• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

״המשפחה שלי״, סקירה

22 בנובמבר 2018 מאת עופר ליברגל

בעשור האחרון ביסס את עצמו הירוקאזו קורה-אדה כבמאי היפני הפעיל הכי מוכר מחוץ למולדתו, ובשנים האחרונות כמעט כל סרט שלו גם מופץ בהצלחה יחסית בארץ. רוב הזמן הבמאי נצמד לנוסחה אשר גורמת לסרטים שלו להיות נגישים ומרגשים לרבים ברחבי העולם: עיסוק במערכות יחסים בתוך המשפחה, לרוב עם תפקיד מהותי לילדים קטנים וסצנות סנטימנטליות קטנות שנוגעת בקיטש ומתיקות יתר, אבל שורדות בזכות בימוי שחקנים מוצלח ואמירות שכל הורה ו/או ילד מרגיש כי הן לקוחות מחייו. כל זאת תוך שהבמאי תמיד מראה גם רגעים קשים יותר בחיים, אך לרוב הוא לא פונה יותר מדי לתוך האפלה, אף כי יש לו בקריירה כבר מספר סרטים שחורגים מן הקו הזה (כמו סרטו הקודם ״הרצח השלישי״).

ביטוי לנוסחה ניתן לראות בפוסטר הישראלי של סרטו החדש, ״המשפחה שלי״ (Shoplifters), בו מודגש כי הסרט הוא מאת אותו הבמאי שיצר את ״סיפור משפחתי״ ואת ״אחותנו הקטנה״. רק במקרה של הסרט על האחות הקטנה השם העברי דומה לשם הלועזי, ודומה כי המפיצים מנסים להדגיש כי זה במאי אשר ירגש אותנו עם סיפורים משפחתיים. כאילו למרות שיש את קסם הזרות של יפן הרחוקה, כל אחד יכול להזדהות עמם. זו לא סתם משפחה, אלא המשפחה שלי, כמו זו של קהל הצופים. די חבל שלא נבחר לסרט שם עברי אשר יהיה ספציפי יותר לגבי היצירה, שכן משפחות לעולם אינן דומות זו לזו וסרטו של קורה-אדה לא מציג סיפור שמתחיל משני הורים וכולל הופעת אורח של אריה מכפר סבא (או אוסקה). כפי שאורון ציין בדיווח שלו על הסרט מפסטיבל ניו יורק, שם הרבה יותר קרוב למקור יהיה "משפחת הגנבים" ואני הייתי גם מוכן לסלוח במקרה זה על צירוף כמו "משפחה גנובה". זאת משום שהמשפחה בסרט היא לא סתם משפחה וככל שהסרט נמשך, היא מתגלה כלא-נורמטיבית ביותר ויותר דרכים.

אולם, הסרט בהחלט מרגיש רוב הזמן כהמשך לסרטיו הקודמים של הבמאי ובעיניי הוא זיקק את הלב שלהם – יותר מעיסוק בקשר בין דורי ובנקודת החפיפה בין ילדות לנעורים, הבמאי עוסק בתפר שבין תמימות להבנה של העולם וביכולת של אופטימיות ואהבה לשרוד את אובדן התמימות וגלוי הכאבים שלא ניתן לרפא. קו התפר הזה בולט במיוחד בסרט זה, בו גם הגיבורים אשר נראים כפגיעים ביותר חוו עוד לפני תחילת העלילה דברים שביטלו כל אפשרות לתמימות. אך יש להן עדיין שאיפה לשוב לסוג של תחושה של ילדות וחדווה של גילוי העולם כמקום מופלא, גם כאשר הן צוללות עמוק לתהומות קשות ממה שחווים ברוב סרטי הבמאי. בסופו של דבר, התוצאה היא הסרט הטוב ביותר של קורה-אדהבעיניי (וראיתי כמעט את כל סרטיו), הן בבחינה של תחומי העיסוק שלו, הן ביכולת לרגש, והן בבניית מסר מורכב והעלאת שאלות שהסרט לא מעוניין לפתור בעצמו.

