• דוקאביב 2018: המלצות ואזהרות מסרטי התוכנייה
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח רביעי ואחרון של אורון
  • דדפול 2
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שלישי ואמריקאי במיוחד
  • סרטים חדשים: ״הרוכב״ של קלואי ז׳או
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 82
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח ראשון של אורון
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • ״העודף בשבילך״, סקירה
  • ״אל-שפויה״, סקירה לחדש של סטיבן סודרברג
  • ״יום נפלא״, סקירה
  • ״גבר מהסרטים״ ו״ערפל ירוק״, סקירה כפולה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת מאי 2018
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • אימת החודש - אפריל 2018

רוחות שונות בסרט "חוטים נסתרים"

20 בפברואר 2018 מאת עופר ליברגל

המילה האנגלית "Phantom" אשר מופיעה בכותרת המקורית של סרטו של פול תומאס אנדרסון, ״חוטים נסתרים״ (Phantom Thread), דומה אך לא זהה למילה האנגלית "Ghost" המוזכרת בו פעמיים בדיאלוג. שתי המילים יכולות לתאר רוח רפאים, אבל המילה פנטום מתאימה יותר למשהו נסתר או נעדר שניתן לחוש בנוכחות שלו, לאו דווקא אדם מת. באופן זה, הכותרת העברית של הסרט מהווה סוג של תרגום מדויק למילה אשר אינה ניתנת לתרגום. המילה פנטום מתורגמת לרוח גם במשמעות של "רוח הדברים", למשל כפי שהמילה מתפקדת בסרטו של בוניואל ״רוח החופש״. בסרט של אנדרסון, המילה פנטום, כמו המילה גוסט, יכולה להתייחס למספר רב של דברים במספר רב של אופנים הכרוכים זה בזה, דרך מספר חוטים מקשרים – בין אם חוטי הבגדים והתפירה או החוטים של הדברים הנסתרים והלא נראים אשר מרחפים מעל הסרט. זהו הסגנון הסיפורי שאנדרסון אימץ בסרטיו מאז ״זה ייגמר בדם״, אשר מסתיר מן הקהל פרטים מהותיים לעלילה ומסתפק ברמיזות שדרושה לרוב יותר מצפייה אחת לעמוד על טבען. בטקסט זה אציע קריאה אפשרית לגבי כמה סוגים שונים למדי של רוחות המרחפות מעל ובתוך הסרט. הטקסט מיועד לקהל שכבר צפה בסרט ויכיל ספוילרים.

רוח היצ'קוק והסרט הגותי

הסרטים של אלפרד היצ'קוק, ואולי גם הדמות של הבמאי עצמו, מרחפים מעל הסרט של אנדרסון כנקודת השראה (גם לדברי הבמאי) והשפעה. אף על פי כן, קיים גם הבדל מהותי בדרך הסיפור בין היצ'קוק לבין אנדרסון – הקולנוע של היצ'קוק הרבה יותר מכוון פעולה והרבה יותר מתאמץ להסביר לקהל חלקים בעלילה, אשר יכולים להיות מתורגמים לפתרון שלם ברמה העלילתית, בעוד דברים רבים בשוליים נותרים מסתוריים. אנדרסון מתמקד במפגשים בין הדמויות ומייצר דינמיקה אשר בסרטיו האחרונים לא מאפשרת פתרון קל או חד משמעי. גישה זו לנרטיב היא חלק מן הסיבות לפילוג בין חלק מקהל ואנדרסון בסרטיו האחרונים. אולם, כפי שאנדרסון אינו רק במאי אמנותי, מובן כי היצ'קוק רחוק מלהיות במאי מסחרי בלבד ואנדרסון מצטרף ליוצרי קולנוע רבים אשר מנסים לבחון מה ביצירה של אמן המתח האנגלי רלוונטי גם לעולם שלהם ומה לא. ״חוטים נסתרים״ מתייחס לרוח של היצ'קוק כדוגמה למופת קולנועי ובו בזמן חותר נגד המגבלות שלה, בעיקר לגבי ייצוגים של נשיות או חולשה.

