• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

פסטיבל ירושלים 2018: "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל", "טובת הילד", "אל תיגע בי", "הצלילה"

2 באוגוסט 2018 מאת אור סיגולי

באיחור אופנתי הצטרפתי אתמול לחגיגת פסטיבל הקולנוע ירושלים 2018. זה התחיל בחצי יום אינטנסיבי של שלושה סרטים ברצף, שאת רשמי מהם תוכלו לקרוא ממש כאן, וימשיך לעוד יומיים שכמובן גורמים לי צער רב על כל הימים שפספסתי עד כה, עם עצירה במצעד הגאווה הירושלמי שמתרחש כנראה בזמן שאתם קוראים את שורות אלו.

הסרטים שהלו"ז של יום רביעי אפשרו לי היו שניים בעלי אופק הפצה מטעם רשת בתי קולנוע לב, והסרט הישראלי שסגר את תחרות חג'ג' שתוצאותיה יפורסמו היום, ועליהם תוכלו לקרוא באריכות ובפירוט בסקירה של עופר מחר בבוקר. בנוסף, הספקתי סרט אחד ברגע האחרון לפני פרסום הסקירה הנוכחית מהיבול היומי, והוא זוכה פסטיבל ברלין לא פחות.

ייתכן ואספיק עוד סיקור מסרטי הפסטיבל לקראת השבת, אבל במקרה שלא, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו להודות מקרב לב לנשות היח"צ אורה ואופירה על העזרה, היחס והחיוכים, וכמובן לאנשי הפסטיבל שהרימו עוד אירוע בסטנדרטים מרהיבים.

"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל"
Don’t Worry, He Won’t Get Far on Foot

אורון כתב על הסרט בפוסט פסטיבל ירושלים המקדים שלנו, אך על אף זאת, והעובדה ששנינו תמימי דעים לגביו, החלטנו שאפשר להרחיב בעניינו לקראת היציאה להקרנות מסחריות בישראל בקרוב.

השילוב של הבמאי גאס ואן סאנט והשחקן חואקין פניקס יוצרים מערך ציפיות מסוים שאי אפשר להימנע ממנו. אמנם כל סרטיו של ואן סאנט מאז "מילק" לפני עשור קיבלו יחס צונן במקרה הטוב (כאשר השיא השלילי היה עם "ים של עצים" שזכה ללעג בפסטיבל קאן), אבל זה בכל זאת אחד מחלוצי הקולנוע העצמאי החדש בשנות התשעים שם יצר קול חדש לקולנוע להט"בי עם "מאלה נוצ'ה" ו"איידהו שלי", וחובק על ידי המיינסטרים עם "סיפורו של וויל האנטינג" ו"מילק" שהביאו אותו לתהילת אוסקר.
חואקין פניקס, שגאס ואן סאנט ביים את אחיו הגדול ריבר פניקס עליו השלום ב"איידהו שלי" והיה לאחת הסיבות למעמדו האיקוני, הוא בכלל תו תקן לאיכות, או לפחות לאינדיקציה לפרויקטים מאתגרים עם במאים ובמאיות יוצאי דופן. להוציא את המעידה שלו עם וודי אלן, פניקס הוביל לאחרונה סרטים כמו "יום נפלא", "מידות רעות", "היא", "המהגרת" ו"המאסטר", שבין אם אהבתם אותם או לא, מדובר ביצירות מעניינות שבוחנות גבולות מסוימים.

האמנתי שאלו הציפיות הגבוהות מפניקס ו-ואן סאנט שהביאו לכתף כה קרה מצד הקהל הראשון אותו פגש הסרט בסאנדנס, ומדוע מה שעל פניו היה אמור להיות אחד משחקני האוסקר המרכזיים של העונה נותר רחוק מאחור כבר בשלב המוקדם הזה. ובזמן שבאמת מדובר בסרט בלתי מזיק, עם כמה רגעים יפים, "אל דאגה" בעיקר מעורר המון תמיהה.

