• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2018: פיל יושב מבלי לזוז
  • פסטיבל חיפה 2018: דיווח שני
  • ״לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018: דיווח ראשון
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018

פסטיבל ונציה 2018: "דהרמה אמריקאית", "הזמנים שלנו", "22 ביולי", "הנאשמת"

6 בספטמבר 2018 מאת עופר ליברגל

פסטיבל ונציה כבר מתקרב לקראת סיום והיום ייחשפו לעיתונאים הסרטים האחרונים בתחרות הרשמית, שלמרות כמה אכזבות אישיות מתגלה כאיכותית כמובטח. כל זאת בעודי ממשיך לצבור סרטים ולכתוב על רובם, כאשר לא פעם הכתיבה על סרט נעשית בזמן ההמתנה לכניסה לסרט אחר, כך שיש לראות בכל הטקסטים הללו רק טעימה ראשונה בדיון על הסרטים שוודאי יימשך.

דהרמה אמריקאית
American Dharma

סרט החדש של הדוקומנטריסט המוערך ארול מוריס מעורר סקרנות בגלל מושא התיעוד שלו, אדם שנמצא בקצה השני של סקאלת הדעות בפוליטיקה האמריקאית ממוריס הליברל – סטיב באנון, מי שהיה מנהל הקמפיין של דונלד טראמפ ומאוחר יותר יועץ אסטרטגי מיוחד לנשיא, שעל פי דיווחים היה הסמן הימני בגיבוש מדיניות הממשל. אומנם מוריס תמיד נמשך לתיאור דמויות קיצוניות ומעולם לא נרתע מהבאת נקודת המבט של אנשים לא מוסריים, אבל באנון נראה כמקרה קיצוני במיוחד, כמו לראיין את השטן. מוריס אכן משווה את באנון ללוציפר באחת מן השאלות שלו.

אבל יש לשניים נקודת חיבור – באנון הוא בין היתר גם קולנוען ניסיוני ובקיא בתולדות הקולנוע, כולל הערצה לסרטיו של מוריס, בעיקר ״ערפל מלחמה״ שהוא טוען כי סיפק לו השראה ליצירת סרטים, אף כי נחשף כי לשניים יש פרשנות שונה למסר של הסרט ההוא. בעיקר, באנון אוהב סרטים הוליוודיים משנות הארבעים והחמישים שהוא מוצא בהם את הייצוג לתפיסה של על שליחות היחיד והרוח האמריקאית. מוריס משלב את הקטעים הללו וכך ניתן לשמוע את באנון מפרש סרטים של פורד, וולס וקובריק, בין היתר.

אבל הוא בעיקר אוהב סרט יחסית לא ידוע של הנרי קינג בשם ״Twelve O'Clock High״, סרט בו גרגורי פק מגלם מפקד טייסת המוכן להקריב את עצמו ומשכנע את חייליו כי שווה למות למען המטרה ובכך סוחף אותם לניצחון. בסרט זה מוצא באנון את הביטוי השלם למה שהוא מכנה ״דהרמה״ – שילוב של חובה אישית, ייעוד וגורל, היכולת של היחיד למלא את מה שנועד לעשות גם במחיר אישי כבד. עבור באנון, הפיכת טראמפ לנשיא הייתה מה שנועד לעשות והוא מקבל בהשלמה, לפחות כלפי חוץ, את הצורך לפטר אותו. מוריס לא מפחד לשאול את באנון שאלות נוקבות כלפי סתירות במדיניות ובהצהרת שלו, והוא אף קורה לו מטורף בשלב מוקדם של הסרט. בנוסף לכך, הוא ממלא את המסך בכותרות ובדיונים באינטרנט החושפים את הפער בין מה שבאנון אומר לתפיסות הרווחות. אבל הוא לא מצליח להביס את באנון. להיפך.

במהלך הסרט, באנון אומר כי צריך לסובב את המצלמה לעבר מוריס, שכן הוא הנושא היותר מעניין. זה קורה משום שהיועץ לא מבין איך אדם שעשה סרטים ביקורתיים כמו מוריס יכול היה להצביע לקלינטון הממסדית ולא לברני סנדרס. מוריס אומר כי עשה זאת משום שפחד מטראמפ ובאנון. גם לפני הרגע זה, מוריס נוכח בפריימים בסרט כמראיין היושב מול באנון בשני צדי שולחן, העמדה שונה מטכניקת הראיונות הרגילה שלו. דומה כי הפעם הבמאי יצר סרט על עצמו, בעודו יושב מול הפחד הכי גדול שלו בניסיון להבין גם את הצד השני ובעיקר את מה שהשמאל האמריקאי לא הצליח לקרוא בזמן אמת. בתגובה, באנון שולף בסרט את כל הנקודות בהם הקמפיין של קלינטון נפל למלכודות שהרחיקו אותו מן האדם הפשוט.