יחד עם זאת ועל מנת להגיע להישג זה, זהו גם אחד מן הסרטים הכי פחות נגישים של הבמאי. קורה-אדה מייצר לא פעם סצנות המתארות רגע פשוט ויפה של שגרה במחיר של קידום העלילה, ובסרט זה דומה כי בחצי הראשון יש גודש של רגעי שגרה בעוד הנרטיב המתמשך של הסרט נמסר רק ברמיזות קטנות. זהו סרט שדורש מן הקהל לא מעט סבלנות וגם יכולת לבנות בעצמו חלקים מסיפור הרקע אשר מוסברים רק עמוק אל תוך הסרט, אם בכלל.

על פניו, הסרט מציג תא משפחתי שחי בדירה קטנה שמיועדת רק לסבתא, אבל החמימות והתמיכה מחפות על המחסור בחלל ובפרטיות. בראשית הסרט, לבית הצפוף ממילא נוספת ילדה חדשה: אב המשפחה חוזר מקניות בסופר עם הבן ומבחין בילדה קטנה אשר ניכר כי היא סובלת מהזנחה ו/או התעללות בביתה. הוא מציע לה אוכל וכאשר המשפחה רואה עד כמה היא חלשה, קצרה הדרך לאימוץ לא רשמי. יש לציין כי כאשר אמרתי "קניות בסופר" התכוונתי לגנבה מן החנות, שכן זה המקצוע שהאב הנחיל לבנו ואת רזיו הוא מתחיל ללמד גם את החברה החדשה למשפחה, שלמעשה נגנבה לתוך אותה משפחה של גנבים. הן האב והן האם עוסקים גם בעבודות הגונות לכאורה, אבל את רוב הכסף והאוכל המשפחה משיגה בדרכים שהשתיקה יפה להן: הסבתא מקבלת קצבת זקנה וגם כסף ממשפחתו של בעלה לשעבר, הדודה הצעירה עובדת כסוג של חשפנית שלא באמת חושפת הכל. אני מהלך בין הטיפות בתיאור הדמויות והקשר ביניהן, כי אחד מן הדברים אשר נחשף בהגדרה הוא כיצד בדיוק כל הדמויות הללו הגיעו לאותה קורת גג צנועה ולא תמיד קשר דם הוא התשובה לכך.

בכך, הסרט שואל שאלה אשר מופיעה כמעט בכל הסרטים של הבמאי, כולל האפלים ביותר – מה קושר בני אדם אלו באלו. התשובה היא תמיד יותר מקשר ביולוגי או התאהבות על בסיס משיכה מינית. קורה-אדה הוא בדרכו במאי גדול של אהבה, רק שהאהבה שהוא מתמקד בה היא לא רק זו שבזוגיות, אלא זו של תמיכה באחר בעת משבר ודרך התא המשפחתי, חברות, או כל דבר מקרי אחר אשר קושר אדם לאדם. במקרה של הסרט זה, אין ספק כי המשפחה שחטפה את הילדה מעניקה לה חינוך וחום שהוריה הביולוגים חסכו ממנה. הגדולה של הסרט היא שאהבה זו אינה מספיקה על מנת להפוך את המשפחה המוצגת בו לצודקת בהכרח. השאלה מה טוב לילדה לא זוכה לתשובה, גם לא לאחר מספר גדול של תפניות בעלילה אשר הופכות את החלק האחרון של הסרט לרכבת הרים הן מבחינת הרגשות והן מבחינת הסוגיות האתיות. הרובד האמביוולנטי קיים לכל אורך הסרט, לא רק בסופו, והבמאי תמיד מראה את הפשעים הקטנים של המשפחה גם כגורמים נזק אך הוא מלא הבנה לנסיבות ולמבצעי החטאים. בנקודה מסוימת לקראת הסוף, אב המשפחה שואל מה הוא היה יכול ללמד את ילדיו אם לא לגנוב בצורה יעילה – זה הדבר היחיד בו צבר ידע פרקטי.

