• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

פסטיבל ונציה 2018: ״ווקס לוקס״, ״לעולם אל תפנה מבט״, ״מונרוויה אינדיאנה״, ״דומינגו״

5 בספטמבר 2018 מאת עופר ליברגל

פסטיבל ונציה ממשיך להציג סרטים מורכבים אותם אני רואה בזה אחר זה, רבים מהם מפצלים את המבקרים. נדמה לי כי זה גם המצב לגבי שני הסרטים מן התחרות הראשית, עמם אפתח את הדיווח השישי הזה. לאחר מכן אפנה לסרטים צנועים יותר שיכולים לתת לא פחות, כפי שהיה גם בדיווחים הקודמים מן הפסטיבל השנה. הדיווחים הקודמים למי שפספסו:

דיווח ראשון: ״האדם הראשון״, ״עירום״, ״קברים ללא שם״, ״על בשרו״
דיווח שני: ״רומא״, ״המועדפת״, ״ההר״, ״באסטר הגדול״
דיווח שלישי: ״הצד האחר של הרוח״, ״הבלדה על באסטר סקראגס״, ״לא זכור״, ״אקווארלה״, ״פיטרלו״
דיווח רביעי: ״תל אביב על האש״, ״סוספיריה״, ״חיים כפולים״, ״פרל״, ״ההכרזה״
דיווח חמישי: ״האחים סיסטרס״, ״שקיעה״, ״בשערי הנצח״, ״אדם ואוולין״, ״נגרר לאורך הבטון״

ווקס לוקס
Vox Lux

סרטו הראשון של בראדלי קורבט, ״ילדותו של מנהיג״, עסק בפאשיזם שהגדיר את אירופה בין שתי מלחמות העולם (עד מלחמת העולם השנייה) דרך סיפור של היסטוריה חלופית. סרטו הנוכחי יכול להיקרא כסרט משלים, רק שהוא עוסק בעידן הנוכחי ולא בעבר: הוא מציג אירועים בדויים שקרובים לאירועים מוכרים מן המציאות, ובונה דמות של כוכבת פופ בדויה על מנת לדבר על תרבות הפופ והערצת המפורסמים בימינו, אבל לא רק. ישנו גם סולם הערכים המערבי חילוני מול דת, ביטוי עצמי, פחד מאירועי ירי המונים ופער בין הייצוג החיצוני למציאות בעידן בו מידע חדשותי נגיש לכל, אך גם לאמת לא בטוח שיהיה מי שיאמין. כמו בסרטו הקודם, הוא עושה זאת בעזרת שפע רב של רעיונות חזותיים המבוצעים ביד אומן.

הסרט מציג את סיפורה של סלסט (נטלי פורטמן מגלמת אותה בחלק בו היא אישה בוגרת), כוכבת פופ ענקית שניתן למתוח קווי בדמיון בינה לבין מספר רב של כוכבות, ממדונה ועד מיילי סיירוס, כאשר את השירים שהיא מבצעת בסרט כתבה סיה. הסרט עוקב אחריה לאורך שני חלקים שונים במבנה שלהם: החלק הראשון עוקב אחרי הגיבורה בשנים 2000-2001, בעוד היא עושה את צעדיה הראשונים ככוכבת פופ בגיל 14 בלבד, אחרי שהפכה לסמל לאירוע טרגי. החלק השני מתרחש כולו ביום אחד ב-2017, בעוד סלסט מתכוננת להשיק אלבום וסיבוב הופעת חדש בעיר ילדותה, בזמן שטרגדיה נוספת בצד האחר של העולם נקשרת לשמה שלא שבאשמתה.

קורבט לא מצלם את הסרט שלו כמו סרט עכשווי, אלא מנסה להקנות לסרט מימד של סרט היסטורי, דרך מראה של צילום בפילם של שנות השבעים וקריינות בקולו של ווילם דפו שמתייחסת לסלסט כמייצגת משהו בעבר, לפעמים מספקת אינפורמציה הנותנת רקע רחב יותר על התקופה, לעתים חושפת סודות של סלסט אך גם נותנת מידע שמתגלה בדיעבד כלא מדויק. בתוך סגנון זה, הבמאי משלב קטעים שנראים כמו וידאו ביתי, רגעים של עריכה מהירה וקופצנית והקבלות בין מסעות אשר סלסט עוברת באופן פיזי ומסעות המתרחשים רק בדמיונה. הסרט עוסק בגיבורה שלו כסוג של מיתוס וככזה הוא משלב גם רמזים למיתוסים אחרים, חלקם קדומים בהרבה, על מוזיקה.

