• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2018: פיל יושב מבלי לזוז
  • פסטיבל חיפה 2018: דיווח שני
  • ״לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018: דיווח ראשון
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018

פסטיבל ונציה 2018: הזוכים, "המשפט", "ויל נוב", "דריבן", "מנטה ריי"

9 בספטמבר 2018 מאת עופר ליברגל

אמש ננעל הפסטיבל ונציה ה-75 עם טקס פרסים שעל הזוכים בו תוכלו לקרוא ממש בעוד שתי פסקאות. עבורי היה מדובר בשבוע וחצי במהלכם כמעט בכל יום התעוררתי בשש בוקר (או קודם) והלכתי לישון באחת בלילה (או אחר כך). בין לבין ראיתי 4-6 סרטים בכל יום, תוך מחאה קשה של הגוף שלי שסבל משיעול עצבני לאורך כל הפסטיבל. מה שעזר לי הוא מפגשים עם לא מעט מכרים ישראליים במתחם הפסטיבל ובסביבתו, כך שתמיד היה לי עם מי לנהל שיחות מעניינות, אף כי לפעמים הרצון שלי לצפות בעוד סרטים גרם לי לקצר חלק מן המפגשים. אציין במיוחד את אבנר שביט שמלבד הדיווחים השוטפים שהעביר ב"וואלה" הציל אותי, מילולית, מבעיה קשה שהתעוררה בזמן הפסטיבל.

לא על כל הסרטים שראיתי הספקתי לכתוב וייתכן ובהמשך השנה אציין עוד דעות על סרטים במידה ויהיו רלוונטיים לקהל ישראלי. מבחינת סרטים שנשאלתי עליהם וטרם כתבתי, אציין כי העייפות הכניעה אותי במהלך הצפייה בפרק השני של העיבוד הטלוויזיוני ל״החברה הגאונה״, שבכל מקרה נראה לי שעדיף להמתין לצפייה שלמה עד שאגבש דעה, אך בינתיים אציין כי למרות החן של השחקניות הילדות הסרט כשל מלהרשים אותי כמו הספרים. הגרסה הארוכה יותר של ״עץ החיים״ של טרנס מאליק, שתצא בקרוב במהדרת קריטריון, שומרת על הפתיחה והסיום של הסרט המקורי ומה ששונה הוא שהסיפור האימפרסיוניסטי על חיי ילדות הגיבור וחיי המשפחה נכנס להרבה יותר פרטים הן לגבי הקשיים של הגיבור בבית הספר והן לגבי התסכולים השונים של ההורים, מה שיכול היה לייצר משבר אמונה עוד לפני הטרגדיה שרודפת את כל הסרט (הסצנות ששון פן זעם על כך שיצאו מן הסרט עדיין בחוץ). בנוסף, הסקירות בהמשך פוסט זה יהיו תמציתיות יותר מאלו שכתבתי במהלך רוב ימי הפסטיבל, כפי שאפשר יהיה להתרשם בסיום.

טקס הפרסים

פרסי התחרות הראשית:

פרס אריה הזהב: "רומא", אלפונסו קווארון. יושב ראש חבר השופטים גיירמו דל טורו העניק את הפרס לחברו הטוב, אבל אף אחד לא מתלונן על פרוטקציה – הסרט הזה הוא בפער בגדול הסרט הכי אהוד בפסטיבל על התקשורת ועל הקהל. בנוסף, במסיבת העיתונאים נאמר שגם חבר השופטים בחר בו פה אחד. נטפליקס מתכננים לסרט הפצה קולנועית גדולה ממה שהם נהגו עד כה ולכן צפו לראות אותו באוסקר גם בקטגוריות שאינם נחלת סרטים דוברי ספרדית בדרך כלל. על הבמה הבמאי מספר כי היום הוא יום הולדתה של האישה האמיתית שגיבורת סרטו מבוססת עליה והוא מודה לה בספרדית, אחרי שפתח את התודות באיטלקית ועבר לאנגלית.

הפרס הגדול של חבר השופטים: ״המועדפת״, יורגוס לנטימוס. שריקת בוז בודדות לצד תשואות בחדר העיתונאים עם הזכייה של הבמאי היווני שיצר כבר סרט שלישי באנגלית.

