• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

לקראת פסטיבל חיפה 2012: "המאסטר" – רשמים מהקרנת 70 מילימטר

28 בספטמבר 2012 מאת עופר ליברגל

קודם כל, וואו. צפייה בעותק 70 מילימטר של "המאסטר" ("The Master") של פול תומאס אנדרסון היא חוויה קולנועית מרהיבה בעוצמות שקשה מאוד לתאר. חבל שככל הנראה, הדרך היחידה לצפות בסרט בפורמט האידיאלי שלו היא לעשות את מה שעשיתי ולטוס לחו״ל (פסטיבל הקולנוע של ניו יורק ליתר דיוק), כי בארץ כבר לא מקרינים בפורמט הזה. יש בכך היגיון משום שעבר יותר מעשור וחצי מאז הסרט הקודם שצולם עבור הפורמט הזה.

ב-70 מילימטר הכוונה היא שגודל הפילם (אכן, לא צילום דיגיטלי) כפול, התמונה עוברת פחות הגדלה על מנת למלא את חלל בית הקולנוע בדימויים שיוצר האמן. וככל שמתקדמת הקריירה של פול תומאס אנדרסון, הוא משכלל את הרובד הוויזואלי, ובכלל את הרובד הטכני, של סרטיו. העבודה האסתטית בסרט כל כך מרשימה, עד שהיא מאיימת להפוך לסוג של נקודת תרופה: קשה מאוד לתוכן שהמבע הקולנועי הנפלא הזה מעביר להשתוות לצורה. והתוכן הוא תמיד העיקר. עוד נגיע לתוכן בטקסט זה וכנראה גם בטקסט מאוחר יותר אשר יכלול ספוילרים, כי המטרה של פוסט זה היא בעיקר לספק רשמים ראשונים מן החוויה של מה שסומן מראש כאחד מן האירועים הקולנועיים של השנה ולפחות עבורי, הסרט היה רחוק מאוד מלאכזב.

כמעט כל פן בסרט ראוי לציון על היותו עשוי מצוין. ראשית, המשחק של השחקנים הראשיים, חואקין פיניקס ופיליפ סימור הופמן, כמו גם שחקני המשנה. שנית, הצילום המרהיב של מיהיי מאלימארי (שהיה ידוע עד היום כצלם של פרנסיס פורד קופולה בסרטיו האחרונים). שלישית ורביעית, העריכה והמוזיקה ששוזרת את הכל, כאשר המלחין ג׳וני גרינווד משלב בין שירי ג׳אז קלים מן התקופה (הסרט מתרחש ברובו ב-1950, אם קפיצות קלות אחורה), מוזיקה קלאסית ומוזיקה מקורית ייחודית.

וכעת לדיון קצר וראשוני על הסרט עצמו: צופים המצפים לאמירה חד משמעית וקשה על כת הסינטולוגיה, עלולים להתאכזב, פשוט מפני שביקורת על ממסד בודד מסוים היא נושא קל מדי לטיפול עבור אנדרסון, בטח בשלב הזה של הקריירה שלו. הכת שבסרט אכן מוצגת לעיתים כרמאות וככזו שמונעת ממניעים מאוד לא טהורים, אבל לפרקים אחרים גם ככלי שיכול לעזור.

והגיבור הראשי של הסרט בהחלט צריך עזרה. הוא מלח משוחרר שאולי עבר טרואמה במהלך מלחמת העולם השנייה, בריון גס רוח האובססיבי למין ובכלל אדם לא ממוקד, הנאסף על ידי המאסטר ומשפחתו בגלל שיש לו פונטציאל כמטופל וכמבשר של דרך הטיפול החדשה שהמאסטר רוצה להעביר. חלקים נרחבים בסרט מובאים מנקודת מבטו או דרך תודעתו של הגיבור. הדבר מרומם את הסרט לפסגות של ביטוי יצירתי וגם מצביע על כך שמלבד קשר בין מנהיג כת רב עוצמה לאדם שברירי הנתון להשפעות, זהו גם סרט על אדם במשבר נפשי בחיפוש אחר משמעות לחיים, או חיים נטולי משמעות בפרקים אחרים. הסרט הוא דיוקן נוגע ללב של אדם אבוד, נוגע ללב למרות שרוב מעשיו ומחשבותיו של האדם הזה מעוררים רתיעה ו/או חלחלה. לעומתו, הדמות של המאסטר זוכה למספר רגעים בהם היא נראית בחולשתה, דבר ההופך אותה לעגולה יותר וגם מוסיף כוח לרגעים בהם הכריזמה שלה סוחפת אנשים.