במקביל ובאופן לא פחות מרשים, מדובר גם בסוג של דרמה משפחתית בין סלסט ואחותה הגדולה אלינור (סטייסי מרטין) שהייתה האדם הקרוב ביותר אליה בנעוריה ושותפה מלאה למסע בתחילת דרכו בחלק הראשון. אם כי הסמכות שלה כמשגיחה על סלסט הצעירה מעוררת במהלך המסע מה שמוביל לסוג של קרע שנוצר בין השתיים ב-16 השנים שחלפו בין שני החלקים, שנים במהלכן התרחשו עוד שערוריות הקשורות בחיי הכוכבת שההשפעה שלהן תורמת למה שמתרחש בחלק השני. אחד מן הדברים שנכנסו בין שתי האחיות הוא המנהל של סלסט (ג'וד לאו) ששמו לא מוזכר בסרט והוא לכאורה מדגיש את כולו לתדמית של הכוכבת שדומה כי לפעמים היא מתריסה נגד הסביבה רק על מנת לעורר את תשומת לבו, שכן הוא עבורה סוג של אב/בן/אופציה לזוגיות.

אף כי קורבט הוא במאי שמדגיש מאוד את העריכה ו/או את תנועת המצלמה, הוא נותן לשחקנים שלו מספיק מרחב על מנת לבנות דמויות אמינות ומורכבות, דבר שנכון בעיקר לגבי פורטמן בחלק השני של הסרט. אחרי שנים של הצלחה, סלסט היא פרימדונה צעקנית עם תסביך גדולה ויכולת להעליב כל אדם שעומד מולה, זר או אוהב. אך באותה נשימה, הטראומות של חייה והרצון שלה למנוע מאחרים ליפול לתהומות הנפשיים שהיא חשה (או לטעום מן ההצלחה לה זכתה) עוברים דרך המשחק האינטנסיבי של פורטמן במבטא שמשתנה לאורך הסרט. מצטיינת נוספת בתחום המשחק היא ראפי קסידי, בתפקיד שמוטב לא לחשוף את טבעו, אך לציין כי מול הכוח המתפרץ של סלסט, היא נדרשת להגיב בסוג של היפוך כנוע, ניגוד המייצר ניצוצות על המסך.

הסרט גם עוסק באובדן ערכים. סלסט מתחילה את הסרט כנערה כל-אמריקאית, כולל אמונה נוצרית אדוקה, אך עוד בטרם היא הופכת לסיפור הצלחה בינלאומי התדמית הזו מתחילה להיסדק עם מעשים שבנות 14 לא צריכות לכאורה לעשות. בחלק השני, היא לא מהססת להצהיר על עצמה כתחליף לדת, דווקא ברגע בו האמירה הזו יכולה להיתפס כחסרת רגישות ומתסיסה בכמה אופנים שונים. בדרך זו, ניתן לקרוא את הסרט כמבקר את תרבות הערצת הסלבריטאים בימינו ואף מציג אותם כסוג של אלים כוזבים. אבל הסרט גם מתענג פרק זמן ארוך על השירים ועל ההופעות של סלסט, בהן הוא מספק מקום לתגובות הקהל ודרך כך מפגין את היכולת של המוזיקה של סלסט להעניק השראה למיליונים ולשפר את חייהם. ברובד אחר, נאמר פעמים בסרט על סוגים שונים של מוזיקה שהם יכולים לשמש השראה לביצוע פשעים איומים.