פרס הבימוי: ז'אק אודיאר, ״האחים סיסטרס״. אודיאר לא נוכח בטקס, אבל שלח הודעת וידאו.

שחקנית: אוליביה קולמן, ״המועדפת״. אף כי התפקיד שלה הוא אולי השלישי בגודלו מתוך הקאסט הנשי של הסרט, היא גם המועדפת עליי מתוך הסרט. אחרי תודות לצוות באנגלית, היא מודה באיטלקית שבעלה כתב לה פונטית לצוות הפסטיבל.

שחקן: ווילם דפו, ״בשערי הנצח״. המשחק של דפו זכה כאן לשבחים מצד רבים וגם להסתייגות מאחרים (בהם גם אני, למרות שאני לרוב בעדו). תשואות רמות בחדר התקשורת עם הזכייה.

פרס התסריט: ״הבלדה על באסטר סקראגס״, ג'ואל ואיתן כהן. האחים כהן לא יכלו להיות בטקס, אבל במקום לשלוח ברכה מצולמת הם שלחו את טים בלייק נלסון בטיסה טרנס-אטלנטית על מנת לקבל פרס ולענות על שאלות על תסריט שלא הוא כתב. התסריט של לפחות 4 מתוך 6 האפיזודות המרכיבות את הסרט מבריק, בהתאם למסורת של האחים.

פרס מיוחד של חבר השופטים: ״הזמיר״, ג'ניפר קנט. חלק מן העיתונאים האיטלקיים שורקים בוז לכל אזכור של הסרט, שזוכה לממוצע ציונים הרבה יותר נמוך בתקשורת האיטלקית לעומת יתר העולם. קנט קוראת ליותר נשים לעשות סרטים ולפסטיבל לקבל יותר סרטי במאיות. במסיבת העיתונאים קולם של הזרים גבר והסרט זכה לתשואות.

פרס מרצ'לו מאסטרויאני לשחקן צעיר: באייקלי גנאמבר, ״הזמיר״. זכייה ראויה נוספת לסרטה של קנט. השחקן עובר בסוף דבריו מאנגלית לשפת הילידים באוסטרליה.

באופן נדיר, שני סרטים קיבלו שני פרסים. באופן אישי, הייתי שמח לראות גם את קרלוס רייגדס מקבל פרס כלשהו על ״הזמנים שלנו״, אך מדובר בסרט קיצוני והגיוני שחבר שופטים לא יגיע להסכמה אודותיו. מלבד זאת, דומני כי הסרטים הבולטים בתחרות יצאו ממנה עם פרס.

פרסי מסגרת המשנה ״אופקים״:

פרס הסרט: ״מנטה ריי״, פוטיפונג אורנפינג. סרט נהדר שראיתי כמעט ברגע האחרון, אתם מוזמנים לראות ניסיון נוסף שלי לאיית את שם הבמאי ולומר כמה מילים על הסרט בסיום הפוסט הזה.

פרס הבימוי: ״הנהר״, אמיר בייגזין.

פרס מיוחד של חבר השופטים: ״ההכרזה״, מאמוט פאזיל ג'ושקון. סרט שאהבתי ותוכלו לראות בקרוב בפסטיבל חיפה.

פרס השחקנית: נטליה קודריאשוובה, ״האיש שהפתיע את כולם״.

פרס השחקן: קייס נאשף, ״תל אביב על האש״. זכייה פלסטינאית-ישראלית משמחת על תפקיד קומי מוצלח. נאשף אומר על הבמה כי עדיין לא צפה בסרט.

פרס התסריט: פאמה צ'אדן, ״גינפה״. זהו אחד מן הסרטים בהם צפיתי וטרם דווחתי עליהם. סרט המתרחש באזור הררי מבודד בסין בו נהג משאית מוקסם מנווד המגיע למקום במטרה לפגוש אדם מסוים, אדם שהמפגש עמו יאכזב ויקסים את שניהם. אחד ממפיקי הסרט הוא וונג קאר ווי.

חלק מן הפרסים הנוספים שחלקו:

פרס סרט הביכורים: ״היום בו איבדתי את הצל שלי״, שאודאדה קאדאן. הסרט עוסק במלחמת האזרחים בסוריה והוא אחד מן הסרטים שלא הצלחתי לתפוס למרות שמאוד רציתי.