אולם, בסצנת מפתח בסרט הוא מלמד את בנו גם דבר אחר. במהלך רחצה בים, הוא נותן לבנו מבוא קצר לחינוך מיני, דבר רלוונטי לילד שלא לומד בבית ספר ולכן כמעט ולא בא במגע עם בני גילו ולא מבין כי זיקפה אינה פגם. זהו רגע קורה-אדה אופייני: שילוב בין תמימות שלא ניתן לתאר לעובדות מורכבות לגבי החיים. אלא שלא רק שנושא המיניות לא עולה ברוב סרטי הבמאי, דומה כי בסצנת זאת התמימות היא של ההורה לא פחות משל הילד, שכן כפי שנרמז בסצנה זו ובהרבה רגעים אחרים, לזוג שבמרכז הסרט כמעט ואין חיי מין וזה לא רק בגלל שאין להם מקום בו הם יכולים להיות לבד. רגע בו הם בכל זאת חוזרים למגע הגופני נראה כמעט כמו סוג של איבוד בתולין מחדש, אלא שעבור גיבור הסרט דומה כי הוא איבד כל אמונה כי תפקוד מיני אכן ישוב לחייו. זה חלק מן החיים הבוגרים אשר לא מתקיים עבורו, אך הוא מנסה להיות בוגר ואוהב בדרכים אחרות: מחנך בדרכו ואף על פי שהחינוך כולל עבירה על החוק, הוא גם כולל לא מעט אינטליגנציה רגשית המועברת הלאה.

כאמור, ספק אם די בכך. התמימות הגדולה ביותר בסרט היא לחשוב כי אהבה יכולה להספיק. תמימות אחרת קשורה באמונה כי ברגע שהמדינה תבין את המצב תימצא דרך לעזור לדמויות בסרט, או לתת להן עונש ראוי. גיבורי הסרט חומקים מן הרשויות והסרט מבקר אותן על כך, אך בו בזמן הרשויות זוכות לביקורת על חוסר היכולת לראות את התמונה המלאה, או לספק פתרון מחוץ לקופסה גם במקרים בהם ברור כי המערכת וחוקי החברה המקובלים אכזבו את הילדים, בעיקר את אותה ילדה הנאספת אל המשפחה בתחילת הסרט. כפי שאמרתי, לבמאי עצמו אין תשובות או פתרונות. הוא גם לא מגנה את אנשי המערכת שבאמת מנסים לעזור ובטח שלא את אנשי המשפחה אשר מנסים תמיד כמיטב יכולתם ומתוך מניעים לא אנוכיים. גם לדמות האחת בסרט שבאמת מתנהגת בצורה איומה, הוא נותן מספר רגעים אשר ניתן לכנות כאמפתיים.

הקולנוע של קורה-אדה מכיל תמיד רגעים אשר נראים פשטניים או מתקתקים מדי כאשר בוחנים אותם במיוחד. כאשר צופים בטריילר, חלק מן המשפטים נשמעים כמסבירים את הסאבטקסט בצורה ישירה מדי, ואולי הם אכן כאלו. אך למכלול יש קצב אחר וקסם שונה, גם רגעים שיכולתי לראות מראש ונראים לי כמלכודת לסחיטת דמעות מצליחים להיות אמינים כאשר הם מגיעים ברצף הצפייה בסרט, וכאשר הם מהדהדים לא רק מצוקה נפשית יוצאת דופן אלא גם מצב בו אין פתרון נכון. הסיפור של הסרט ממוקם בשוליים של שולי החברה, והוא חושף בעיה חברתית אשר נוטים להתעלם ממנה.

״המשפחה שלי״ מראה עוני קשה לתיאור דווקא במדינה הנתפסת כאימפריה כלכלית ויש בגישה שלו, המשלבת ילדים וקשר בין דורי יחד עם המסר החברתי, משהו המהדהד את ״גונבי האופניים״ של ויטוריו דה סיקה. גם אם סרטו של קורה-אדה לא ייזכר לנצח כמו הסרט האיטלקי, על אף שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, אני חושב שבמהותם יש דבר נוסף המאחד בין הסרטים: הם מראים משהו בשולי החברה באופן שגם אדם עשיר ירגיש שנוגע במצוקות הפרטיות שלו. כל זה מבוצע דרך עצבות שאין לה מרפא, אך גם בהצדעה תמידית לתקווה.

תגובות

  1. tkh הגיב:

    ותמימות גם לחשוב שמשפחת צוענים שכזו תהיה כה אנושית..אין מצב

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.