זהו סיפורו של ג'ון קלהאן, אלכוהוליסט לוס אנג'לסי שעובר תאונת דרכים שמשתקת אותו מהחזה ומטה, ומצליח לצאת מתוך ביצת הייאוש בעזרת קבוצת תמיכה מעט אקסצנטרית, וציור קריקטורות סאטיריות וחוצפניות שהופכות אותו לשם דבר בתחום. את קלהאן מגלם חואקין פניקס, ואותו מגבים ג'ונה היל כגורו ביטניק גיי, רוני מארה כשוודית (אל תשאלו), ועוד חברים שצצים כדוגמת אודו קייר, ג'ק בלאק ומארק וובר.
גאס ואן סאנט בעצם פנה פה לביוגרפיה קולנועית בפעם השנייה בקריירה שלו (אלא אם כן מחשיבים את "ימים אחרונים" כסרט על קורט קוביין), אבל אם ב"מילק" הצליח ואן סאנט לגבור על תסריט בעייתי מאוד בעזרת היכולת לשלב בין טביעת האצבע הייחודית שלו שהפכה אותו לזוכה פסטיבל קאן ("אלפנט") ועשייה ממלכתית, פה זה מרגיש כאילו הכל נעשה על אוטומט, וקורותיו של קלהאן לא מקבלות שום נופך אישי.

יצא שכתבתי על זה מספר פעמים לאחרונה, הן בהקשר של קולנוע תיעודי והן בהקשר של קולנוע בדיוני – לא לגמרי ברור לי איך יוצא שהאנשים הכי מיוחדים בעולם מקבלים יחס קולנועי כל כך שגרתי. "אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל" (ורק אומר – "אל דאגה, הוא לא ירחיק לכת" היה חוסך המון מקום) הוא סיפור על אמן משותק, אבל לכוח היצירה והגאולה שהיא מביאה אין שום זכר בסרט. אנחנו לא מציצים פנימה לראשו של אדם כה ייחודי שסביר שלא נפגוש כמותו לעולם ורואים את המציאות דרך עיניו, כי המציאות שגרתית פה לחלוטין מעבר לפירוק כרונולוגי שלא תורם במאום ורק גורם לסרט להרגיש ארוך יותר ממה שהוא, ולא עוברים אתו את התהליך היצירתי. יום אחד, בלי שום דבר שמוביל לכך, קלהאן מתחיל לשרבט ופתאום הוא להיט. אז אולי כסרט על משותק יש פה את כל נקודות העצירה הרלוונטיות (באופן מעט מוכר מדי), אבל כסרט על אמן אין פה דבר מזה.

חואקין פניקס מצוין, כי הבחור לא יכול לעשות שום דבר לא מדהים, והוא בהחלט סיבה מספיק טובה לתת ל"אל דאגה" הזדמנות, אבל אי אפשר להימנע מהתחושה שמשהו לא פוענח עד הסוף בגישה של יוצרי הסרט לגיבור שלהם, וככזה יש הרגשת פספוס גדולה.

"טובת הילד"
The Children Act

11 שנים תמימות חלפו מאז העיבוד הקולנועי לספרו של איאן מקיואן "כפרה" שהיה להצלחה נאה וכוכב בעונת האוסקרים של 2007, והנה צצו בזה אחר זה לא פחות משני סרטים המבוססים על ספריו, ואת שניהם עיבד בעצמו הסופר למסך. הראשון היה "על חוף צ'סיל" שגם מוקרן בארץ בימים אלה, והרושם העיקרי ממנו הוא של אכזבה, והשני הוא "טובת הילד" שמוקרן בירושלים וסביר שיראה אור מקרנה מקומית בחודשים הקרובים.
במרכז הסיפור ניצבת דמותה של שופטת בריטית (אמה תומפסון) שנישואיה נמצאים במשבר והיא מקבלת על עצמה תיק לא פשוט בכלל הנוגע לקטין (פיון וויטהד מ"דנקרק") ששייכותו לעדי יהווה מונעת ממנו לקבל טיפול רפואי שיכול להציל את חייו. חציו הראשון של הסרט עוסק בדרמה המשפטית סביב המקרה, כאשר חלקו השני מתרכז יותר בהשפעות של ההחלטה על חייה של השופטת.

