• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

״הג'נטלמן והאקדח״, סקירה

5 באוקטובר 2018 מאת אורון שמיר

תמיד כשנדמה שאין יותר מה לחדש בז׳אנר מסויים, מגיע סרט שתוקף את הסוגה מכיוון בלתי צפוי או באורח רענן. השנה ״חיות אמריקאיות״ עשה את זה לסרטי השוד באשר הם, ומי היה מאמין שהחלק האחרון של 2018 יביא עבורו מעין סרט משלים. מבלי לספיילר יותר מדי את הסרט ההוא, העוסק בצעירים המציבים לעצמם אתגר לגנוב ספר יקר ערך מתוך שעמום וחוסר משמעות, אחת ההצעות שעולה על השולחן במפגש בין הדמויות הוא להתחפש לזקנים. ״אנחנו צריכים להיות בלתי נראים, ומה הדבר הכי קרוב לזה? להיות קשישים״ (ציטוט מהזיכרון), משפט שכאשר הוא נאמר בסרט ריסק לי את הלב כי הוא נכון והוא מהווה אמירה חברתית שמגיעה משום מקום. לאחרונה הגיע אל בתי הקולנוע ״הג'נטלמן והאקדח״ (The Old Man and the Gun), סרט שהוא מעין הדהוד של משפט זה, בתוספת פילוסופיית פשע משלו והתכתבות עם לא מעט סרטים אחרים.

גם בתוך תת-הז׳אנר כמו סרטי שוד המבוססים על סיפורים אמיתיים של פושעים מבוגרים, כלומר דמויות מהסוג שמייקל קיין מגלם שוב ושוב, ״הג׳נטלמן והאקדח״ גרם לי לתחושות אחרות מקודמיו ודומיו. זה אולי מתבקש אם נבחן את זהות הבמאי-תסריטאי, דייויד לאורי, השם שבזכותו השתכנעתי לצפות למרות שהקאסט אותו מוביל רוברט רדפורד הוא לא פחות ממפואר ונגיע אליו בהמשך. לעומתו, יש שם אחר שעלול להרתיע קהל מסויים אז נוציא אותו מהמערכת ונפנה אל הפיל בחדר – קייסי אפלק. הוא אמנם לוהק לפני ההצפה מחדש של הפרשה בה הוא מואשם בהטרדות (חלקן על רקע מיני), והצילומים נערכו קצת אחרי הזכייה שלו באוסקר. האם זה אומר שהוליווד מפרידה בין מקרים קלים וחמורים (עובדה היא שקריירות אחרות נגדעו), או שצריך להחרים סרטים בהשתתפותו כל עוד יש לו קריירה – כל דעה מקובלת. אישית, נדמה לי שאפשר היה לעשות לו כאן את הקווין ספייסי ולהחליפו אחרי הצילומים, גם אם הוא לא באותו סטטוס ובעיקר משום שההופעה שלו היא החלשה בסרט.

בחזרה לשמות שכיף לשמוע, לאורי כבש את ליבי בשנה שעברה ובאופן נצחי בזכות ״סיפור רפאים״, ומבט חוזר בפילמוגרפיה שלו גרם לי להניח ש״הג׳נטלמן״ הוא פשוט פרויקט מסחרי ברצף של סרטים המזגזגים בין עבודות עבור אולפנים ליצירה עצמאית. הרי לפני אותו ״סיפור רפאים״ היה הרימייק של ״חברי הדרקון אליוט״, גם בו היה שותף רדפורד, ולפניו ״נאהבים מחוץ לחוק״, גם הוא עם קייסי אפלק ואף הוא עוסק בשודים ובריחות עם קצת רומנטיקה ברקע או בחזית לסירוגין. אבל לאורי לא באמת עובד בשיטת סודרברג של אחד בשביל הכסף ואחד בשביל הנשמה – הוא מכניס רוח חיים והרבה מאוד נשמה לכל סרטיו, לא משנה מה גודל התקציב או ההפקה. הפעם, מה שיצא לו הוא בלדה לשודד.

רדפורד מגלם את פורסט טאקר, קשיש שיחד עם חבריו הוותיקים לפשע (דני גלובר וטום ווייטס) שדד לא מעט בנקים באיזור מדינות כמו טקסס ומיזורי ב-1981. הוא הותיר את כוחות השיטור שהגיעו לתחקר את הקורבנות מבולבלים בכל פעם מחדש, משום שמנהלי הבנקים או הכספריות טענו שהיה מנומס, אדיב ואפילו מחוייך. בלש משטרה (אפלק) שהיה באחד הסניפים באחד מאותם אירועים מבלי להבחין בכך, מתחיל לפתח אובססיה לגבי כנופיית גיל הזהב ובמיוחד למנהיג שלה. במקביל, אנחנו חוזים בהיכרות בין טאקר וג׳ול (סיסי ספייסק), שמתחילה במקרה, הופכת לחיזור הדדי וטומנת אופציה רומנטית ואולי גם חיי פרישה משותפים עבור שניהם. כלומר, בתנאי שגיבורנו יסכים להניח לתשוקה שלו לעיסוקו הלא חוקי.

