• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

לקראת פסטיבל או לה לה 2016 לקומדיות צרפתיות – ״לחזור לגור עם אמא״,״לולו״, ״אפקט המים״, ו״סיינט אמור״

15 בנובמבר 2016 מאת מערכת סריטה

אמש נפתח פסטיבל ״או לה לה!״, המוקדש לקומדיות צרפתיות, ומתקיים זו השנה השנייה ברציפות תחת ניהולה האמנותי של קרולין בונה (עדן סינמה). כיאה לפסטיבל שעל קו התפר בין העממי לאמנותי, מלבד הסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה, שדרות, חולון, הרצליה וראש פינה, הקרנותיו יתפרשו גם אל בית התרבות בסביון, אולם זהר בקרית טבעון, גלובוס מקס אשדוד, יס פלאנט איילון, ירושלים, חיפה, ראשון לציון ובאר שבע, וכן סינמה סיטי גלילות וקולנוע פארק ברעננה. היות ומדובר בז׳אנר פופולרי למדי בישראל, אך כזה שעדיין מזוהה עם איכות בדרך כלל, הבחירה להנגיש את הסרטים הנבחרים לציבור רחב ולהקרינם גם במוסדות תרבות וגם בבתי קולנוע מסחריים יותר נראית הגיונית ואף מתבקשת.

ההתייחסות שלנו בסריטה אל הפסטיבל לא תהיה הפעם בסגנון מדריך מקיף כפי שהרגלנו אתכם ואתכן, אלא יותר טעימה. כזאת שכוללת את סרט הפתיחה של אורח הפסטיבל אריק לבאן, החדש של ז׳ולי דלפי, האחרון של סולבג אנספק (שזוכה למחווה בפסטיבל השנה), וגם קומדיית חשק ויין עם ז׳ראר דפרדייה ובנואה פולוורד. בפסטיבל עצמו יחכו לכם ולכן 17 סרטים בסך הכל, ביניהם אפשר יהיה למצוא גם את: ״לאמץ אלמן״ עם אנדרה דוסולייה, ״ברוכים הבאים למארלי-גומון״ שעשוי להיות ״מסייה שוקולד״ של השנה, ״האושר הוא סיפור לשניים״ עם גד אלמליח וסופי מרסו, ״קמצן״ עם דני בון שוודאי יעשה חיל גם אחרי שהפסטיבל יסתיים, ״הפרה ז׳קלין״ של מחמוד חמידי, ״סיגריות ושוקו חם״ של סופי ריין, ולקינוח – ז׳אן דוז׳רדן כגמד מאוהב ב״להתאהב מעל הראש״, סרטו של לורן טיראר (גם הוא יתארח בארץ) שינעל את החגיגות (תמונה לעיל).

בגזרת הקלאסיקות יוצגו השנה ״ההרפתקה הגדולה״ (״האנגלים באים, האנגלים באים״ בשמו הנוסף), ״אינדיאני בעיר״ ו״אסטריקס ואובליקס: המשימה קליאופטרה״, הסרט ״תשעה חודשים״ ישוב לסיבוב נוסף לאחר שהוקרן בישראל לפני כשנתיים, ויהיה אפילו מקבץ של סרטים קצרים. כרגיל, נשמח להמלצות מהקהל, ובינתיים הנה ארבעת הסרטים שבהם צפינו, אור ואורון, מבעוד מועד.

אפקט המים
L'effet Aquatique
(אורון שמיר)

הבמאית האיסלנדית-צרפתיה סולבג אנספק (או אנספה כפי שהיא מופיע בתוכניה), שהלכה לעולמה בשנה שעברה, תזכה למחווה מיוחדת בפסטיבל בדמות הקרנת שלושה מסרטיה. האחרון שבהם הוא ״אפקט המים״, בו צפיתי ועליו אכתוב מיד, והשניים שלצידו הן יצירות מוקדמות יותר – ״מלכת מונטריי״ בעל המאפיינים האוטוביוגרפיים, ו״לולו אשה ערומה״, מסרטיה הידועים ביותר, בו מככבת קארין ויאר. ״אפקט המים״ זכה בפרס SACD בפסטיבל קאן האחרון, ובו חולקת הבמאית המנוחה את הקרדיט עם מי שחתום על רבים מסרטיה האחרים כתסריטאי – ז׳אן-לוק גאז׳ה.