"טובת הילד" הוא בסופו של דבר דרמה קטנה מאוד, אותה השעין הבמאי ריצ'רד אייר (המתמחה בסרטים בריטים מכובדים ונעימים כמו "אייריס וג'ון", "המין היפה" ו"רמז לסקנדל") כמעט כולה על כתפיה של אמה תומפסון, בידיעה מוחלטת שהיא יכולה לעמוד במשימה ללא מאמץ. תומפסון, זוכת שני האוסקר (על הופעתה ב"זכרונות מאחוזת הווארד" ועל כתיבת "על תבונה ורגישות"), למרבה השמחה מופיעה בלא מעט פרויקטים בכל שנה, אבל לרוב נראה שהיא לוקחת על עצמה תפקידים קטנים יחסית, או לפחות חולקת את זמן המסך עם שחקנים ראשיים נוספים. "טובת הילד" הוא אחת ההזדמנויות הגדולות שלה בזמן האחרון להחזיק על עצמה סרט שלם, לראשונה אולי מאז "להציל את מר בנקס", וכמובן שאין צורך לומר שהיא עושה את זה באופן מרהיב.

אז בואו, אני יכול לכתוב פה על זה שהמצלמה הדיגיטלית של "טובת הילד" והתאורה הבוהקת והחיוורת משווה לסרט מראה של דרמת טלוויזיה שנעשתה במהירות, ולהתלונן על זה שעד כמה שסטנלי טוצ'י שחקן ענק הוא אף פעם לא יכול לעבור כנציג הגבריות של סרט אלא כמקסימום החבר הגיי של הגיבורה (האם מישהו קנה את הזוגיות שלו ושל מריל סטריפ ב"ג'ולי וג'וליה"?), ושכבמאי אייר החליט על כמה בחירות מוזרות כמו איזה הילוך איטי שלא עובר טוב או איזה פייד בסגנון אייריס שאין לו שום קשר לשפה הוויזואליות של הסרט. אבל אפשר להודות על האמת – קיבלתי שעה וארבעים דקות בנוכחותה של אמה תומפסון בהופעה שיכולה למצות את הכישרון הענק שלה, וככזה אני לא הולך להיות פוץ מספיק בשביל להתלונן. ואני די בטוח שהקהל שאליו הסרט שואף יסכים אתי.
אני חלילה לא רוצה לקחת מהיכולת של אייר להרים דרמה מעניינת וראויה, זה הכל חוץ ממובן מאליו, אבל זכות הקיום של "טובת הילד" היא כל כולה בזכות אמה תומפסון. לי, באופן אישי, ממש אין שום בעיה עם זה, וכבר ברור לי מעכשיו שבעת הפצתו אני הולך להמליץ עליו לאנשים בכל פעם שהחברים מהעבודה ישאלו אותי לאיזה סרט לשלוח את ההורים שלהם.

"אל תיגע בי"
Touch Me Not

עוד סרט שנקנה על ידי קולנוע לב הוא זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון, "אל תיגע בי", אבל בשונה משני הסרטים עליהם כתבתי ממש פה למעלה, אני סקפטי מאוד לגבי הפצתו בקולנועי ישראל, בעיקר בגלל אופיו הניסיוני ושובר המוסכמות.

הבמאית אדינה פינטילי עבדה על הסרט זמן רב (7 שנים לפי התוכניה, 9 שנים לפי דברי ההקדמה בהקרנה היום) ובו היא חוקרת את נושא המיניות, הנשית בעיקר, דרך הגיבורה שלה לורה בנסון שגם נכחה בהקרנה, ושואפת לחשוף לא רק את נבכי נפשן של הדמויות המרכזיות שלה, אלא גם את אופן העשייה הקולנועית. חשיפה היא בעצם המוטיב המרכזי בסרט, כאשר מולנו ניצבת אישה המפחדת להיחשף באופן מיני, כמו דמויות אשר מוצאות דרכים שונות להיחשף מול עצמן ומול אחרים, מגלות ומסתירות, וכמובן החשיבה הקולנועית ובניית הנראטיב שכביכול "מפריעות" לסרט אבל בעצם בונות עליו שכבות נוספות.
זה מתחיל בפריים נפלא של מצלמה המונחת על כנה, ועדשה החושפת את הבמאית, ואת השיחות שלה עם מושאי התחקיר הקולנועי האינטלקטואלי שלה, הכל באופן מאוד קליני-במכוון, לבן ובוהק (זה מוטיב עם סרטי הסקירה הנוכחית, מסתבר. גם זה הבא), בשילוב של אנשים אמיתיים ושחקנים.