כפי שאפשר להתרשם כבר בתקציר, הסרט הוא בדיוק מה שמצפים מסרט שוד – אבל רק על פני השטח. הוא בהחלט עובר על הרשימה אך גם עושה הכל חוץ מלסמן וי ליד מוסכמות הז׳אנר. במקום זאת הוא שואל לגבי כל מוסכמה, חוקר, בודק, מבטל אותה, הופך על פיה. דוגמה מייצגת היא משחק החתול והעכבר בין בלש המשטרה לשודד, שנוכח ואף מניע את הסרט לפרקים, אבל כיאה לסרט שוד שגיבוריו קשישים הכל מואט ונשקל. התוצאה היא בעצם מאבק בין שתי גישות חיים וגם הן לא בהכרח לפי הספר – הזקן קליל ומלא חיים בעוד הצעיר יותר לוקח הכל ברצינות יתרה. זה מומחש היטב באחת הסצנות המרכזיות הראשונות, אותו שוד בנק שקט שמפגיש ביניהם לראשונה מבלי שבאמת ייפגשו. בסצנה זו, הבלש מספר לבנו שעליו למצוא תחום שהוא אוהב ולהצטיין בו, כי בהמשך החיים הוא יהיה תקוע באותו תחום. הבן שואל בתגובה האם אביו נהנה מעבודתו, ולאורך הסרט השאלה הזו מתחדדת – האם זהו כבוד מקצועי פגוע שמניע אותו? האם האובססיה שלו עם כנופיית השודדים היא משהו מעבר לוורקוהליות?

גם אצל השודדים עצמם עולות שואלות לגבי מקצוענות ומניעים, בעיקר אצל שתי דמויות המשנה. אבל למנהיגם יש ספק קל אם בכלל לגבי אורח חייו – הוא נראה כמי שמצא במה הוא טוב ודבק בו. גם אם זה אומר מבחינתו להיות לכוד בתוך לופ אינסופי של תכנון וביצוע פשעים עד לכידתו, בריחה וחוזר חלילה. הקורבנות שלו מציינים תמיד שהיה ג׳נטלמן ואפילו נראה שמח ומאושר בעת ביצוע הג׳וב, אבל מה לגבי החלק השני של הכותרת, כלומר האקדח? השאלה האם מדובר בשוד מזויין אם אף אחד לא באמת ראה אקדח עולה בסרט מספר פעמים וזוכה למענה לא צפוי – הדבר היחיד שבטוח הוא שטאקר חמוש בעיקר בקסם אישי.

לא לחינם, בפגישה הראשונה שלו עם מי שתהווה עבורו אופציה רומנטית אחרונה ודרך מילוט מנתיב הפשע, הוא מספר לה שהינו איש מכירות. זה לא שקר מוחלט משום שבעבודתו, הוא אכן מפעיל טכניקות של שיווק ומכירות על קורבנותיו – בחיוך ואסרטיביות לאנשים שמולו קל יותר להסכים לדרישותיו ובעצם לתת לו את כספם. וזו הרי המטרה של שני המקצועות – לאיש המכירות לא אמור להיות אכפת מה הוא מוכר, ממש כשם שלשודד שלפנינו לא חשוב הממון, אלא האקט עצמו. ישנם עוד הרבה הקבלות מסוג זה בסרט (זקפו אוזן כשמופיע השם דורותי) והתסריט של לאורי נוטה אל הציורי ולא לוקח צדדים בדיון המוסרי שהוא רוקם על המסך. בכלל, כל המחלקות עושות עבודה יפה ושקטה, בדגש על צילום פילם מגורען ומרהיב של ג׳ו אנדרסון (צלם סקנד יונט בסרטו הקודם של לאורי וב״מרתה מרסי מיי מרלין״). התוצאה היא שעה וחצי של ישירות ופשטות לצד עומק ניכר, וגם אחד מסרטי השוד הכי נעימים לצפייה שיצא לי לחוות. במקום ליצור מתח על המסך מצאתי אותו כמנטרל מתחים אצל הקהל.