אולם, בסופו של דבר, אני חש כי זהו סרט החוזר לנושא העומד במרכז כל סרטיו של אנדרסון והוא הקונפליקט בין שני הערכים האמריקאים החשובים ביותר. מצד אחד, העמדת האינדיבידואל ושאיפתו להצלחה גם על חשבון האחרים במרכז, וממול האמונה בערכי המשפחה והקהילה. בכל סרטיו של אנדרסון, הניגוד הזה – הקיים בלב החברה האמריקאית ואולי בלב כל החברה המערבית – מאיים לקרוע את גיבוריו. בעיקר אם הם בחרו בצד הראשון והמפתה יותר, של האדרת הפרט. אנדרסון מעדיף את המוסד המשפחתי או את המשפחות האלטרנטיביות הנוצרות בתוך החברה (גם צוות הפקת סרטי הפורנו בלילות בוגי מתפקד כמשפחה , למשל) אך הוא גם לא חושש להראות כיצד היא תרומת לא פעם לדיכוי ולהנחלת רצונות המובילים את הדמויות לאבדון. כל זה נתון על קצה המזלג, לאחר צפייה בה לא קלטתי את כל הרבדים, ואני מקווה שניתוח עשיר יותר ועתיר בספוילרים יעלה בהמשך.

תגובות

  1. RafaelB הגיב:

    אני הרגשתי שבמידה רבה הביקורת הסמויה המרכזית בסרט (כי בסופו של דבר הדמויות מורכבות והסיטואציות אמביוולנטיות ומלאות אופל מחד ורוח אנושית חיובית מאידך) היא על דמותו של פרדי (חואקין פיניקס) שעל מנת להפוך אותה לאינדיבידואל חסר גבולות המבקש לתור את העולם, לעבור ממקום למקום ללא קשרים חברתיים מגבילים, מקצועות קושרים או ממון מכביד עליו היה לעבור מהלכים משחיתי נפש (עבודות כפיים, מלחמה אלימה, אלכוהולייזם או השד יודע מה היה לו בבקבוק הזה) שעודד לכאורה את מחלת הנפש כנראה מולדת שלו. כמו גם במידה רבה תחושת האשמה הגדולות שליוותה אותו והעצב הגדול התעוררו רק בהקשר למערכת היחסים עם אהבתו הראשונה שהייתה גם הגורם היחיד שעורר אצלו רגשות חרטה (וזה עולה בסצנת ההיפנוזה הראשונה אם אני זוכר נכון) בכל מקרה, זה בהחלט מאסטרפיס של קולנוע והשליטה של פ.ת.א בשפה הקולנועיות מעוררת קנאה, ההערצה והשתאות וכבר עכשיו אני שואל את עצמי מה הלאה

    1. אני מסכים, אבל לא הייתי משתמש במילה ״ביקורת״ אלא במילה ״עיסוק״ או ״בחינה״ אין ספק שהדמות הזו, כמו כל הדמויות בסרט, מתנהלת בצורה לא לגמרי מוסרית ופוגעת באנשים אחרים – אבל היא מתוארת בסוג של חמלה

      1. RafaelB הגיב:

        כן, אולי מה שניסיתי לומר זה שהדמות ההכי חופשית בסרט היא גם הדמות הכי "פגועה" וחבולה ובמידה רבה, כמו בסרטים קודמים שלו, הדמויות השואפות לחופש נטול כבלים צריכות שיהיה להן מבנה אישיות מופרע ואקצנטרי, מבנה שהוא תנאי מקדים לביטוי החופש שלהם. באופן קצת מכליל הייתי אומר שסרטים פחות טובים נוהגים לשרטט אנשים השואפים לחופש ככאלו שמקבלים ריקושטים אלימים מהסדר החברתי על הניסיון לחרוג מהשורות, ואילו פה אצל פרדי נדמה שהוא בכלל לא חושב על הנראות שלו (אולי עד המפגש עם המאסטר) ובכלל סצנת הפתיחה המדהימה גרמה לי ישר לסלוד ממנו (בין היתר) אבל גם לחמול על חוסר המודעות שלו (מיד הנחתי שהוא חולה נפש). תסכים איתי שלאונן על חוף הים אחרי שניסת לזיין בובה מחול ליד חברייך לצי זה איפיון דמות חסר תקדים. בכל מקרה, מקבל את הגישה האוביקטיבית יותר, משער שגם פ.ת.א. חושב במונחים כאלו.

        1. הפתיחה אכן מציגה את דמות באופן מעורר ניכור רתיעה ודחייה – אך גם קובעת אותה כייחודית ומרתקת, כדמות אשר לא מבינה כיצד להתנהג בחברה והולכת עד הסוף עם היצר שלה – דבר הממשיך גם לאורך הסרט. בכלל, אני לא חושב שניכרו לדמות או בוז למעשים שלה מונעים לגמרי הזדהות. אבל מכיוון שאני לא רוצה לגלוש לספוילרים, אשמור את הניתוח המלא שלי לשלב יותר מאוחר

  2. איריס הגיב:

    אה, פול תומאס אנדרסון, מלך מלכי היומרה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.