פרס הסרט התיעודי על קולנוע: ״באסטר הגדול״, פיטר בוגדנוביץ' על באסטר קיטון.

פרס ארגון המבקרים פיפרסקי לסרט מן התחרות: ״שקיעה״, לסלו נמש.

בנוסף, שני הסרטים של עמוס גיתאי שהוצגו מחוץ לתחרות בכל זאת יצאו מן הפסטיבל עם פרסים. הסרט הארוך מביניהם, ״רכבת קלה בירושלים״, זכה בפרס מיוחד מ-UNIMED שמוענק לסרטים המשקפים גיוון תרבותי וחופש יצירתי. הסרט התיעודי הקצר ״מכתב לידיד מעזה״ זכה בפרס מיוחד לעיסוק בזכויות אדם מטעם ארגון צד אחר.

הליך / המשפט
Process

הסרט השלישי עליו חתום סרגיי לוזניצה ב-2018 (אחרי ״יום הניצחון״ ו״דונבאס״) הוא למעשה סרט המעמיד מחדש חומרי ארכיון, בעיקר תיעוד ארוך של משפט ראווה אחד שנערך בברית המועצות של 1930. סטלין חיפש דרך להסיט את דעת הקהל מכך שהמשטר הקומוניסטי הוביל בשנים אלה רק להרעה במצב חיי הפועלים ולכן יזם דרך להאשים מישהו אחר: הוא אסר 7 בכירים בממשל, טען כי הם חברים בארגון הסודי שחתר נגד המדינה במימון ממשלות זרות וערך להם משפט, שלווה בצילום עם סאונד (אחד מן הסרטים הראשונים בברית המועצות שצולם בדרך זו) ודיווח נרחב מצד העיתונות.

תחילה, שאף לוזניצה להראות בסרט דוגמאות ממשפטי ראווה רבים, אך כמו ברוב סרטיו התיעודיים הוא מצמצם את הנושא למבט אחד ארוך על אירוע אחד: הוא מצא את כל החומר המצולם בארכיון במוסקבה והוא מראה אותו לקהל במשך שעתיים, משולב במעט תמונות של הפגנות ברחבי ברית המועצות ובשינויים בפסקול שהכניסו גם את תגובות של הקהל למתרחש (במקור המשפט צולם בטכניקת הקלטה בעייתית שבקושי קלטה את הדובר).

התוצאה היא סרט פייק-ניוז בן 88 שנה, משפט שכל המעורבים בו ידעו כי אין לו קשר עם המציאות, סוג של תאטרון מודרני שהעם אינו מודע לכך כי הכל בו מוכתב מראש וגם הנאשמים צריכים לשחק את המשחק, בדרכם לעונש מוות. הבמאי חורג מדרכו ואחרי שעתיים מספק בכתוביות הסיום דברי הסבר על מנת להראות עד כמה המצב שתואר בקרירות במשך שעתיים הינו קומי-טרגי. זוהי דרמת משפט עם השלכות בחיי אדם שהייתה סוג של תכנית רבת רייטינג לפני הטלוויזיה, ניסיון לעבוד על רוב האנשים כל הזמן, כאשר אלו שמבינים כי מדובר בתרמית לא יכולים לעשות דבר מנגד.

ויל נוב
Ville Neuve

סרט האנימציה הארוך יחידי שראיתי השנה בפסטיבל נוצר בידי הבמאי הקנדי פליקס דופור-לאפרייר, אם כי מוטב להדגיש במאי קוויבקי, שכן בין היתר הסרט עוסק בסוגיות העצמאות של המחוז דובר הצרפתית. הסרט מתרחש בשנת 1995, לקראת הצבעה על פרידה אפשרית של המחוז מקנדה (הצבעה שנפלה בסופו של דבר בפער זעום), אף כי הסרט הוא בעיקר על ניסיון של אדם להתחבר מחדש לחייו.