ניתן לציין כי גם שמות הדמויות יכולות להיקרא כהרמזים להיצ'קוק. הגיבורה קרויה אלמה, כמו אשתו של היצ'קוק בחיים האמיתיים, אשר הייתה שותפה ליצירה שלו לא רק כהשראה, אלא גם בשורה של תפקידים מקצועיים. במידה מסוימת, כמו אלמה בסרט אשר יוצאת מתפקידה כדוגמנית לתפקידים נוספים בבית וודקוק, שם שבעצמו מתחרז כמובן עם השם היצ'קוק. ריינולדס וודקוק, המעצב המשקיע שנותן תשומת לב לכל פרט ושותל מסרים חבויים גם בבגדים הפופולריים שלו יכול כמובן להיות הקבלה לבמאי קולנוע, בטח אחד כמו היצ'קוק הידוע הן בקפדנות שלו והן בהכנסת רבדים חבויים ליצירות ושתילת סודות קטנים ליודעי חן בסרטיו, כגון הופעות האורח שלו.

הדמיון הוא כאמור גם תמטי ונושאים רבים החוזרים בסרטים רבים של היצ'קוק צצים גם ב״חוטים נסתרים״ – גבר אשר מנסה לעצב אישה על פי רצונו, מציצנות, גבריות מיושנת מול נשיות חזקה, תסביך אם, דגש על אוכל, ומן הסתם ניתן להמשיך עוד את הרשימה. יש בסרט סצנות שיכולות להיקרא כהדהודים אישיים לסרטים של היצ'קוק מכל תקופת יצירתו, אבל דומני כי רוב הדמיון הוא לסרטים הגותיים של היוצר, בעיקר מן המחצית הראשונה של שנות הארבעים, כאשר היה תחת חוזה למפיק דיוויד או. סלזניק. בסרטים אלו, בית גדול בו חיה אישה עם גבר שייתכן והוא למעשה רוצח או מסתיר סוד אחר, חזר מספר פעמים. לרוב מדובר באישה תמימה וחלשה, בעיקר בסרטים בהם כיכבה ג'ואן פונטיין, ״רבקה״ ו״חשד״, אך במידה שונה גם ב״צל של ספק״ ו״הנודעת״. ניתן להוסיף לרשימה גם את ״אורות הגז״, סרט שביים ג'ורג' קיוקור באותה תקופה, כלומר שאיננו של היצ'קוק אבל מושפע ממנו בבירור בסגנון וגם בליהוק. גם בו, בית גדול בלונדון הופך לזירה של מערכת יחסים בעייתית בין גבר חזק לאישה שברירית, מערכת יחסים שאולי מסתירה רצח ארוך ואטי. הבית, הזירה אשר מכילה סודות בין קירות מוכרים או בחדרים נסתרים, נוכח בכל הסרטים הללו.

״חוטים נסתרים״ לא מסתפק בבית אחד, אלא בשתי בתים גותיים, שניהם באתרים בהם היו בתים בסרטים של היצ'קוק. האחד הוא בית בלונדון שמתפקד הן כבית מגורים והן כבית העסק של המותג ״בית וודקוק״. האחר הוא בית בבעלות המשפחה באזור כפרי, סמוך לחוף, כנראה בדומה לאחוזת "מנדרלי" בסרט ״רבקה״. לא הרבה סצנות מתרחשות בבית הכפרי, אשר נראה לפעמים כבית רפאים – רוב הזמן לא גרים בו אנשים, אם כי הנוכחות של כלבים במקום אומרת כי יש אנשים שמתחזקים את הבית, אף כי הם כמעט אינם נראים. לבית הזה לוקח ריינולדס את אלמה בתום הפגישה הראשונה שלהם, בבית הזה העוזרת לוקחת את אלמה לקטוף פטריות ומספרת לה על הסוג הרעיל, ובסופו של דבר, ההרעלה האחרונה בה אלמה משיגה את האיזון במערכת היחסים (ומספרת לרופא את הסיפור הסרט).

