• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

״חיפוש״, סקירה

30 בספטמבר 2018 מאת אורון שמיר

מזמן לא היה בבתי הקולנוע מותחן תעלומה מוצלח כמו ״חיפוש״ (Searching). זה נשמע מוזר בהתחשב בכמות העיבודים שהיו לאחרונה לספרי אגתה כריסטי, עיתוי שהוא תעלומה בפני עצמה, אבל יכול להיות נכון אם נוציא מהמשוואה סרטי אימה אפופי מסתורין ונתרכז אך ורק בסרטי חקירת האמת. סתם כדוגמאות מהשבועות האחרונים: ״תיק נעדר״ היה צפוי ואפל שלא לצורך בעיניי, את ״בקשה מסתורית״ לא ראיתי עדיין אבל אם נסמוך על הסקירה של לירון המצב שם לא מזהיר, ו״בובה של רצח״ היה בעיניי נקודת שפל בכל הנוגע לכתיבת העלילה הבלשית. כעת מגיע אל האולמות סרט שעושה כבוד לז׳אנר ואני מקווה שירתק חובבי פענוח תעלומות וליקוט רמזים כפי שהוא עניין אותי.

יותר מסרטי בלש ונואר למיניהם, כבודם במקומם, אהובים עליי בלשים בעל כורחם או אנשים רגילים המגלמים את תפקיד החוקר הנובר. ״חיפוש״ מצליח להיות גם וגם – יש בו נערה נעדרת שעל חקירת המקרה שלה אחראית בלשית משטרה שנדמה כי היא פועלת בתוך הקונבנציות, אבל במקביל גם אביה של הנערה חוקר את המקרה. זה מפעיל רגשית כפליים כיוון שמדובר בכל-אדם המלא בדאגה לגורל בתו אך נעדר כלים משטרתיים או מחשבתיים שמעבר לנורמה. ומה עושה אדם מן השורה שזקוק לרמזים ולמידע? נובר באינטרנט ובמחשב האישי של בתו, באופן טבעי.

כאן נכנס לתמונה מה שאולי הייתי אמור לפתוח איתו, אבל בחרתי שלא – הגימיק של הסרט. מעבר להיותו דרמה על אב שמגלה דברים חדשים על בתו בזמן היעדרה ומעבר לתעלומת המתח שבבסיסו, זהו גם סרט המתרחש כולו על צגים של מחשבים וטלפונים סלולריים. זה אומר שכל מה שנראה על מסך הקולנוע, הוא שיקוף של מה שקורה על מסך אחר. זה כמובן לא חדש, כפי שיודעים צופי וצופות סרטי ״הסר חבר״ או "Noah" הקצר. למעשה, וכמו שקורה לפעמים לטרנדים, יש שכבר קוראים לסגנון הזה של הסרטים תת-ז׳אנר. המפיק שלו, טימור בקממבטוב, אף מכנה את הסוגה החדשה בשם הלא קליט ״סקרין לייף״. קצת כמו פאונד פוטג׳, בעיקר מבחינת ההגבלות ושבירתן, אבל בעיניי הרבה יותר מערב רגשית. כמו לצפות במישהו אחר משחק במחשב או בקונסולה (סיטואציה שוודאי מוכרת לילדי וילדות שנות התשעים), אבל במצבים יחסית מציאותיים.