הסרט נפתח כאשר סופר שוכר מחברו בית בכפר ויל נוב (מילולית: כפר חדש) מתוך ניסיון להתנקות משדי העבר שלו דרך חזרה למקום בו הייתה לו תקופה מאושרת עם אשתו לשעבר. מן הכפר הוא מתקשר לאותה אישה אשר מרגישה חוסר נחת בעודה מדברת עמו וגם לבן הבוגר שלא מוכן לדבר עמו וטרוד הרבה יותר מהוריו במשאל העם. בשלב מסוים, האישה (סופרת גם היא) מחליטה לנהוג אל ויל נוב ולעשות חשבון נפש משלה יחד עם הבעל לשעבר במקום בו היו מאושרים בעבר, אף כי אין כאן חזרה לחיים משותפים או אמונה כי ניתן לכפר על הטעויות או לשחזר את מה שכבר אבד. מה שכן יש כאן זה צלילה לתודעה של הדמויות המנסות למצוא דרך נכונה יותר לחיות ולחוות את העולם, בין היתר נוכח יצר פגיעה עצמית.

האנימציה בסרט היא בשחור-לבן ורוב הזמן היא מדגימה סוגים שונים של מינימליזם. למשל, רק לעתים נדירות הציור ממלא את כל הפריים, קווי המתאר של הדמויות או תווי הפנים לא תמיד מצויירים במלואם והנוף יכול לצוף או להיעלם, לעבור מים ליבשה. לפרקים, הציור הופך מורכב בהרבה מבחינת הפרטים או מופשט עוד יותר, כמו ברגע נהדר בו פריים ריק מתמלא בהדרגה בהרבה צלליות של בני אדם אפשריים. השימוש היצירתי באנימציה זו מאפשר גם לסרט לא רק לעסוק בנושאים אפלים ובוגרים יחסית לסרט מצויר, אלא גם לתת ליצירה טון ייחודי – זה סרט נטול אלימות וכמעט נטול ריבים, סרט על השלמה עם הפגמים וניסיון להבין כי בכל זאת ניתן לחבר מחדש את מה שהתפרק, או איך לשמור על עצמאות ואישיות ייחודית לצד הצורך להיות חלק מן החברה. או ברמה הלאומית – האם להיות מבודדים ונאמנים לאמת הפנימית או חלק ממגונן בטוח, אך כזה החושב ומתנהל בשפה אחרת.

דריבן
Driven

סרט הנעילה של הפסטיבל משתייך לתת-הז'אנר הפורח של "אידיוט שמוצא את עצמו בסיפור פשע ענקי" כאשר במקרה של סרטו של ניק האם, מדובר בטייס שמבריח סמים מן מהצד, שנאלץ להפוך למודיע של ה-FBI. דרך צירופי מקרים הוא מוצא את עצמו מעורב במאוחרי הקלעים של יצירת מכונית הספורט הכושלת המרהיבה בכל הזמנים, הדלוריאן. הדבר מתרחש כאשר אותו טייס מבריח שוכר לבקשת אשתו בית שהוא לא ממש יכול להרשות לעצמו בשכנות לג'ון דלוריאן, מעצב מכוניות מבריק שעזב את תעשיית הרכב בדטרויט כי לא נתנו לא ללכת עד הסוף עם החלומות שלו. דרך משקיעים פרטים הוא מקים חברה וספק בחברת השכן הוא מחליט לייצר את המכניות דווקא בצפון אירלנד.

כאשר המכוניות סובלת מבעיות ולא מצליחה להימכר (אולי בגלל ההחלטה התמוהה לא לשווק אותה בתור מכונת זמן) בדיוק שג'ון דלוריאן מבחין לשכן הידידותי ולא בקיא בכללי ההתנהגות החברה הגבוהה יש קשרים לסוחרי סמים עשירים מאוד. מכיוון שה-FBI כבר מפעיל לחצים על המבריח/מודיע לעבוד בצורה יותר יעילה, לגיבור הסרט אין יותר מדי ברירות אלא להציע להפיל את דלוריאן המפורסם יחד עם הסוחר שהמשטר בעקבותיו. מכיון שמדובר באידיוט טוב לב בסיפור פשע ענקי, הדברים לא ממש מתרחשים כפי שתוכנן.