גם השאלה מה הקהל רואה בסלסט בכל רגע נתון יכולה להיות נושא לדיון. האם היא מפורסמת בגלל שהיא כשרון יוצא דופן, בגלל המראה שלה, בגלל ההיסטוריה האישית, או אולי רק בגלל שהיא כבר מפורסמת ומצליחה, בגלל ששערוריות רבות נקשרות בשמה. שאלת הפרסום היא רק שאלה אחת בה הסרט דן כאמור, כאשר הבמאי מציג לנו מציאות בדויה כתמונת מראה מוקצנת של החברה בימינו בדרך שאומרת דברים חדים, אך לא מטיפה.

לעולם אל תפנה מבט
Never Look Away

במאי ״חיים של אחרים״, פלוריאן הנקל פון דונרסמארק חוזר לעסוק בהיסטוריה של גרמניה דרך סרט שארוך כמעט שמו של יוצרו, ונמשך קצת למעלה משלוש שעות. אבל האורך אינו הבעיה של הסרט, שנבחר לייצג את גרמניה בתחרות האוסקר של השנה הבאה. יש בסרט די סיפור על מנת להצדיק עניין לאורך פרק הזמן זה, מה גם שהוא מתאר שלושה משטרים שונים ודורש פרק זמן לכל משטר. הבעיה של הסרט היא שפיתוח דמויות המשנה בו לוקה בחסר וחלק מן הסצנות המלודרמטיות מפורשות מדי, ברמה כמעט מביכה. לצד זאת, הסרט מציג גם חלקים מרשימים מאוד ויש לי הערכה למה שהבמאי ניסה לעשות, גם אם הצליח בכך באופן חלקי בלבד.

הסרט עוסק בתהליך גיבוש הזהות האמנותית של אמן צעיר בשם קורט בראנרט, לאורך תקופה של קרוב ל-30 שנה והחל משנת 1937. בילדותו, דודתו הצעירה אליזבת' לוקחת אותו לראות בדרזדן תערוכה של "אמנות מנוונת" בה הנאצים הציגו אמנות מודרנית על מנת ללועג לה ולהציג את האמנים כמי שחותרים תחת ערכי התקופה. אותה דודה משמשת כסוג של חונכת עבור קורט הצעיר והיא זו שאומרת לו להפנות מבט מול יופי, שכן היופי מבטא את האמת – והיא אומרת זאת רגע לפני שהמשטר מאשפז אותה בעקבות מחלת רוח. החלקים עמה הם הטובים ביותר בסרט, שכאמור מאבד אחידות מנקודה זו ואילך. סצנות סיום מלחמת העולם השנייה כוללת רגעים מרשימים כמו הפצצת העיר דרזדן, אך זו משולבת בעריכה צולבת עם אירוע מן המלחמה ואולי היה מוטב לא לחבר בין שני האירועים הללו בקשר ישיר. במקביל לסיפור של קורט, אנו מקבלים גם סצנות עם הרופא שמחליט לדון את אליזבת' לגירוש ולמעשה למוות – גורלו של אותו רופא יצטלב עם גורל הגיבור כמה פעמים במהלך הסרט.

החלק השני של הסרט עוסק בקורט כאיש צעיר, המנסה ללמוד ציור תחת המשטר המזרח גרמני, שפוסל כל ביטוי אישי לטובת ריאליזם סוציאליסטי, מה שסותר את מה שמושך את קורט לציור. הוא בכל זאת מתגלה ככישרון וזוכה לכך כי מזמינים ממנו עבודות. במהלך לימודו, הוא פוגש אישה נוספת בשם אליזבת' ומתאהב בה, מבקש לכנות אותה בשם אחר ולא אומר לה מדוע. סיפור האהבה ביניהם כולל כמה סצנות קומיות מקסימות לצד רגעים בהם הסתרת הסודות ההדדית שלהם נסדקת מעט, אך חלק מן הסצנות לוקות בהסברה ישירה מדי של הדברים ונוסף על כך הסרט משלב בתוכו כמות גדולה מדי של סצנות סקס.