הפתיחה של הסרט היא הקצנה, או זיקוק, של הסגנון הזה. במונטאז׳ שהוא מעין פרולוג לעלילה הראשית, אנחנו נחשפים לחיים של משפחת קים, דרך פעולות המתבצעות במחשבים אישיים לאורך השנים. מלבד השדרוג הברור מגרסאות של מערכות הפעלה, והמעבר המתבקש מווינדוז למק, אפשר ללמוד גם על הקשר בין דייויד (ג׳ון צ׳ו) לבתו מרגו (מישל לה). אם המשפחה הייתה זו שגידלה אותה וניגנה איתה בפסנתר, עד שחלתה והותירה את השניים האחד לשנייה – אב שצריך לגדל פתאום ילדה-נערה. אחרי הדקות הראשונות האלה נדמה לי שאפשר לקבל מושג לא רע לגבי מידת החיבור הרגשי לדמויות, שאצלי היה מקסימלי. בשיטת ״האישי הוא אוניברסלי״ התרגשתי מכמה דומים אך שונים החיים של כולנו במאה הנוכחית, מאיך המכשירים האישיים הם רנטגן לנפש. העובדה שמה שפותח את הסרט אינן פנים אנושיות וגיבור להזדהות איתו אלא מסך מחשב שהוא השתקפות לכל מיני מסכים שכולנו הבטנו בהם לאורך השנים, הופך את הקהל לגיבורים פוטנציאלים בטרם יוצג הגיבור האמיתי וגם מדגדג את בלוטת הנוסטלגיה. אני לגמרי אבין את מי שיקראו לחלק הזה בסרט ״פרסומת של גוגל״, אבל עליי זה עבד פלאים.

זו גם הזדמנות לחשוף את זהות הבמאי, אניש צ׳אגנטי. זהו אמנם סרטו הראשון באורך מלא, אבל ברזומה שלו אפשר למצוא כמה סרטים קצרים שהם אכן פרסומות לחברת גוגל, שעלילתם מתרחשת בעיקר על צגי מחשב. צ׳אגנטי גם חתום על התסריט, יחד עם סב אוהניאן (״My Big Fat Armenian Family״) שאף הפיק, ובהתחשב בתוצאה הנוכחית אני כבר מסוקרן מהסרט הבא שלהם, שנקרא ״Run״. גם אם יחסית לשניים שאחראים על סרט סופר-עכשווי עם אזכור של מנועי חיפוש כבר בכותרת, די מפליא אותי שהם מקשים על גוגל למצוא את סרטיהם כבר בשלב השם שהם מעניקים. אבל הפשטות והישירות הן חלק ממה שהופך את הסרט לגדול מהגימיק שלו – אין בו כמעט ראוותנות אפילו כשמגיעות תגליות גדולות, הודות לקונספט שלא ממש מאפשר פירוטכניקה. מה שיש בו זו התמקדות בסיפור שממנו צפים ועולים כל שאר האלמנטים המרכיבים את היצירה, בלי הסחות דעת אבל עם הרבה מאוד פרטי פרטים, כולם גלויים בפנינו אבל חלקם מוצג בשוליים או מבליח לרגע.

אחרי הפתיחה אנחנו לומדים להכיר את דייויד במצבו הנוכחי, אלמן שמגדל את בתו מרחוק ובריחוק. אנחנו מתוודעים אל שניהם בשיחת פייסטיים על צג המחשב, אפליקציה שתהפוך להיות מרכזית למדי בסרט, כיוון שהיא הדרך הכמעט יחידה שלנו לחזות בפני הגיבור. ומה שעובר על הפנים של ג׳ון צ׳ו בסרט הזה הם ימים של דאגה, כשבתו לא שבה הביתה או מגיבה להודעות שלו. שיחה שלא נענתה ממנה באמצע הלילה מקפיצה אותו להיסטריה והוא מערב את המשטרה. החוקרת שמגיעה (דברה מסינג) מבקשת ממנו כל מידע שהוא יכול לחשוב עליו כרלוונטי, ואחרי הפרטים היבשים כמו הפעם האחרונה שדיבר איתה בזמן שהייתה בלמידה קבוצתית, האב והקהל מבינים משהו – הוא לא באמת מכיר את הבת שלו. לא יודע מי החברים שלה, מהם ההרגלים שלה מלבד שיעורי פסנתר והלימודים, או מי היא בתור בת אדם. אבל הוא יגלה את כל זה בחיטוט ואיסוף מידע מהמחשב האישי שלה, ושלל חשבונות הדואר והרשתות החברתיות אליהם הוא נאלץ לפרוץ.