הסרט חינני בזכות הנושא שיענג גיקים רבים בשל האזכור למכונית וגם אודות לביצוע טוב של לי פייס בתור דלוריאן (האיש, לא המכונית) וקורי סטול (ששיחק גם בסרט הפתיחה וגם בסרט הנעילה) בתור סוכן ה-FBI. מי שעושה עבודה פחות טובה בעיניי הוא ג'ייסון סודייקיס בתקפיד הראשי מה שקצת מונע מן הסרט להתרומם, מה גם שהאם והתסריטאי קולין בייטמן לא ממש מצליחים לייצר בדיחות מעבר לבריאת מצבים אבסורדיים.

מנטה ריי
Manta Ray

את הדיווחים אסיים עם הסרט האחרון שראיתי, שדקות הסיום שלו הבהירו לי עד כמה הוא היה בחירה נכונה לסיים עימה את הצפייה בסרטים בפסטיבל. הפיצ'ר הראשון של הבמאי התאילנדי פוטיפונג ארונפיינג (או משהו כזה) הוא מסוג הסרטים שעבורם נוצרים פסטיבלי קולנוע, סרט שהחומרים הנרטיביים שלו יכולים להיות נדושים, אולם הוא מצטיין בעיקר בכל מה שלא ניתן לתיאור, כולל בניית אווירה ייחודית – מן הפתיחה המסתורית ועד לסיום שמסביר את כל השאלות בעלילה, אך מותיר מסתור גדול לא פחות, לצד דימוי יפהפה אשר הופך את המלאכותי והתעשייתי לחלק מן הטבע.

העלילה עוקבת אחר דייג שחי לבדו בבית שהוא סוג של מחסן עץ גדול בכפר קטן. כאשר הוא יוצא לחפש אבני חן ביער הסמוך, הוא מוצא אדם זר פצוע קשה, ככל שהנראה פליט שנסחף לחוף, בדרך פלא עדיין בחיים. הוא מטפל בזר ומכניס אותו לחיות לביתו, אף כי אותו אדם שנמצא לא מדבר כלל וספק עם הוא מבין את השפה (לפעמים עוברת בסרט דקות ארוכות בלי כל דיאלוג). עם הזמן, שני הגברים יוצרים סוג של קשר קרוב המבוסס על התלישות מן החברה ובמקרה של הדייג מהווה גם סוג של תחליף לכאב על אישה שנטשה אותו. בחלק השני של הסרט אותה אישה חוזרת דווקא כשהדייג נעדר והיא נותנת סוג שונה של ביטוי לבדידות שלה ולצורך שלה לתקשר עם האחר, בעיקר עם האחר שאינו יכול להשתמש במילים. הסרט נטוע היטב בעולם המודרני אך גם יש בו משהו הקשור לאלמנטים מיסטיים של קשר עם הטבע והתעלות רוחנית דווקא מתוך הסבל. סוג של משולש אהבה והקרבה שמוצא תקווה במקומות מפתיעים וייאוש כאשר כל אחד רק מנסה לעזור.

כל הדיווחים מפסטיבל ונציה 2018:

דיווח ראשון: ״האדם הראשון״, ״עירום״, ״קברים ללא שם״, ״על בשרו״
דיווח שני: ״רומא״, ״המועדפת״, ״ההר״, ״באסטר הגדול״
דיווח שלישי: ״הצד האחר של הרוח״, ״הבלדה על באסטר סקראגס״, ״לא זכור״, ״אקווארלה״, ״פיטרלו״
דיווח רביעי: ״תל אביב על האש״, ״סוספיריה״, ״חיים כפולים״, ״פרל״, ״ההכרזה״
דיווח חמישי: ״האחים סיסטרס״, ״שקיעה״, ״בשערי הנצח״, ״אדם ואוולין״, ״נגרר לאורך הבטון״
דיווח שישי: ״ווקס לוקס״, ״לעולם אל תפנה מבט״, ״מונרוויה אינדיאנה״, ״דומינגו״
דיווח שביעי: "דהרמה אמריקאית", "הזמנים שלנו", "22 ביולי", "הנאשמת"
דיווח שמיני: ״הזמיר״, ״מהפכת קאפרי״, ״חוזה״, ״מברג״

תגובות

  1. תודה רבה על הסקירות לאורך הפסטיבל,היה מרתק לקרוא.עכשיו רק נותר לקוות שכמה שיותר סרטים מסקרנים יגיעו לארץ.
    שתהיה שנה טובה 🙂

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.