• הכל על פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • לקראת בואו של לואי גארל לפסטיבל הקולנוע ירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: פוסט המלצות משותף
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס: ״ענק״
  • גנוב על העולם
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״המהגרת״, סקירה

3 באוגוסט 2014 מאת אורון שמיר

עדיין לא החלטתי האם זה ממש מבאס או אולי דווקא ממש מגניב להיות ג׳יימס גריי. מצד אחד, אתה זוכה להסתובב כבר כמה שנים עם תארים כמו ההבטחה הגדולה של הקולנוע האמריקאי ואנשים ממש מצפים לסרט הבא שלך, בתקווה שהוא יהיה יצירת המופת הגדולה שתכניס אותך רשמית לפנתיאון. מצד שני, כמות הלחץ שמפעיל המשפט הקודם, כפול אותן כמה שנים. אני בטוח שזה נמאס באיזשהו שלב, במיוחד כיוון שמצב הציפייה לא ממש משתנה למרות שגריי מוציא עוד ועוד סרטים, שמבחינת העולם הם עוד ועוד התדפקויות על דלתות היכל התהילה. ויש לציין שחלקם סרטים טובים מאוד כמו ״הלילה הוא שלנו״ (We Own the Night) ו״אודסה הקטנה״ (Little Odessa), דרמות הפשע שלו שבעצם קנו לו את המעמד.

אז הנה זה שוב קורה. בשנה שעברה הוצג בפסטיבל קאן סרטו החמישי של גריי בקריירה בת 20 שנה – כך שאפילו קצב עבודה של במאי חשוב כבר יש לו – ״המהגרת״ (The Immigrant). הסרט הגיע רק השנה לפסטיבל ירושלים, אז כתב עליו אור בקצרה, וכעת הוא מציג בהקרנות סדירות בבתי הקולנוע בישראל. ובניגוד למה ששמעתי מבעוד מועד, כנראה שלפחות אני באופן אישי אאלץ להמשיך ולחכות לאותה יצירת מופת מיוחלת של גריי, במאי שיודע מה הוא עושה ואף עושה זאת נהדר, אבל לא הרבה מעבר לכך.

הסיפור מתחיל עם שתי מהגרות פולניות, המגיעות אל ארה״ב של 1921. מי שמקדמת את פניהן דרך חלון האניה היא הגברת עם הלפיד, הידועה גם כפסל החירות, כך שתמונת הפתיחה של הסרט היא אותה תמונה מפורסמת של אליס איילנד החקוקה במוחם של מהגרים כזיכרון הראשון מאמריקה. אחת האחיות (אנג׳לה סרפיאן) נלקחת לבדיקה רפואית מחשש למחלת ריאות, ומותירה את אחותה, אווה (מריון קוטיאר), להתמודד עם פקידי ההגירה בודדה ומבולבלת. טיפוס בשם ברונו (חואקין פיניקס) משחד את השומרים ואוסף אותה אל ביתו, בתחילה בנעימות וחמימות שלא ממש מרככים את ליבה או מפגים את חששותיה של המהגרת. אט אט מתגלה כי לאדון ברונו הרבה שכנות, מהגרות צעירות לשעבר, וגם מופע קברט שהוא מנהל ומעסיק בו את הבנות. וגם מסרסר בהן.

אווה נחרדת ומנסה להיעזר בדודים רחוקים שחיים בניו יורק, אבל לא מוצאת את מזלה שם ומגורשת שוב אל הגבול הימי. שם היא מוצאת חן בעיניו של קוסם בשם אורלנדו (ג׳רמי רנר), שהגיע אל אליס איילנד כדי לבדר את השוכנים בו. אותו אורלנדו הוא לא אחר מאשר בן-דודו של ברונו המפוקפק, שחוזר אל חייה של אווה ומבטיח לה מספיק כסף כדי לאפשר לאחותה להגר יחד עימה לאמריקה כאשר תבריא. אבל בתנאי שבינתיים היא תעשה כל מה שהוא מבקש ממנה לעשות.

את התסריט כתב ג׳יימס גריי במשותף עם ריצ׳רד מנלו, שסייע לו גם בכתיבת ״שתי אהבות״ (Two Lovers). תהפוכות רבות מתרחשות בהמשך, יחד עם אירועים נוספים שלא אסגיר, אבל חשוב לי לציין שמעט השטחתי וזירזתי את התהליכים בסרט כדי לנסות ולתאר את העולם שלו בקצרה. כלומר, בסרט עצמו זה נראה פחות כמו צירוף מקרים ויותר כמו שרשרת התחוללויות שמובילות זו אל זו ונסמכות על מערכות היחסים ההפכפכות בין הדמויות. אולי מוטב יהיה שאתאר גם את האווירה הבהחלט קודרת של שנות ה-20 בארה״ב, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עאלק, אותה בוחר גריי לצלם בתאורה חמימה ורכה ופלטת צבעים מונוכרומטיים שנעה בין צהוב, חום ואפור. אלא גם פחות או יותר מסמלים את חייה של הגיבורה, שלא זוכה ליותר מדי רגעי חסד, תקועה בסיטואציה שאין לצאת ממנה ומחליטה להקדיש את חייה למען האחר, בין אם זו אחותה או שני הגברים שיחסיה איתם הופכים לבסוף למלחמה של ממש.