ההרעלה קיימת בסרטים של היצ'קוק, אלא ששם תמיד הגבר הוא זה אשר מרעיל את האישה ולא להפך. גם כאשר מדובר באישה חזקה יחסית או עשירה יותר, כמו סרט ״חשד״, הגבר הוא זה בעל ידע והיכולת לכלוא ולהרעיל את האישה בדרכים שונות. יש לציין כי הסרטים של היצ'קוק יכולים להיקרא כביקורתיים כלפי היחס לנשים ומאוחר יותר בקריירה הוא גם הציג נשים אקטיביות יותר, אבל הדבר פחות בא לידי ביטוי כאשר הוא תיאר את התרבות הבריטית. בקריאה מגדרית, אלמה מורדת בהיחבא בעולם השוביניסטי בו היא פועלת: היא מקבלת את החזות של הדומיננטיות הגברית ובמידה רבה מקבלת על עצמה תפקידים נשיים מסורתיים: דוגמנית, תופרת, מבשלת, מטפלת. אבל היא קובעת לעצמה איזה תפקיד היא תיקח והיא תעצב את הגבר בו בחרה לא פחות מאשר שהוא מעצב אותה. התגובה שלה להצעת ניושאין אינה ״כן״, אלא הצעה נגדית, גם אם בעלת תוכן זהה.

הדמיון ל״רבקה״ בולט גם בדמיון הפיזי בין מיס דנוורס בסרט של היצ'קוק לבין האחות סיריל אצל אנדרסון. בשני המקרים, מדובר באישה קשוחה אשר שולטת בפועל בנעשה בבית, מכירה טוב יותר את האופן בו מתנהלים דברים וחוסמת בפני הגיבורה חלקים מסוימים הן מן המרחב והן מן המידע. ההבדל הנחשף בין הדמויות הוא גם ההבדל בין אנדרסון להיצ'קוק או אם תרצו בין הקולנוע הקלאסי לעכשווי: מיס דנוורס היא דמות שלילית בצורה מוחלטת. היא לא רק אכזרית כלפי הגיבורה נטולת השם, היא פועלת מרגשות נקם. לעומת זאת, סיריל אומנם נוקשה וקרירה, אבל בדיעבד פועלת גם לטובת אלמה, אותה היא מחבבת בדרכה.

חלק מן ההבדל הזה קשור גם ביחס אחר למיניות חריגה לאורך השנים. בסרט של היצ'קוק אסור היה להזכיר מיניות כזו, אך הרמזים לגבי המשיכה של מיס דנוורס לרבקה (ממומשת או לא) הם עבים ובסופו של דבר מובילים לנרטיב הנפוץ והבעייתי של הלסבית הנוקמת שגורלה עגום. מיניות כמעט ואינה עולה ב״חוטים נסתרים״, באופן שנראה מעט זר לקולנוע העכשווי בסרט שעוסק במערכת יחסים ובשליטה של דמות גברית על דימוי של נשיות. מין הוא חלק ממערכת היחסים המרכזית, אבל לא בהכרח החלק אשר מוביל לחיבור או למשבר; הזהות המינית של סיריל אינה נושא בסרט, אפילו לא ברמיזה: היא מקדישה את חייה לבית וודקוק, הן כמותג והן כהשגחה על האח ומערכות היחסים שלו עם נשים צעירות. היא יכולה להיות א-מינית או אישה אשר הקריבה את המשיכה שלה וטובתה האישית למען המשפחה, למען סוג אחר של כוח בעולם המסורתי. אולי שליטה על האח שלה היא הדרך היחידה שלה להשיג כוח בעולם אשר על כלליו היא מקפידה. אולי לכן היא מחבבת את אלמה, ברגע שהיא מבינה כי גם אישה זו מוצאת את הדרך לשמור על עצמאותה.

רוח האם והאמהות

בעוד ב״רבקה״ הגיבורה נכנסת לבית אשר נותר רדוף (גם אם בפועל הוא לא) בידי אישה קודמת של בעלה, אלמה נכנסת לבית אשר עדיין מובל על ידי זיכרון של אם דומיננטית. האם היא היחידה אשר נראית כרוח רפאים בסרט, במה שנראה כמו הזיה של ריינולדס, אלא דומה שגם בלי החיזיון הנגלה לעיניו בחולי, האם רודפת אותו ולמעשה הכתיבה את חייו בכך שלימדה אותו את המקצוע ובמידה רבה סגרה בפניו את העולם. במקום שירצה להתחתן, הבן הוא זה אשר תפר עבור אמו את שמלת חתונתה, אשר נשארה צמודה לגופה בדמיונו. הוא ממשיך לייצר בסרט שמלות חתונה ולהגיד כי נישואין זה לא בשבילו. את חייו מנהלת אחותו אשר הכירה גם היא את ההתנהלות של האם ועברה לתפקיד המטפלת ולא המטופלת. בנות הזוג שבוחר ריינולדס צעירות ממנו בהרבה, גם על מנת שלא לערער את מעמדה של האם, אשר הופכת לנושא שיחה מרכזי בדייט הראשון. ריינולדס מספר על הכוח השולט בחייו לפני שהוא עובר לשלוט בחייה של אלמה – הוא מפשיט אותה לא למטרות מין (תחילה) אלא על מנת שילביש אותה בשמלה, ייעצב אותה לחלוטין אחרי שמחק את העיצוב שיצרה לעצמה באמצעות איפור.