גם צמד השחקנים בתפקידים הראשיים חוזר על עצמו מסרטה ״מלכת מונטריי״ – פלורנס לורה-קאי בתפקיד אגת׳, בבואתה של היוצרת במידה מסויימת, וסמיר גסמי (שיתארח אף הוא בפסטיבל ואף יציג סרט שביים במקבץ הקצרים) בתור דמות ששמה כשמו. הסרט נפתח מיד וללא היסוסים, מציג את סמיר, מפעיל מנוף ביישן, כמשקיף מן הצד על פלירטוט לא מוצלח של גבר זר עם אגת׳, מדריכת שחייה בבריכה הציבורית. האופן בו היא מנפנפת את הבחור לאלף עזאזל עושה משהו לגיבורנו, שמחליט להירשם לחוג שחייה למרות שהוא בהחלט יודע לשחות, רק כדי להתקרב לאישה שמצאה חן בעיניו. הסצנה בה השקר נחשף גורמת לא רק לכעס מצידה של אגת׳ שונאת השקרים והשקרנים, אלא גם מתניעה תהליך שמעניק לה הזדמנות להתרחק קצת מן הבריכה במונטריי – כנס מצילים ומדריכי שחייה באיסלנד הרחוקה. אך אהבתו של סמיר רודפת אחריה גם לשם.

הסרט לא ארוך במיוחד (כ-80 דקות) אבל מלא בהפתעות חביבות למדי, כולל נוכחות מסיבית של ישראל – החל מדגל שתלוי מאחורי סמיר כשהוא מגיע להירשם לבריכה, וכלה באימוץ זהות ישראלית מצד הגבר המאוהב, שכמעט משכין שלום במזרח התיכון במאמציו להתקרב אל אגת׳, בזמן שסיבותיה להישאר מרוחקת נחשפות אט-אט. על הבסיס הדרמטי-רומנטי המעודן למדי מולבש ההומור אוהב האדם של הבמאית, ששונה מהותית בעיניי מרוב הקומדיות הצרפתיות שכובשות את הקהל בעידן הנוכחי בעזרת בדיחות גזעניות או אפילו אכזריות.

״אפקט המים״ הוא מסוג הסרטים שביכולתם להעלות חיוך מבלי ללעוג לבני האדם המעט פתטיים אך לגמרי מעוררי חיבה שבמרכזו, והוא שואב את כוחו הקומי מסיטואציות חיוביות, או לפחות לא מן הרגעים השליליים. לכך יש להוסיף את העובדה שהדמויות הנשיות לא רק עומדות על שלהן אלא גם מובילות את העלילה, כולל סצנות של החפצה הפוכה מצד מדריכת שחייה עמיתה את סמיר. מסיבות אלה ועוד מדובר בסרט שמרענן ומשדרג את התוכניה, וגם אם הוא נותר חביב וטוב לב בלבד, יש בו כדי לפתוח פתח להיכרות עם יתר סרטיה של היוצרת המנוחה.

לחזור לגור עם אמא + לולו
Retour Chez Ma Mere + Lolo
(אור סיגולי)

 

"לחזור לגור עם אמא" הוא סרטו של אריק לבאן ("ברביקיו") ו"לולו" הוא סרטה של הבמאית/תסריטאית/שחקנית ז'ולי דלפי, שמוכרת בעיקר בזכות תרומתה לפני ומאחורי המצלמה בטרילוגית "לפני" של ריצ'רד לינקלייטר ("לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "לפני חצות"), שהעניקה לה שתי מועמדויות לאוסקר על כתיבה.
ועל אף שאין ספק שלכל סרט מגיעה התייחסות בנפרד, לא יכולתי לעמוד בפיתוי להעמיד את שני אלו זה לצד זה. הראשון הוא סרט הפתיחה של "או לה לה", שהבמאי שלו גם יגיע כאורח, והסרט השני כבר עשה עצירה בפסטיבל ירושלים. שניהם ייצאו גם להקרנות מסחריות סדירות בישראל, אבל זה לא עיקר המשותף ביניהם.
שני הסרטים הם, כמובן, קומדיות דוברות צרפתית, ושניהם עוסקים ביחסים בין אמא וצאצאה, על רקע רומן מסעיר של הדמות המטריאכלית. אבל אפילו יותר מכך, שתיהן מעוצבות אותו דבר, צבועות בצבעי פסטל בוהקים ופועלים על ביטים של סלאפסטיק שמחפה על איזשהו טון אפל או עגום יותר.
אמנם אחד מהם הערכתי יותר מהשני, אך בסופו של דבר שניהם סרטים חביבים למדי ולא הרבה יותר מזה, שנותנים לקהל שלהם בדיוק מה שהם מבטיחים, בו בזמן שהם מסרבים לחקור עמוק יותר את הדברים המעניינים באמת שמסתתרים בסיפור. כך לדעתי לפחות.