the-immigrant4

קוטיאר היא בחירה נפלאה לתפקיד הראשי, ולמעשה קראתי שהסרט נכתב במיוחד עבורה. מדובר בשחקנית עם נשמה הגדולה מן המסכים עליהם היא מופיעה, שמצליחה להעביר רגשות דרך מימיקה בלבד באופן שמעטות יכולות. היא מסוגלת להיראות פגיעה ושברירית יחד עם הסתרה חלקית של עוצמות נפשיות שלא יאפשרו לדמותה להתפרק לגמרי נוכח הנסיבות הקשות. והיא תמיד ליהוק נכון לדמות שהבמאי צריך ששאר הדמויות יחבבו מיד במבט ראשון ויתהו על קנקנה במבט בוחן יותר, כפי שעושים גם הצופים.

זהו התפקיד הראשי הראשון של קוטיאר באנגלית (ובפולנית, בה היא לא מקמצת כלל במהלך הסרט) והוא מפריך את הטענה לפיה אסור לתת לה תפקידים שאינם בשפת אימה – מסתבר שפשוט צריך להוסיף לה מבטא אירופאי כבד, ופתאום זה עובד כמו בצרפתית. הרגע היחידי בו צחקתי בסרט, בקטע אינטרטקסטואלי ולגמרי לא מכוון יש להניח, היה כשפקיד ההגירה שאל את דמותה של קוטיאר אם היא יודעת אנגלית, וכשהשיבה בחיוב חזר ושאל: ״האם את יודעת אנגלית היטב?״. בהזדמנות זו הייתי רוצה לשוב לרגע אל ״יומיים ולילה״, ש״המהגרת״ כאילו מחליף בבתי הקולנוע במשבצת ״הולכים בשביל קוטיאר״ – אין לי מושג מה הייתי עושה בלי השחקנית ששימשה לי כגלגל הצלה בסרטם המלאה, הבינוני, הרפטטיבי בקטע מעייף והכמעט-סטודנטיאלי של האחים דארדן. זהו, סליחה, זה היה חייב לצאת מתישהו.

השחקנים הגברים לצידה של קוטיאר הם עזר כנגדה, וגם שאר דמויות המשנה מוסיפות מעט נפח לסרט התקופתי. פיניקס טוב כהרגלו, מצטיין באותה המידה בשני סוגי הפרצופים המאפיינים את דמותו ומתעלה על עצמו, כרגיל, ברגעים שבהם הוא רוטט (פיזית) מרוב כעס או סערת רגשות. רנר טוב אף הוא בניצול כישוריו כגבר שרמנטי, המלא בהבטחות סרק ממש כמו בן-דודו בסרט. אבל קשה להגיד שאיש מהם עושה כאן משהו בלתי רגיל, משהו מיוחד. ואולי זו הבעיה של הסרט כולו – אפשר להגיד את זה גם עליו.

בסופו של עניין, יש לנו פה עסק עם דרמה תקופתית עשויה כהלכה אך לא מעוררת רגשות, להוציא את הפתיחה, רגע אחד שהוא כן מיוחד במינו באמצע, ושוט הסיום של הסרט, שאור כבר הכין אותי לאימפקט המהמם שלו. האם זה מספיק עבור סרט בן שעתיים שמעוניין להעניק תחושת כבדות וחשיבות? האם יש כאן ביקורת מסויימת על אמריקה כאומה של מהגרים שלא מודעת לאיך כל העסק הזה עובד באמת או שמא מעלימה עין? האם זוהי מעשייה על נפש האדם השואפת לטהר את הטמא ולטמא את הטהור?

התשובות לכל השאלות הללו תלויה לחלוטין בכן ובכם. אצלי היא הייתה הנהון חלוש, אפילו לא ״כן״ שאני יכול להגיד בקול רם. וזה לא מה שאני מצפה לו מג׳יימס גריי, שמסתובב כבר שנים עם הכתר של ״במאי גדול״ בלי אף סרט באמת כביר ברזומה ועם המון כשרון ניכר ובולט והמון המון קולנוע (אגב, יש לא מעט מטא-קולנוע בסרט, ובעיניי זה תמיד נחמד). אבל אני סבלני, זה עוד יגיע.

DSC_1034.NEF

השאר תגובה