בחלק השלישי הזוג עורק למערב גרמניה ומתברר כי המערב גם הוא מציג מגבלה חדשה על האמן, דווקא בשם החופש והביטוי האישי – קורט מוצא את עצמו לא רלוונטי מול עולם האמנות המודרני, בו הציור מת והעיקר הוא הקונספט. במקביל, שדים מן העבר צצים והחיים שלו ושל בת זוגו עוברים גם הם תמורות מלודרמטיות שלא תמיד עוזרות למהלך שעבורי היה המרכזי – המסע של קורט למציאת הקול שלו, הדרך בה יצליח ליצור אמנות אישית מאוד מבלי לחשוף על עצמו יותר מדי. האופן בו האמנות שלו נתפסת לאחר שכבר נוצרה מייצר סוג של אמירה מעניינת לגבי אמנות אישית, חשיבות זהות המחבר ליצירה והמרחב הניתן לפרש. אם רק הדרך לאותו סיום הייתה כוללת קצת פחות סצנות שמנסות בכוח לעורר בכי, אולי הסרט היה מצליח לייצר אפקט מתמשך חזק ואחיד יותר, בדומה לסרט המפורסם של הבמאי שהזכרתי בתחילת הסקירה.

מונרוויה, אינדיאנה
Monrovia, Indiana

זו הנקודה בשנה בה אני כותב על סרט של פרדריק וייזמן. גם אם ייתכן שאני לא תמיד מאיית את שמו בעברית באותו אופן, הוא עצמו ממשיך לעבוד באותה טכניקה אותה הסברתי כבר מספר פעמים בעבר (ומי שכבר שבע מן התיאור הזה מוזמן לדלג לפסקה הבאה): מבט לאורך תקופה על מוסד/מקום, לא דרך נרטיב לינארי אלא דרך פרגמטים שכל אחד מהם הוא פן אחר המרכיב את המכלול. כמו תמיד, וייזמן לא מוסיף קריינות ודברי הסבר ולכאורה נותן למציאות לספר בעצמה, אך הוא מאוד נוכח בסרט דרך בחירת נושאי הצילום ובעיקר בדרך בה הוא עורך את הסרט ובסדר בו הוא מציג את הפיסות השונות.

ניתן להסתכל על כל סרטיו של וייזמן כבונים סוג של רצף, בו כל סרט הוא תגובת נגד לסרט שקדם לו. אחרי שעסק במעוז האינטלקטואליות בארה״ב דרך הספריה הציבורית של ניו יורק, הוא פונה למה שנראה כמו נקודה אקראית על המפה על מנת לתאר את ארה״ב האחרת, זו של החיים הפשוטים והשורשיים. מונרוויה היא עיירה קטנה שמייצגת לכאורה כל עיר קטנה באמריקה, אך דרכה הבמאי מראה לנו לא רק מבט על החברה האמריקאית ברגע הנתון, אלא גם כמה ייחודית עיר שהיא לכאורה חסרת ייחוד יכולה להיות.

הוא עושה זאת למשל דרך המילים הראשונות הנשמעות בסרט, שיעור בתיכון בו המורה מעביר לתלמידים מורשת קרב על ההיסטוריה המפוארת של קבוצת הספורט של העיירה (במחצית הראשונה של שנות ה-20 מדובר באימפריית כדורסל). או דרך דיונים חוזרים במועצה על הרחבה של השכונה הפחות יקרה בעיר והסיבוכים שהגדלת כמות האוכלוסייה יכולה לגרום, אם כי בשלב אחר דיון על מיקום של ספסל חדש גורר גם הוא בחינה מעמיקה. רגעי שיר נוספים הם קונצרט של תזמורת נוער החושף רפרטואר מפתיע, מכירה פומבית של טרקטורים, שיחות של קשישים על חברים שהלכו לעולמם, טיפול שיניים לכלב, אירוע של הבונים החופשיים, או מוכר בחנות אלכוהול האומר ללקוחות את המחיר בעוד המצלמה משוטטת בחנותו.

