אותו למורכב יותר, אבל ככלל אני העברתי את הצפייה בסרט מרותק ונרגש, ויצאתי ממנו עם רצון עז לקחת כמה רגעים ארוכים עם עצמי כדי לשמור אותו קרוב אלי עוד זמן מה.