הכוונות מרשימות, וגם הרצון לכופף ואפילו לשבור את חוקי הנראטיב, זה התיעודי וזה הבידיוני. ככזה כמובן שצריך להעניק לסרט התייחסות רצינית ולבחון את הדרך בה הקולנוע נפרש לנגד ענינו, אבל במבחן התוצאה אאלץ להתוודות שמדובר בשעתיים הארוכות והמתישות ביותר שחוויתי מזה זמן רב.
מעבר לעובדה שהסרט מרגיש שמדשדש במקום, לוקח את עצמו ברצינות תהומית שמעוררת גיחוך ויותר מפעם אחת, ולי נתפס בעיקר כמו נבירה זחוחה בתוך מורסות גופניות שלא בטוח האם אמורות להרחיב את אופקינו או סתם לגרום לנו אי נוחות מירבית, הסרט לא חושף לנו באופן מעורר הזדהות את אותה לורה בנסון, שנראית על פניו כמו אישה מעניינת ומסקרנת, אבל במהלך הסרט נותרת דמות מרוחקת, והאמת שדי בכיינית. "אל תיגע בי" לא מצליח באמת לקרב אותנו לאף אחת מהדמויות, ומבלבל תדיר בין מציצנות ופרובוקציה לבין קירבה וזהות, כך שבסופו של דבר הכל מרגיש מזדחל, מרוחק ואפילו ילדותי.

אני חייב לסייג שהדברים האלה נכתבים ממש כשעה לאחר הצפייה, כאשר התחושות עדיין קשות. אולי ככל שירחק הזמן אצליח לנתק את עצמי מחוויית הצפייה המפרכת ולראות את הסרט הזה באור אחר.

"הצלילה"

הסרט שסגר את תחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי באורך מלא הוא סרט הביכורים של יונה רוזנקיאר, "הצלילה", שהופק בחסות אוניברסיטת תל אביב וקרן סטיב טיש. הוא היה אחד מהמתמודדים של תחרות האופיר השנתית, עוד כשקראו לו "שלושה אחים", אבל נמשך משם בשלבים די מוקדמים. הסרט חוגג את בכורתו בפסטיבל ירושלים לפני שימשיך ללוקרנו השוויצרי ויש לקוות שלעוד פסטיבלים רבים ברחבי העולם.

ב"הצלילה" (אהבתי את השם הקודם יותר, אבל זה בסדר שאף אחד לא שואל אותי) מייצר רוזנקיאר סרט שקשה להפרידו מהמציאות, לא רק בגלל שהסיפור מתרחש בקיבוץ צפוני הנמצא תחת מתקפת טילים בזמן שהגבול רק הולך ומתחמם, אלא גם מכיוון שהוא ליהק את עצמו ואת שני אחיו, מיכה ויואל, לתפקידים הראשיים לצדו. הם אמנם אינם שחקנים מקצועיים, אבל הדמיון הפיזי של שניים מהם והכימיה שהם מביאים, מילולית, מהבית, מעניקים ל"הצלילה" איזשהו כוח שאי אפשר לזייף.
בחירת הליהוק היא משהו שמשדרג את הסרט מאשר אם היו מלוהקים אליו החשודים המיידים של הקולנוע הישראלי, וזה גם המון נקודות לטובתו, אבל זה גם בא עם מחיר, כאשר ההופעות לא תמיד אחידות. בהקשר הנוכחי, אני חושב שזה היה שווה את זה.