"לחזור לגור עם אמא" מספר על סטאפני, אישה כבת 40 (אלכסנדרה לאמי, הגרסה הצרפתית של קמרון דיאז), שבית העסק שלה פשט את הרגל, ועד שתצליח להתאושש עוברת לגור עם אימה האלמנה המקסימה (ג'וסיין באלאסקו) המנהלת רומן עם השכן מלמעלה. מעבר לתחושת הכישלון של סטפאני, אשר מקבלת חיזוק תמידי מאחיה ואחותה, היא גם צריכה להתמודד עם גירושיה שלה ועם התנהלותה המוזרה של אימה, המסתירה ממנה את הרומן הסוער.
בסרטו של לבאן יש זרם תחתי מאוד רלוונטי לתקופתנו שלא פשוט להישיר אליו מבט – אנשים בוגרים ואחראים שכל עולמם קרס עליהם והם נאלצים לעבור רגרסיה ולבנות את חייהם מחדש. עם זאת, לבאן וצוות כותביו ניסו בכל הכוח שלא להעיק יותר מדי על צופיהם. מצד אחד, זוהי הבחירה שלהם והיא לגיטימית לחלוטין, אבל מאידך מרגישה מתחנפת נורא לקהל. זה לא מונע מהסרט להיות מצחיק מאוד לפרקים, בעיקר בזכות הופעתה המעולה של באלאסקו המבוגרת, אבל לעיתים קצת נמאס מהנחמדות של הסרט, מציפוי הסוכר שלו, ואני כצופה קיוויתי שלסרט יהיה אומץ לתת גם איזה אגרוף מפתיע. זה לא היה המצב. בסרט אין באמת כאב אמיתי, או מצוקה. רק סימונים.
מצד שני, אולי אני פשוט מחפש בסרט משהו שאין בו ובכלל לא היה אמור להיות. ראיינתי את לבאן אתמול בבית המלון בו הוא שוהה, לטובת כתבה לכלכליסט ביום רביעי, והוא אמר לי שהוא השתמש במצב הכלכלי כתירוץ לסיפור על דינמיקה משפחתית. אז כן – זוהי בסופו של דבר הייתה אמורה להיות אך ורק קומדיה מטופשת וכיפית לצפייה, לא מזיקה בכלל, שתגרום לקהל לצחוק בקול רם ויותר מפעם אחת. בתחום הזה נרשמה הצלחה.

עם "לולו" של דלפי המצב מוזר קצת יותר, מכיוון שהוא התנגשות בין שני אלמנטים מאוד שונים אחד מהשני. מחד, קומדיה רומנטית פר-אקסלנס בין גבר ואישה בפרק ב' של חייהם, ומצד שני סרט שעוסק בבעיה נפשית חריפה למדי, כזו שיכלה לתדלק מותחן בדיוק באותה המידה.
ויולט (דלפי) פוגשת את ז'אן-רנה (דני בון, כי לכו תעשו פסטיבל קומדיות צרפתיות בלעדיו) במפגש חברים והשניים פוצחים ברומן. הבעיה היא שבנה המתבגר של ויולט, לולו (וינסנט לאקסוט, "עדן"), בחרדה שהגבר החדש יתפוס את מקומו בחייה של אמו, ויוצא מגדרו כדי להפריד בין השניים, תוך כדי כמה פעולות שעלולות להיות פטאליות לחלוטין.
ב-2010 הייתה כזו קומדיה מארה"ב, "סיירוס" שמה, ובה בחור צעיר (ג'ונה היל) ניסה להפריד בין אמו (מריסה טומיי) ובן זוגה החדש (ג'ון סי. ריילי). בסרט ההוא, שכתבו וביימו האחים דופלאס, הטון היה אחיד יותר, הן זה של הקומדיה והן זה של הפסיכוזה, ועל אף שגם הוא לא איזושהי יצירת מופת של הז'אנר, היה בו משהו יותר נכון. "לולו" מתעתע מאוד כי זה מרגיש כאילו סגנון הקומדיית-מבוכה שלו, סטייל האחים פארלי, יושבת לא נכון על סיפור עם גוונים אפלים מאוד, ומייצרת בלבול די רציני וחוסר אחידות. אותי הוא השאיר בעיקר בהרגשה של חוסר נעימות שלא הערכתי בכלל, והייתי מסתדר היטב גם בלעדיו.