הקשר לאם הוא גם קשר לעולם הישן, לעולם שמת כנראה לפני מלחמת העולם השנייה. אם אלמה רוצה להישאר בבית ריינולדס עליה לעצב את עצמה מחדש לא רק כאובייקט למבט והלבשה, אלא גם כסוג חדש של אמהות. היא מעבירה את עצמה מדוגמנות לאישה אשר מייצגת את הכבוד של בית וודקוק (בסצנת החזרת השמלה עקב התנהגות לא נאותה) דורשת להשתלב בצורת שונות בתפירת השמלות, לוקחת על עצמה את מלאכת הבישול לערב אחד (בו היא לובשת שמלה המוגדרת כ"שלה", אשר יש בה דברים אשר מפתיעים את ריינולדס, משמע הייתה מעורבת בעיצוב) ובעיקר מטפלת בו כאשר הוא חולה, תוך שהיא חוסמת את סיריל.

לכן, בחזון שלה לעתיד היא גם אם לתינוק, אבל היא בעיקר בונה מחדש עבור ריינולדס את מושג האימהות באופן אשר משנה מפנים את כל בית האופנה. זה גורם לריינולדס לכעס וזעם, מפני שהוא מבין את הנחיצות השינוי – מבלי שהוא יכול להתנגד היא מפרה את הנאמנות שלו לאמו. בגיל 16, במקום מרד נעורים, הוא הכניס את אמו לשמלת כלה. בגיל 60 (או מה שלא יהיה גילו בסרט) הוא משתחרר מחבל הטבור וזהו שחרור לא נעים. אבל כשם שהוא נרתע מן הסדר החדש, הוא נמשך יותר אל אלמה בחלק מן הרגעים בהם היא חורגת מן התפקיד שהוא ייעד לה. כאשר היא מתעקשת לקחת את השמלה הוא מנשק אותה בגלוי בפעם הראשונה, כאשר היא לוקחת את תפקיד המטפלת הוא מגביר את רמת המחויבות שלו כלפיה, גם במחיר של פגיעה בדרך שבה ראה לעצמו את העתיד.

אלא שריינולדס וודקוק לא ממש ראה עתיד עבור עצמו, אלא רק המשך של הווה כפי שאמו הותירה לו. הוא יודע שבית אופנה, כמו כל גוף, חייב להשתנות. אבל למרות הכישרון המבריק שלו, הוא עצמו לא מסוגל להשתנות ללא עזרה חיצונית. מבחינה זו, אלמה היא סוג של מוזה חזקה יותר מן המוזה לה הוא קיווה. דומני כי ריינולדס מהווה מוזה עבור אלמה במידה זהה או אפילו גדולה יותר – הוא נותר לעצב בגדים, היא מעצבת מחדש את חייו, את חיי אחותו (ואת הנאמנות שלה) ואת האימהוּת.

רוחה של ג'ואנה

הסרט נפתח עם בת זוג קודמת בשם ג'ואנה, שכמו אלמה בעתיד תטריד את מנוחת ריינולדס במהלך ארוחת הבוקר. אלא שהניתוק הזה בזוגיות, כמו גם הפרידה אשר סיריל יוזמת ומבצעת במקום אחיה, נתפסת כסוג של שגרה. משמע, אנו חוזים בפתיחה בעתיד הצפוי של מערכת היחסים, אם אלמה לא תנקוט באמצעים אשר מעבירים את הכוח אליה. היא לא צריכה לדעת על מערכת היחסים הקודמת הזו, שכן לא מדובר בסיפור נדיר של תשוקה שדועכת עם הזמן, בעיקר כשהתשוקה היא לסוג של אידיאל של יופי ולא לאישיות העצמאית.