מבחינת עשייה, די מדהים מה הצליחו העוסקים במלאכה לעשות עם הסרט בהתחשב בנקודת הפתיחה. הוא יותר עשיר קולנועית ממה שניתן לצפות, עם ״תנועות מצלמה״, קלוז-אפים הרי גורל וזומים שמטרתם לבלבל וליצור דיסאוריינטציה, או להפריד את המסך לכמה סיפורים נפרדים המתרחשים במקביל. שווה להזכיר שרוב הסרט הוא בעצם יצירת אנימציה, כלומר עבודת נמלים של שחזור מסכים מוכרים כמו הממשק של פייסבוק או אפליקציות של אפל, עד כדי כך שהעורכים, ניק ג׳ונסון ו-וויל מריק, קיבלו קרדיט גם במחלקת הצילום. כלומר, לצד צלם הסרט חואן סבסטיאן ברון (שום קשר לכדורגלן העבר הארגנטינאי) שניהם רשומים בתור ״במאי צילום וירטואלי״. חישבו על כך שאין כאן בעצם צילום מסך אלא שחזור של המתרחש עליו מאפס, או כמעט מאפס במקרה ויש שחקן מול המצלמה המעמידה פנים שהיא מצלמה של מחשב נייד.

יש משהו מגביל בבחירה האמנותית הזו, והסרט אכן ״מרמה״ עם כל מיני טריקים כמו הקרנת מבזק חדשות על מסך מחשב, כדי להשליך על הקהל אינפורמציה במהירות, ביעילות ומבלי שנדע מי צופה. ישנה גם המחשבה המנקרת באחורי התודעה תוך כדי הצפייה, לפיה כל הנראה על המסך חייב צידוק עלילתי הולם, וכמו שקורה הפאונד-פוטג׳ – לא תמיד קל ופשוט לקבל זאת. אבל לפעמים מתוך המגבלות עולה יצירתיות וכמה מהרגעים הכי נהדרים בסרט מגיחים כך, או בהסתמך על אלמנטים קולנועיים מובהקים כמו משחק.

את העובדה שג׳ון צ׳ו הוא לא רק קומיקאי אלא גם שחקן דרמטי נהדר יודעים ויודעות כל מי שצפו ב״קולומבוס״, אבל כאן האתגר שלו קשה פי כמה בעיניי. לא רק שהוא צריך לשחק רוב הזמן ביט אחד (״אב מודאג״) ולהפוך אותו לדמות עגולה ככל האפשר, אלא שגם אין לו ממש מול מי לשחק – זה לא שהוא פשוט התקשר אל דברה מסינג בפייסטיים ומישהו תיעד אותם, אלא ישב ל״סצנת טלפון״ מול מסך ירוק ואף אחד (או הבמאי במקרה הטוב) ועשה זאת במשך כל הסרט. כמו בהפקה של סרט פנטזיה או מדע-בדיוני, אבל לא בסט ענק אלא בחדר קטן מול מסך מחשב. כדי להתרחק כמה שיותר מן התדמית הקומית שלו, ובעיקר ימי ״הרולד וקומר״, בפעם הראשונה שרואים מריחואנה בסרט, דייויד גוער באחיו שיפסיק לעשן.

את האח הסטלן מגלם ג׳וזף לי, שעושה עבודתו נאמנה, בעוד שתי השחקניות המשמעותיות הנוספות גם הן מנקודות החוזקה של הסרט. מסינג מגלמת את בלשית המשטרה כקשוחה המשרה ביטחון, ו-לה מעניקה לדמות של מרגו פגיעות עם קמצוץ של מסתורין, או שמא זו ההילה החמקמקה של טינאייג׳רים שבטוחים שאף אחד בעולם לא מבין או יבין אותם. קשה לדבר על משחק בהקשר של דמויות נוספות, אבל לא מעט מהשחקנים הקוליים, אלא שרק משוחחים עם דייויד טלפונית, היו מאוד לא משכנעים בעיניי. זה פגם חלקית בסצנות שלהם, אבל הם לא העיקר – בסך הכל עוד רסיסי מידע שצריך לאסוף. אזכיר שוב שהסרט כולו מלא ברמזים לליקוט, אותם לא אסגיר כמובן, אבל העצה שלי היא לצפות בו בריכוז מקסימלי ולשים לב לכל איש קשר ולכל שלט ברקע של תצלום אווירה.