האופי הכולל של המקום מועבר דרך החיבור בין השכבות השונות של האוכלוסיה. זוהי קהילה המבוססת על אחווה בין בני המקום, אמונה נוצרית אדוקה הבולטת בעיקר דרך מבט ארוך על טקס חתונה וטקס לוויה, וכמו שניתן לצפות מעיירה באמצע ארה״ב, יש בה לא מעט גברים ונשים עם חיבה לכלי נשק. אולם מעבר לכך, מודגש האופי של העבודה החקלאית בשיטות מסורתיות לצד מתקדמות – הן דרך קטעים ארוכים של תיאור עובדים והן דרך השוטים המציגים את הנוף המקומי בלבד, שוטים המופיעים אחר כל פרגמנט.

יחד עם זאת, לא ניתן לומר כי מדובר רק במקום שמוגדר על ידי החקלאות או האמונה. זהו המסר העיקרי של הקולנוע של וייזמן: מקום הוא תמיד מורכב ומגוון, כל פרט במכלול האנושי מעשיר אותו. הקולנוע שלו מציע חוויה בת יותר משעתיים בלי התפתחות עלילתית נראית לעין וזה יכול להיות לא פשוט עבור מי שלא רגיל לסגנון, אך באותה מידה התוצאה השלמה מייצרת אצל רבים תחושת התעלות מזוככת בסיום. לא סתם וייזמן הוא הבמאי שזכה לתשואות רמות בהקרנת העיתונאים לא רק בסיום ההקרנה, אלא גם כאשר שמו הוזכר בפתיחה – עבור מעריציו, מדובר ביוצר הפועל בממלכה קולנועית שהיא כולה שלו והוא ממשיך לפעול בה גם הרבה אחרי גיל 80.

דומינגו
Domingo

סרטם של קלרה לינהארט ופיליפה ברבוסה עוקב אחר משפחה ברזילאית מן המעמד הגבוה במהלך חגיגות היום האחרון לשנת 2002, בעודם שוהים באחוזה המשפחתית הענקית בה גרים כמה אחים עם ילדיהם. ביום המדובר, ובנוסף לחג, מושבע לנשיאות המדינה הנשיא לולה, סוציאליסט לא משכיל (ומי שבקיא בחדשות חוץ יודע מה עבר על הנשיא ועל המדינה בשנים ששחלפו). קצת בדומה לסרט של וייזמן, ״דומינגו״ לא מתמקד בגיבור אחד, אלא מציג שורה ארוכה של דמויות בקרב בני המשפחה והמשרתים שלה. אף כי לא קל לעקוב אחר כל הדמויות ולהבין מי הילד של מי, במהרה קל להבחין במספר קווי עלילה ובמערכת סבוכה של מתחים פנימיים בתוך המשפחה: משיכה מינית בין בני דודים, אישה חדשה לאחד הגברים שעדיין זוכה ליחס של נטע זר, וגישות שונות לחינוך הילדים.

הפחד מפני השינוי שמביא עמו הנשיא החדש ניכר רק בדמויות המבוגרות ביותר. הסבתא/אם שניצבת בראש המשפחה רודה בכל היתר, תוך שהיא משמרת גינונים של מעמד שליט ומנסה להקנות למשפחה ולאחוזה מימד של משהו שניצב מעל ליתר החברה. היא אכזרית במיוחד כלפי מנהל משק הבית, שלמרות שהוא שומע חלק מן הביקורת שלה כלפיו שומר על נאמנות למשפחה ולסדר הדברים הישן, כולל חוסר יכולת להאמין כי הוא מכיר אישית אנשים התומכים בנשיא הטרי.

לעומת זאת, הדור הצעיר של המשפחה אולי מוכן לתמוך בשינוי, אבל זה בעיקר כי לא אכפת לו מכלום. דרכו הבמאים מעבירים תחושה של מדינה שאיבדה קשר לערכים, מוסר, או כל דבר מלבד הנאות מידיות וחזות חיצונית שאין לה קשר למהות. לעומת זאת, הנשים העובדות במטבח צופות בקשב בהשבעת הנשיא החדש, ודומה כי הן נכונות למרידה קטנה או גדולה באורח החיים בצל המשפחה שלא בדיוק רואה אותן. לכאורה, הסרט מציג לידה של עידן חדש ומסע לעבר העתיד, אך בפועל הוא מראה עולם שאבד עליו הכלח בעודו הוא מוסיף לשמור על חזות יוקרתית וזוהרת.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.