כאשר המילה "רוח" נאמרת בסרט, היא נאמרת בהקשר של אלמה, אשר הצפי הוא שתהפוך לרוח רפאים חיה בבית וודקוק, עדיין מגיעה לארוחת אבל לא זוכה לחיבה או תשוקה ולא ממש ממלאת תפקיד בבית או מחוצה לו – נוכחת-נפקדת או מעין מתה/חיה. דרך מחוות פשוטות, אנו מבינים כי זה מצבה של ג'ואנה בתחילת הסרט וכי ג'ואנה לא הייתה הראשונה או אפילו השנייה בבית אשר הגיעה למצב זה.

אלמה מבינה בהדרגה כי זה הגורל אשר צפוי לה, לכן היא מוצאת את המקומות בהם עליה להפגין עצמאות: בישול ארוחת ערב אשר חורגת מן המתכון הרגיל, או יציאה לבלות כאישה צעירה ולא ככזו אשר מתאימה את עצמה לבעל המיושן והשמרני. לפחות בפעם השנייה, היא מבינה כי המעשים שלה יפגעו בגבר אותו היא אוהבת. אבל יש בכך גם יתרון – רוח רפאים לא יכולה לפגוע, רגשית או פיזית. על ידי הבעה של כעס, חולי ועצב, היא שומרת בדרכה את מערכת היחסים שלה דינמית, חיה. ויש בדינמיות הזו, גם ברגעים ההרסניים ביותר שלה, משהו חם ואוהב.

רוחה של הפגישה הראשונה

עוד דבר שמפיל מערכות יחסים הוא הגילוי שדברים הם מורכבים יותר מן האופן שבו נחוו במגע הראשון, בשלב החיזור. בפגישתם הראשונה כסועד ומלצרית, ריינולדס מזמין הרבה אוכל הן על מנת להרשים את אלמה והן על מנת לבחון אותה: הוא דורש ממנה לא רק להיות יפה, אלא לזכור דברים היטב, על מנת שתוכל להיות חלק משגרת חייו המבוססת על היכרות מיטבית עם הפרטים הקטנים מבלי שהוא צריך לציין אותם. במידה רבה, הרעב שלו הוא לא רק לאוכל, אלא גם לבת זוג אשר תוכל לזכור בלי פתק את כל הפרטים הקטנים. יש לציין כי הסרט משחק עם המילה רעב לגבי דברים שונים: רעב לאוכל, יצירה, מין, טיפול או הבנה – סוגי הרעב השונים מתחלפים בלי הרף.

לכן, כואב לריינולדס שהחסרונות בהם לא הבחין כפגישה הראשונה מתגלים בשעת האוכל. הבישול בחמאה יכול לפגוע כי משמעותו אחת משני דברים: היא חרגה מן השגרה במתכוון, או שהיא לא זכרה נכון. דומה כי האופציה השנייה כואבת יותר, שכן היא חושפת באלמה פן אשר נוגד את הרושם הראשוני. באותו אופן, סצנת ה"אנומליסה" במהלכה האכילה הרועשת שלה מטרידה אותו, חוזרת פעמיים. היא מראה בדיוק כיצד ברגע שחלק מן המסתורין בתשוקה הוסר, הוא שם לב להבדלים לכאורה קטנים אך מהותיים: הרגלי האכילה שלה רועשים משלו ושל בני מעמדו, או פשוט סתם אנושיים ולא שמימיים. בפעם הראשונה בה הסצנה מופיעה, הפסקול מדגיש יותר את הרעשים ואין לווי מוזיקלי, מה שמעצים את הרגע ויוצר חוסר נחת גדול – ההרמוניה של הסרט הופרה באופן בולט. בפעם השנייה, רעשי האוכל מוגברים אך המוזיקה מוסיפה ללוות, משמע ראיית הדברים דרך התודעה של הגבר אינה טוטאלית בסצנה זו ואלמה גם משלבת שליטה של עצמה במצב. מערכת היחסים שוב מצויה בנקודה בעייתית, שכן חוסר השלמות שלה נחשפת שוב ושוב במהלך החופשה, בעיקר דרך ההבדלים בחינוך וברקע.