זאת משום שכסרט מתח עתיר תפניות עלילה, ״חיפוש״ הוא ממצטייני השנה בתחומו, כאמור. כצופה, הוא הביא אותי למצב שאני לא זוכר מתי שהיתי בו לאחרונה – מנחש וטועה, נסחף אחרי הגחמות של הבלש הלא מיומן ונופל יחד איתו (טוב, לא בכולן, אני לא כזה פתי ואני מכיר את הגבולות של הקולנוע האמריקאי). דייויד הוא לא ממש בלש אלא פשוט אב מודאג ואכול אשמה, כלומר שיקול דעתו לא רק מוטעה אלא מוטה, אבל יש משהו שובה לב בסיסטמטיות שלו וברצון למצוא את החוט היחיד בפלונטר שיוביל אותו אל בתו. לכן לא הייתה לי בעיה ליפול לכל בור שהסרט טמן עבורי, גם אם ראיתי אותו בא, משום שבאמת ובתמים סיקרן אותי מה יקרה הלאה. נהנתי גם מליקוט הרמזים וכל מיני פיסות שאולי פסחו מעיניו של הגיבור (וחלק מהקהל), אבל לא עשיתי זאת כדי להרגיש נעלה על דייויד – אלא כדי לעזור לו, נאיבי ככל שזה יישמע.

לסרטים מסוג זה בדרך כלל יש שני כיוונים אפשריים בנוגע למערכה האחרונה – פתרון מופרך או טוויסט מבאס. ״חיפוש״ היה עבורי אחד המקרים הנדירים ביותר של פייאוף, כי גם לא ראיתי את זה בא וגם הבנתי לחלוטין איך הכל כן יכול להתחבר כך, בדיעבד, ובעצם היה מתחת לאף או מול העיניים כל הזמן הזה. הסרט מזכיר כי חלק מעבודתו של הבלש הוא בעצם למצוא נראטיב, מניעים ופעולה-תגובה למה שהתרחש, כך שמדובר בסוג של מספר סיפורים, או ״מתאים סיפורים״ למקרים שכבר קרו או נמצאים בהתהוות. המקומות שאליהם הגיבור מפליג בהרכבת הפאזל שלו לעומת הסיפור שהולך ונבנה אצל המשטרה כל הזמן גרם לי לנחש לא רק מי צודק, אבל מה עוד מתרחש מתחת לפני השטח. עצם כך שהסרט השכיל להיות מספק גם במישור הזה מצדיק את תודתי כצופה, אבל הוא גם עושה הרבה יותר מזה.

העיסוק בנעשה על צגים ומסכים מאפשר לסרט להראות את הפער בין מי שאנו באמת לבבואות דרכן אנו מציגים את עצמנו ברשתות החברתיות, או בכל הזדמנות בה יש לנו קהל. הוא מתרחש בתהום שבין חלונות הראווה לעולם לבין כל החלונות הפתוחים בדפדפן של הנשמה או בתת-המודע שנקרא דסקטופ. שוב, לכאורה שום דבר חדש בעידן הנוכחי, אבל הכל מקבל משנה תוקף ברגע שמבלים מספיק זמן מול מערכות ההפעלה המוכרות ואפילו נעשה כאן ללא התייפיפות או לחץ על אותה נקודה – המסרים מועברים והסרט ממשיך הלאה לדבר הבא. אבל יותר מכל, ולכן הוא גם כנראה נגע לליבי באופן מפתיע יותר מכל טוויסט, בעיניי זה סרט מלא כנות על הורות. לא רק על כפיות הטובה לעומת ההקרבה מחד והתגמול שאין שני לו מאידך, וגם לא על אנשים שאין להם מושג מה הם עושים אבל זה נורא חמוד ויהיה בסדר.