גם מי שיבואו לכבוד השחקנים והשחקניות לא יתאכזבו, להערכתי. ספייסק פשוט מאירה את המסך במתיקות וחוכמת חיים, עד כי נדמה שיש בכוחה להסיט את הגיבור מדרכיו הנלוזות. גלובר את ווייטס הם אחלה חבר׳ה לתכנן ולבצע איתם שוד, גם אם הראשון כבר הכריז מזמן שהוא זקן מדי לחרא הזה והשני מעניק לסרט רגעים מעט הזויים יותר, כמצופה. אם תתרכזו תוכלו לזהות גם את קית׳ קארדין וג׳ון דייויד וושינגטוןשחור על לבן״) מהצד הנכון של החוק, את טיקה סאמפטר (מסרטי ״Ride Along״) בתור זוגתו של הבלש, וגם שחקנית מפורסמת מאוד שמבליחה לסצנה אחת. לא אסגיר מי זו כי אשמח שתהיה לקהל הפתעה נעימה כפי שהייתה לי, אבל כן אומר שההופעה שלה פשוט מבריקה יחסית לזמן המסך שניתן לה. בסצנה בודדה היא יוצקת משקל אל החלק השני של היצירה ושופכת אור על הדמות הראשית שעוזר להבין ממה ולמה הוא בורח.

מה שמוביל אותנו בסופו של דבר לכך שזו הצגה של איש אחד, או יותר נכון על איש אחד. כאמור, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי וליתר דיוק על מאמר שכותרתו ככותרת הסרט, מאת דייויד גראן. עובדה זו מצויינת בראשית הסרט אך בניסוח הטומן בחובו קריצה אל ״קיד וקסידי״. כלומר, משקופית הפתיחה, ועד הסיום, זורמות המחוות לקריירה של רוברט רדפורד. כולל שימוש בתמונות מסרטים של רדפורד הצעיר באופן שפשוט המיס אותי לחלוטין – וזה חתיכת הישג. לא יודע למה אבל מעולם לא פעל עליי הקסם הנודע של רוברט רדפורד, אותו צ׳ארם שמדברים עליו בהקשר לדמות שהוא מגלם. אני כמובן מסכים שהוא שחקן נהדר, וההופעה שלו פה מצויינת במיוחד, אבל זהו. כלומר, עד היום. בזכות הכבוד העצום שנותן לו כאן הבמאי שלו, הסתכלתי על הקריירה שלו בזווית אחרת – במעין ״אפקט בויהוד״, אם תרצו. כמו הנוכל המקסים שהוא מגלם, גם רדפורד הודיע על פרישה ממשחק, כי גם הוא כנראה ראה את הסמליות. אבל מה שקרה מאז הוא שמרוב שבחים ההחלטה שלו נשקלת מחדש. אולי לא כדאי להגיד לשחקנים שהופעת הפרישה שלהם מעולה, פן ישתכנעו לחזור,ואולי זו עוד הקבלה יפה בין הסרט והמציאות שממשיכה הרבה אחרי תום היצירה.

תגובות

  1. ירון הגיב:

    כתבת מקסים, על סרט מקסים עוד יותר. כמעריץ מושבע של דייויד לאורי (כפי שאתה אולי זוכר) הייתי חייב לצפות בזה בהקדם, ואני שמח לומר שלא התאכזבתי. זו כמובן לא יצירת מופת בשום צורה (דוגמת "סיפור רוחות") אבל בהחלט אחד הסרטים הנעימים שיצא לי לראות. הוא חימם לי את הלב, והוציא אותי עם חיוך מטופש על הפנים ומעין תחושת קלילות רכה.
    עוד כמה דברים קטנים שבלטו לי: קודם כל – הפסקול. ואוו, איזה יופי. הסרט רצוף לכל אורכו בבחירות מוזיקליות שמשדרגות כמה סצנות למשהו הרבה יותר פיוטי. למשל, סצנת המרדף שהופכת בזכות המוזיקה מסצנת אקשן מותחת לאיזשהו הרהור פיוטי על התשוקה האמיתית של הגיבור. וכשהבגאז' נפתח וכל שטרות הכסף עפים מתוכו לכיוון השוטרים, אתה מבין מה מניע, ובעיקר מה לא מניע את הדמות.
    דבר נוסף, לגבי היחס הקולנועי החומל והרגיש לזיקנה: הרבה זמן לא ראיתי כל כך הרבה קלוז-אפים מפורטים על פרצופים קשישים וחרושי קמטים כמו כאן, וזה היה מדהים.
    ודבר אחרון ששמתי לב אליו – דייויד לאורי הוא פשוט מומחה בבניית שוטים של אינטימיות. יש כאן סצנה כמעט מקבילה לגמרי ל"סיפור רוחות" (אפילו עם אותו שחקן) של זוג שוכב במיטה ופשוט… נמצא שם. עם הדיבורים המלחששים, ההתכרבלות העייפה, ההישענות אחד על השני, ההתמסרות הכמעט אגבית זה לזו – יש בזה משהו כל כך אותנטי ויפה.
    כמובן שהחוליה החלשה כאן היא קייסי אפלק, בלי קשר למה שהוא עשה או לא עשה בחייו – הבנאדם פשוט שחקן מעצבן בכל סרט שהוא הופיע בו אי פעם. אחת הסיבות שכל כך אהבתי את "סיפור רוחות" היא כי הוא מכוסה שם בסדין רוב הסרט 🙂

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.