כמו בסרטים קודמים, מוריס לא מסתפק בראיון ובקטעי ארכיון אלא גם מביים את באנון בסצנות הממחישות צדדים באישיותו, אך אף פעם מוריס לא תיעד מצולם שבקיא בשפה קולנועית ברמה הקרובה לשלו, בעודו מהלך כגיבור מערבונים או שורף סטים קולנועיים, כולל החלל בו מתקיים הראיון המרכזי בסרט. מוריס נותן לבאנון להיות בשליטה ולספר על האמונה שלו כי מהפכה נגד המבנה השלטוני-כלכלי היא עניין של זמן. לעיתים זה מרגיש כי באנון הוא זה המתעד את מוריס, נציג של האינטלקטואלים שגם אחרי התבוסה לא מצליחים להבין איך כשלו בקריאת ההמונים המקיפים אותם, או יוצרים סרט על הנציג המפחיד של הממשל במטרה לחשוף את הצביעות שלו וקצת מצליחים בכך, אבל יותר מזה – חושפים את סוד קסמו.

הזמנים שלנו
Our Time

קרלוס רייגדס ממשיך לשלב גם בסרטו החדש בין רגעים בוטים לפיוט, אם כי דומה כי בסרט זה הוא פחות נוטה לפרובוקציות ויותר למבט ארוך על דמויות במערכת יחסים מתפרקת. סרט זה יכול גם להיתפס כאישי מן הרגיל, שכן רייגדס ואשתו נטליה לופז משחקים בו בשני התפקידים הראשיים, שכרגיל אצל הבמאי כוללים גם סצנות מין ישירות יחסית. מכיוון שאורך הסרט הוא שלוש שעות, ניתן לצפות כי הקיטוב בין מעריצים לשונאים יימשך גם עבור סרט זה, אם כי לי לפחות בהקרנה בה נכחתי דומה כי החלק הארי של הקהל ידע למה הוא נכנס ושמח לצאת למסע יוצר הדופן שהבמאי מציע.

הסרט מתחיל בסיקוונס ארוך המציג סוג של מפגש חברתי עמוס משתתפים בחווה ענקית. תחילה אנו צופים בקבוצה גדולה של ילדים משחקים באגם בעוד הבנים מחליטים לתקוף את הבנות, משם עוברים למשחקי חיזור של מתבגרים ורק בהדרגה נחשפים בעלי החווה, חואן ואסתר, זוג נשוי + שלוש ילדים, המציג ניהול משותף של המקום, בקיאות אינטלקטואלית ומערכת יחסים שנראית הרמונית. חלק זה של הסרט מצולם בסגנון פשוט, כמו המצלמה מוצאת במקרה אחר מה להתעניין בטרם היא נוחתת על הסיפור המרכזי.

בסיום האירוע אסתר נוסעת ללילה במקסיקו סיטי בחברת פיל, ידיד אמריקאי שחואן סידר לו עבודה. חואן מבין כי משהו מתרחש בין השניים – לזוג יש מערכת יחסים פתוחה, המבוססת על כנות ושיתוף השני בבגידות. חואן חש כי אסתר לא מספרת לו את הכל על מערכת היחסים המתפתחת בינה לבין פיל, מה שמוביל להשתלטות של קנאה על הקשר ומאוחר יותר למאבק שליטה בה הזוג האוהב פוגע זה בזה. חואן מנסה להשיג שליטה על הרומנים של אשתו כדרך להישאר קרוב לחלקים האינטימיים בחייה, אף כי לכאורה הם עדיין ביחד.

כותרת הסרט יכולה להתייחס לעידן המתירנות המינית והנישואין הפתוחים, כאשר הסרט מראה שבר קשה במקום בו שבר לא אמור להיות, בו מערכות יחסים עם מספר פרטנרים אינם בגידה. אך הדינמיקה של קנאה או אינטימיות עדיין לא גיבשה מסה מוצקה, גם עבור זוג החי ביחד במשך שנים רבות. הסרט דן באקלים התרבותי הנוכחי במקסיקו דרך זוג משכיל (חואן הוא משורר מוערך, אסתר הולכת לקונצרט במהלך הסרט) הבוחר להתחבר לטבע דרך חיים בחווה וגידול שוורים. אך החיבור לטבע אף פעם לא מצליח להיות הרמוני, בעיקר כי כלול בו גוון אלים. בדומה לסרטיו הקודמים של הבמאי, הטבע הוא גיבור ביצירה במלוא כוחו – הן דרך איתני מזג האוויר עם כמה צילומים נהדרים של שקיעה וגשם והם בשימוש בחיות כיצורים המקבילים באכזריות שלהם לאדם, כולל סצנה לא נעימה לצפייה של שור תוקף פרד.