יש לציין כי אותה פגישה ראשונה, עוד בטרם הדיאלוג, היא הדדית. היא מבחינה בו ומחייכת לעברו כפי שהוא בוחן אותה. היא מכינה פתק עם שמה עוד לפני שהוא מזמין אותה לארוחת ערב. היא רואה בו אופציה לא פחות מאשר הוא רואה אותה כאופציה חדשה לבת זוג לחיים/יצירה. יכול להיות שמדובר במשיכה הדדית, אך לא פחות סביר כי היא מזהה אותו כגבר הפועל בתעשייה לתוכה היא רוצה להיכנס. לכן, מדובר ברגע היכרות חיובי ורומנטי עבור שניהם, דבר אשר רק מגדיל את הצל שלו על מערכת היחסים עצמה, שלא תמיד יכולה להיות שנונה, מסתורית או הרמונית.

רוח העבר של אלמה

ככל הנראה, אחד מן השינויים המרכזים שעשה אנדרסון בין הראף-קאט לגרסה הסופית של הסרט הוא צמצום סצנות החושפות יותר פרטים על המוצא והעבר המשפחתי של אלמה. הדבר מעצים את הסרט שכן הוא שולח אותנו לחפש רמזים: אנו יודעים כי היא באה ממעמד נמוך יותר מן האריסטוקרטיה הבריטית לתוכה היא רוצה להיכנס. אנו יודעים כי היא מארץ זרה. בלילה הראשון עם ריינולדס, היא אומרת כי עם הוא ינהל עמה תחרות מבטים, הוא יפסיד – משמע, היא כנראה הייתה במלחמה. הסצנה עם מנהיג הרפובליקה הדומיניקנית אולי רומזת לכך שהיא יהודייה, אם כי שם המשפחה שלה סותר הנחה זו.

ריינולדס מבקש ממנה לשמור את אמה תמיד קרוב אליה, אך דומה כי היא נחושה לזכור את העבר והמורשת שלה, בעיקר כמניע לכך כי עליה לייצר מציאות חדשה: מציאות בה היא נכנסת לתרבות חדשה וסגורה, תרבות אשר רואה בה כזרה, כראויה לפחות כבוד. כאשר מלכת בלגיה פוסחת עליה ברגע הכניסה לבית, היא ממתינה להזדמנות ללחוץ את ידה, להגיד כי היא חלק מן הבית, חלק מן המעמד העליון החדש של אירופה, למרות שהיא ממוצא נחות, הן במעמד החברתי וסביר שגם מבחינת ארץ המוצא הלא הידועה.

באופן זה, הליהוק של שחקנית מלוקסמבורג (אם כי אחת שעבדה בעיקר בגרמניה) תורם לערפל בנוגע לעבר: הקהל לא יכול להגדיר בדיוק את המבטא שלה, את דרך ההתנהגות השונה, מעבר לכך שהשחקנית ויקי קריפס מתגלה ככזו אשר יכולה לעמוד כשווה מול דניאל די לואיס. חוסר הידע לגביה הופך את רוח הרפאים של עברה למשהו מטריד ומסוכן, לסוד. עבורה, רוח הרפאים הזו היא משהו שיש להתגבר עליו, בדרכה להעביר את בית וודקוק לעידן המודרני: לא בכרח עידן של שיק, אבל עידן בו פערי המעמדות פחות מהותיים, הן לגבי הרקע והן לגבי המגדר.


יש במארג הסרט רוחות רפאים נוספת, או דרכי קריאה סותרות. ״חוטים נסתרים״ יכול להיקרא כפמיניסטי או מיזוגני, כרומנטי או כמפרק את כל האפשרות לרומנטיקה. דומני כי האפשרות לקריאות סותרות היא חלק ממה שכיוון את אנדרסון, שכן הוא אינו מעוניין בשורה תחתונה אלא ביצירת מתחים, בפרשנות כדבר מורכב ושונה בכל מקרה ובכל נקודת מבט. שכן, אין דרך פשוטה לדון באהבה, בטח שלא באהבה לאורך זמן. וזו בערך ההגדרה היחידה של הסרט שאני מוכן להתחייב כלפיה: הסרט עוסק במערכות יחסים ובאהבה. השאלה האם האהבה שווה את ההקרבה ואת מאבקי השליטה נותרת פתוחה, בתחום זה כל אדם צריך לעשות את הבחירות שלו.

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    פרשנות יפה לסרט נהדר.

השאר תגובה