הסרט מתבסס על הפורמט המוכר The Prodigal Son, הבן השב הביתה, שלאחרונה ראינו גם ב"זה רק סוף העולם" וגם ב"שאהבה נפשי" (להבדיל). זה הסיפור על ההוא שחתך את קשריו עם המשפחה, אבל חוזר בעקבות אירוע דרמטי כלשהו, ונוכחותו מטלטלת את הדינמיקה של המקום. תמיד יהיה שם עימות עם מי שמתעקש להשאיר את הכל כפי שהוא ומייצג את השאיפה לשימור העבר, וכמובן התהליך שיגרום לגיבור, בשאיפה, להגיע לשלוות נפש ולפתור את הבעיות שלו עם עצמו (אלא אם כן מדובר בדיאבלו קודי וג'ייסון רייטמן, שב"Young Adult" שעשו על זה טוויסט מרושע במיוחד).
רוזנקיאר יוצק לתוך התבנית את הישראליות העכשווית, עם בחור שחוזר להלוויית אביו בקיבוץ המופגז, שם הוא מתעמת עם אחיו הגדול שהפך להיות אחת הדמויות הדומיננטיות ביותר באיזור, עם אמו שמעולם לא הבינה מדוע חתך עמם את הקשר (קלאודיה דוליצ'י הנפלאה), ועם אחיו הקטן שעוד רגע נשלח לחזית.

המקומיות של הסרט הוא בעיני הדבר החזק ביותר ב"הצלילה", ובו רוזנקיאר מראה עוצמה גדולה. יש הרגשה שהכאב הפיזי והעורקים של רוזנקיאר נמצאים ממש בכל פריים בסרט, והמסך פועם יחד אתו בסינכרון מעורר השתאות. אני לא זוכר סרט ישראלי שתופס כל כך חזק את המהות הישראלית של "מוצאי שבת", את הפחד שלנו בתקופת השירות ממה שיגיע כשיסתיימו שעות החסד המשפחתיות, ואת התחושה שכל הדבר הזה שאנחנו נמצאים בו הוא שעון חול שאי אפשר לעצור. זה משהו שבאמת קשה לתאר במילים, ורוזנקיאר הצליח להעביר את זה בצורה שאני לא לגמרי זוכר שנתקלתי בה. זה באמת סרט שאי אפשר להישאר אדיש אליו, ואם לאחרונה ישנם מיני קולות כאלה ואחרים (שאני לא בהכרח מסכים איתם) שטוענים כי הקולנוע הישראלי מכוון בעיקר לקופרודוקציות וקהל של פסטיבלים זרים, הנה מגיע הסרט שיתפוס בגרון כמעט כל ישראלי, גבר או אישה, קיבוצניק או עירוני. אני באמת מאמין בזה.

אבל בכל זאת יש כמה דברים, שעל אף שמדובר בסרט ביכורים מרשים, קשה לעשות ל"הצלילה" הנחות. זה מתחיל עם הקלטת הדיאלוגים שמקשה להבין מה נאמר ללא תרגום, ברמה שמחזירה אותנו לסאונד שאפיין את הקולנוע הישראלי של לפני כמה עשורים, וגם מנע ממני להבין את הדינמיקה בין הדמויות בחלקיו הראשונים של הסרט, מעלה בי שאלות שהוציאו אותי מדי פעם מחוויית הצפייה. זה נכון גם לבחירות הצילום והתאורה הבוהקים, שאולי באמת מקורן בשאיפה לחזור לקולנוע הישראלי המחוספס והגברי של "חמסין" ו"גמר גביע", אבל משווים לסרט תחושה מעט ארכאית. בנוסף לכך התסריט לעיתים פונה לסימבוליות שעל פניו אין בה רע אבל בעיני מוססה את הכנות הגדולה שמאפיינת את רובו. כך למשל כל עלילת המסגרת של הצלילה המדוברת הרגישה לי לא הכרחית, וגם קו העלילה של "טוראי" הייתה מתוסרטת מדי.

אך אם להיות כן, אני יכול לספר שיום לאחר הצפייה בסרט הדברים האלו די התפוגגו, ומה שנשאר אתי הוא חופן הרגעים המטלטלים שיש ל"הצלילה" להציע, חוסר הפחד שלו להראות את הלם הקרב כמשהו שממש מוצג כמשהו שעובר בתורשה אצלנו, ההסתכלות הישירה שלו בנוגע לגבריות מקומית, והיכולת של רוזנקיאר ליצור סרט חונק ומאגף, שנשאר תלוי כבד באוויר זמן רב לאחר שהוא מסתיים.