השימוש בטבע מתחבר גם לדבר המייחד עבורי את רייגדס כיוצר – היכולת לעבור מן היום-יומי והגס לעבר השמיימי והרוחני, דבר המתבצע מספר פעמים. זה קורה בין היתר דרך הכנסת כלים חדשים לשפה הקולנועית שכאמור נראית פשוטה בהתחלה – לפתע תנועות מצלמה על נשיקה משנה את פלטת הצבעים של הסרט, קריינות מפי ילדה חושפת את רחשי הלב של הדמויות, נסיעה ברכב כוללת צילומי תקריב על פרטים לא צפויים. בחלק השני רייגדס מנסה שלל דרכים לשלב אי-מיילים בסרט באופן קולנועי, כולל בשוט בו המצלמה עפה מעל הרים בדרכה למקסיקו סיטי, כביטוי למכתב טעון של אחת הדמויות. זהו במאי שתמיד מחפש דרכים חדשות לבטא את עצמו, דברים נוספים שאפשר לחשוף דרך עריכה לא שגרתית או צילום ארוך בו לכאורה לא הרבה מתרחש.

זהו סרט שכולל רגעים של הראה, אך בעיקרו הוא סרט על אכזריות בתוך זוג אוהב והתפרקות אפשרית של נישואין וההגדרה העצמאית של הדמויות. ככזה, יותר מכל רגע בודד, המכלול מייצר תחושה מלנכולית, בעוד הבמאי לא מרחם על אף דמות. בעיקר לא על הדמות שהוא בעצמו מגלם, גבר מוכשר ואוהב שניזוק בגלל הקאנה והמשיכה שלו לאשתו הופכת מביטוי של אהבה להטרדה. זה סרט שיכול לשבור משעמום חלק מן הצופים, בעוד לצופים אחרים הוא שובר (ושובה) את הלב.

22 ביולי
22 July

פול גרינגראס חוזר לעסוק בבניית כרוניקה קולנועית של אירוע חדשותי מפורסם, כפי שעשה כבר בסרטים ״בלאדי סאנדיי״, ״טיסה 93״ ו״קפטן פיליפס״. הפעם הוא ביים עבור נטפליקס סרט שעוסק באירוע שזעזע את נורווגיה בתאריך האמור, בשנת 2011, שילוב של פיצוץ באזור הממשל וירי במחנה נוער של מפלגת הלייבור השולטת – פעולה של מפגע ימיני-קיצוני בודד שהרג 77 אנשים, רובם המכריע בני נוער.

באופן הטיפוסי לבמאי, הסיפור מועבר דרך מספר נקודת מבט שונות. הסרט מתחיל יום לפני הטבח ומציג את המפגע מכין את הציוד לביצוע המתקפה, את הקליטה של בני הנוער במחנה והקיץ ואת סדר היום של ראש הממשלה. בכך הסרט מציג מספר דמויות אחריהן יעקוב גם אחרי היום הזוועתי, במידה וישרדו. באופן אישי, הצפייה בהרג המוני של בני נוער במהלך סיקוונס ארוך הייתה חוויה לא פשוטה, בעיקר כי מדובר בסיפור שעודני זוכר את ההד שעורר בזמן אמת. זה קשה גם כי גרינגראס מתגלה פעם נוספת כבמאי פעולה טוב בסרטים המשחזרים את העבר הקרוב. ברגעים אלו הסרט אינו נעים לצפייה, אך גם מרשים מאוד.

ואז הסרט ממשיך. וממשיך. וממשיך. גרינגראס עוקב אחר האירועים עד לסיום המשפט של הרוצח, דרך עורך דין שבניגוד לרצונו מתבקש להיות סנגור וככזה הוא ממלא את רצון הלקוח האיום שלו, דרך ראש הממשלה שחוקר את נסיבות המקרה ומגלה שגם הוא באשמים, ובעיקר דרך משפחה של אחד מן פצוע במצב אנוש. הדרמה הזו עובדת הרבה פחות בשל מספר פגמים, הבולט ביניהם הוא בנייה רזה מאוד של מאפייני דמות, ללא יוצא מן הכלל. כל דמות נראית כייצוג של איזה אמירה פוליטית וכאשר הסרט מנסה לייצר חיבור רגשי זה פחות ופחות עובד. כמו כן, השחקנים שאינם מדברים נורווגית אלא אנגלית במבטא נורווגי, בחירה החותרת נגד הריאליזם אליו מכוון הבמאי.