סיינט אמור
Saint Amour
(אורון שמיר)

saint-amour

שני כפריים עם תסביך נחיתות, אב ובנו (ז׳ראר דפרדייה ובנואה פולוורד), יוצאים למסע בדרך היין במטרה להיות מעט אנינים יותר בעיני עצמם והסביבה, אבל פוגשים שוב ושוב בגרוטסקי. זהו הפרמיס של סרטם החדש של צמד הבמאים-תסריטאים בנואה דלפין וגוסטב קרוורן (״Mammuth״), שבמבט ראשון נראה כמו קומדיה צרפתית שהולכת בתלם. אך כבר בסצנת הפתיחה, המתרחשת ביריד חקלאי בו השניים מציגים לראווה את פר ההרבעה האלוף שלהם, מתבררים כמה דברים המבקשים להפוך את הסרט לייחודי יותר.

הראשון הוא הסגנון הקולנועי, שמרחיק את התקציר הנ״ל מ״דרכים צדדיות״, לצורך העניין, ומקרב אותו אל סדרת המופת ״The Trip״, לשם דוגמה. הצילום והעריכה חופשיים למדי, והדיאלוגים הצרפתיים זריזי וחדי הלשון מפנים את מקומם לצורת התבטאות כמעט מאולתרת. הבחירה הזו אמורה כנראה לייצר תחושת אמינות או חיוּת, והסרט בהחלט מנסה לא רק להצחיק אלא גם לרגש לרגעים, או לפחות לגעת בצופה (למשל בתיאור מערכת היחסים בין האב לאם). אבל החלטה זו גם מובילה לקשקשת בלתי נגמרת ומקשה להתחבר לנעשה, כמו גם מבליטה מאוד את הקטעים שמוכיחים כי אכן יש יד מכוונת והכל מתוסרט. על החיבור שבכל זאת נוצר, וכנראה יווצר ביתר קלות אצל צופים שאינם אני, אחראים בעיקר דפרדייה הבלתי נגמר, ופולוורד שמצליח להמציא את עצמו מחדש בכל דמות שהוא מגלם, ועושה כאן תפקיד אידיוטי לחלוטין שאין בו רגע מאולץ מדי או מוקיוני.

מבחינת הומור, וכאן כנראה יחצה הסרט את הקהל לשניים, בהחלט מדובר בקומדיה צרפתית מהסוג שמצליח בישראל. זה אומר המון בדיחות על חשבון הדמויות, גם על היותם בורים כפריים וגם על אלה שלועגים להם בשל כך, ולא מעט רגעי מבוכה או ביזאר קל עד בינוני. אבל אותי אישית הסרט איבד כצופה בכל פעם שאישה כלשהי נקלעה בדרכם של הגברים, שאחד מהם מבקש להתקרב אל בנו ולהבטיח את עתיד העסק המשפחתי, בעוד האחר מחפש להגדיר את עצמו מחדש בעיקר דרך מפגשים מיניים או רומנטיים. הדמויות הנשיות בסרט כתובות כפונקציות, הזורקות עצמן לרגלי הגברים, הלא-ממש-אטרקטיביים יש לציין, בתירוצים שיתבררו רק לאחר מכן. בנוסף, הן הולכות ומקצינות את אופי המפגשים עד כדי כך שהבחירה לפתוח את הסרט עם פר הרבעה בתערוכה מגלה את מלוא כובד משקלה, והסרט מסתיים בצורה מטרידה למדי יחסית לקומדיה מטופשת.

* תודה רבה ליח״צ על התמונות ומתן האפשרות לצפייה מוקדמת בסרטים הנ״ל

השאר תגובה