״חיפוש״ הוא בעצם על סרט על הורות נורמטיבית בסיטואציה לא נורמלית, עם דמות אב די רגילה ומנותקת מהנעשה בחיי בתו. זהו סרט המציף בעיקר את הצד האפור והשגרתי של ההורות – חרדות, רגשות אשם ופליאה מתמשכת מול העובדה שגידלת אדם בפני עצמו. הפחד של דייויד מפני העובדה שהוא עלול לאבד את הבת שלו היה משמעותי פחות מפני החרדה שמעולם לא הכיר אותה. הרבה ממערכות היחסים האחרות שמוצגות בסרט נוגעות לעניין החברתי המובנה של מה זה ״הורים״ ומה זה ״ילדים״, אבל ישנה גם העובדה הבסיסית יותר שמדובר בבני אדם נפרדים המצויים במערכת יחסים לא שוויונית ולגמרי מרתקת מהרבה בחינות. הורה הוא זה שיעשה הכל עבור הצאצא שלו, אבל האקסיומה הזו יכולה גם להפוך לסיפור שהוא מספר לעצמו. אז בתור בלש, ואל הבלשים שקוראים את הסקירה הזו וירצו לצאת למסע החיפוש של ״חיפוש״, המשפט הקודם היה הרמז היחיד שאני מוכן לתת כדי שיהדהד בזמן הצפייה באחת ההפתעות המרעננות של השנה בקולנוע.

תגובות

  1. ירון הגיב:

    סרט מעולה, ובאמת אחת ההפתעות של השנה. הוצאת לי את המילים מהפה בכל הנוגע לתחושה של הצופה כבלש שמנסה "לעזור" לדמות, למרות שהוא כבר יודע פרטים שהיא לא. התחושה שאתה כבר עלית על הטוויסט, אבל עדיין מסקרן אותך לדעת איך זה יתפתח – זו תחושה שלא הרבה סרטים מצליחים לייצר, בטח לא במשאבים המוגבלים שהיו לסרט הזה, שהוא הרבה מעבר לגימיק.
    רק הערה קטנה – אם הייתי קורא את הסקירה לפני הצפייה הייתי מתבאס קצת על הרמז הבלשי שנתת בסוף, כי זה בטוח היה משפיע על חוויית הצפייה שלי וההתכווננות שלי מבחינת הנראטיב. אולי שווה להזהיר לפני הפסקה האחרונה על אופציית ספוילר, למי שרוצה להיות בלש אמיתי 🙂

    1. אורון שמיר הגיב:

      קודם כל תודה על התגובות, פה ובסקירות אחרות!

      שנית, אני נאלץ שלא להסכים לגבי ספויילר, לדעתי זה לא מה שעשיתי.
      כן כיוונתי קלות, מודה, אבל להגיד שהסרט הוא בעצם על הורות ועל נראטיבים וסיפורים שאנחנו בונים לעצמנו בראש זה מאוד כללי ומעורפל.
      אני חושב שבגלל שקראת את זה אחרי הצפייה הבנת את המשפט אחרת ממי שלא ראו עדיין. אבל אם זה מדבר אחרת אל מי שכבר ראו – זה לא יכול להיות ספוילר.
      שקלתי לסיים בפסקה מספיילרת כמו שצריך על מה שהכי דיבר אליי בסרט אבל החלטתי במקום זה להיזהר וקצת לכוון.
      כל טקסט על סרט הוא קריאה מסויימת של היצירה ולכן די מכוון. אם עשיתי פה עוול נוראי למישהו או מישהי אני מוכן להתנצל ולתקן.