הנאשמת
The Accused

הארגנטינאי גונזלו טובל הוא הבמאי היחיד שמציג בתחרות סרט ביכורים, והדבר מצביע על סוג של אמון של מארגני התחרות בסרט ובטובל כיוצר שעוד יהיה משמעותי בעתיד. לאחר הצפייה בסרט, הוא הרגיש לי כדומה באופיו לסרטים המוצגים במסגרות המשנה דוגמת "אופקים", שכן הוא מספר סיפור בדרך ישירה יחסית ובלי הרבה דמויות. ייתכן והקפיצה לתחרות של הגדולים גרמה לכך כי הביקורת האיטלקית, לפחות לפי טבלת המבקרים, הייתה קשוחה עם הסרט הזה שזוכה לציון ממוצע נמוך מכפי שמגיע לו. הסרט הוא שילוב בין דרמה משפטית לדרמה משפחתית, וקשה להגיד כי יש בו משהו פורץ דרך, אבל טובל מתגלה בו כבמאי בעל כישרון.

הסרט, שהתסריט שלו פותח בחממת התסריטים של בית הספר סם שפיגל בירושלים, מתמקד בצעירה בשם דולורס, שעומדת לעמוד למשפט על רצח חברתה הטובה ביותר כשנתיים לפני האירועים המתוארים. הסרט חושף בהגדרה את הנסיבות להאשמה והראיות שיש או אין נגד הגיבורה, הטוענת לחפותה. משפתחה של דולורס עומדת לצידה ומממנת הגנה משפטית שמורידה את המעמד הכלכלי של המשפחה מבינוני-גבוה לבינוני-נמוך למרות שקיים ספק גדול האם ההורים אכן מאמנים כי הזיכוי אפשרי. הרגעים החזקים ביותר בסרט עבורי היו בין הצעירה לבין אביה, אשר גבולות האהבה שלו נבחנים במספר דרכים בהן הוא מנסה להגן על בתו, כפי שהדבר בה לידי ביטוי בסצנת מפתח לקראת הסיום, אז המצלמה מסתובבת סביב ששניהם בשלב בו דומה כי נקודת שבירה יכולה להגיע בכל רגע.

אולם, הנושא המרכזי שהסרט ניסה לתקוף הוא צימאון הקהל לרכילות צהובה. דולורס הופכת למפורסמת רק בגלל הסקרנות לגבי פשע שביצעה או לא ביצעה, כמו גם הקשר של הרצח לפרסום תמונות או סרטונים ברשתות חברתיות, קשר שעולה כמה פעמים במהלך המשפט. בכל הנוגע להיבט זה, הגישה של טובל עובדת בצורה לא אחידה ולעתיים נוטה לדידקטיות, בעיקר בסצנת ראיון לטלוויזיה בה הגישה האגרסיבית של המנחה (המגולם בידי גאל גרסיה ברנאל בתפקיד קטן) גורמת לחשיפת פרט מידע חדש שיכול להזיק או לעזור.

המקום בו הסרט הופך את העיסוק במשיכה לפשיעה היא דרך דמות של גבר המתחיל לקיים מערכת יחסים עם דולורס, דרך חברה שמנסה לעזור לה אחרי שנתיים בלי מין. לא ברור מה הגבר מחפש במערכת היחסים הזו – האם הוא לדעת את האמת דרך המיטה, האם נמשך לדמות שעשויה להיות פושעת אלימה, או שהוא פשוט רצה סטוץ שהתפתח מאוחר יותר למערכת יחסים רצינית יותר.

טובל משחק לא מעט עם מסירת המידע, בין היתר דרך המוזיקה או הגברה והשתקה של אלמנטים בפסקול. לפעמים זה אפקטיבי ביצירת מתח, ברגעים האחרים זה מרגיש מעט נצלני, מה גם שהבחירה בסוג המוזיקה הולכת למקומות מעט בנאלים. בסופו של דבר, הסרט לא פותר את כל הסודות שעולים בו ואני חושב שזה תורם לתחושה היחסית חיובית שלי בתום ההקרנה, אם כי אני עדיין לא בטוח מדוע דווקא סרט זה נוכח בתחרות. כאמור, איני חושב שסרטי התחרות בהכרח טובים יותר ממסגרות המשנה, אבל לרוב יש להם אופי יומרני או זוהר יותר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.