  2. יניב הגיב:

    צפיתי אמש בסרט חיפוש בקולנוע בעקבות הסקירה פה בסריטה. לגמרי היה עובר לי מתחת לרדאר לולא הסקירה, אז זה המקום לומר תודה.

    חיפוש מצטיין בשמירה על מתח ומזין את הצופה בעוד ועוד תגליות וכיוונים מעניינים וזה מה שהפך אותו לחוויה כה משתלמת עבורי.

    באשר לפורמט, לדעתי הוא גימיק שמהווה משקולת על הסרט, שכן הוא לא מאפשר לפתח יותר עומק לדמויות. השימוש באפליקציות השונות מרגיש מלאכותי לפרקים (כל תלמידי חטיבת הבייניים מתוייקים כאנשי קשר בווינדוז כולל תגיות והערות?). אני מנסה לדמיין למשל את הסרט רוחות קרות מבויים בפורמט דומה ונהיה לי די ברור כמה אתה מפסיד עם בחירה כזו, ועד כמה חיפוש יכול היה להיות אף טוב יותר, עם אימפקט רגשי יותר משמעותי לולא הבחירה הזו.

    כמו כן, רצה הגורל וצפיתי לפני כשבועיים בסרט אינדי קטן ודל אמצעים מ-2016 בשם POPULATION ZERO בבימויו של אדם לוינס, ואני מוצא קויי דמיון רבים מבניים בינו לבין חיפוש, הן בבחירות האמנתיות והן בסיבות שהופכות את שני הסרטים להצלחה בעיני. בשני הסרטים נחקרת תעלומה ואט אט נחשפים רבדים כאלו ואחרים, מגיעים למבוי סתום, פריצות דרך, ועוד קצת מבוי סתום עד הגילוי האמיתי. שני הסרטים מצליחים לשמור על מתח ולהפתיע כאשר במרכז הסרט ישנה דמות אחת משמעותית חוקרת אשר מניעה את העלילה. כמו בחיפוש, גם ב-POPULATION ZERO הבמאי בחר להגיש את הסיפור דרך פורמט מאוד מסויים ומגביל, כאשר הגיבור שלנו מצלם סרט דוקומנטרי-חוקר אודות פשע בלתי מוסבר שהתרחש לפני כמה שנים, עם נגיעות קלות של פאונד פוטג'. ברגעים מסויימים יש ממש זהות בין הסרטים, יד המקרה ככל הכנראה, כי בסופו של יום הסיפור של כל אחד מהסרטים שונה לחלוטין. בכל אופן, סרט מותח ומספק בפני עצמו ואם ברשותכם קצת זמן חופשי וחיבה לקולנוע אינדי, כדאי לבדוק.

    1. אורון שמיר הגיב:

      על לא דבר! בשביל זה אנחנו פה 🙂
      זאת אומרת, גם בשביל זה.

      אני מסכים חלקית שאולי היה מקום לסטות מהפורמט המגביל ברגעים מסויימים, כפי שגם שמעתי וקראתי אצל מבקרים אחרים.
      אבל אפשר לשפוט את הסרט רק על פי מה שהוא, לא על פי מה שהיינו רוצים שיהיה.
      מה גם שבענייני אמינות, מעניין אותי שכל אחד שם את הגבול במקום אחר ועוד יותר מדהים לגלות כמה לאמריקאים מפריעים או לא מפריעים דברים מסויימים.
      רשימת אנשי הקשר וההערות, לדוגמה, הוא אחד מהרגעים האלה שקראתי לגביו כמה וכמה הזדהויות בקטע של ״היי גם אצלנו זה היה ככה!״.
      או העובדה שהפייסטיים פשוט תמיד פתוח גם אחרי סיום השיחה? מזמין את הסקפטים לבתי הקפה שאני יושב בהם להצצות חטופות במסכים של אנשים.
      הכל עניין של האם הסרט הצדיק בעיניך את השעיית אי האמון או לא, ועבורי זה לגמרי היה שווה את זה.

      אשתדל לבדוק את הסרט שהמלצת עליו, תודה!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.