• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

"כוכב נולד", ניתוח

20 באוקטובר 2018 מאת לירון סיני

הגרסה החדשה של "כוכב נולד" (A Star is Born), כמו קודמותיה, יושבת על כתפי שתי דמויות מרכזיות. בהטעיה סגנונית, היא מתנהלת בבסיסה בדומה לקומדיה רומנטית. שני אינדיבידואלים נפגשים, יש ניצוץ, סיבוך, חיבור, עוד סיבוך, שיחות עם חברים וקרובים שמחצינים בדיאלוג קונפליקט פנימי, עוד חיבור, עוד סיבוך וכן הלאה עד לסוף. בהתאם למוסכמות הדרמטיות הוותיקות, אם זו אכן קומדיה – היא נגמרת באיחוד והתגברות על מכשולים על ידי מיסוד הקשר. אם זו טרגדיה, היא תיגמר כשהדמויות מגיעות לנקודת שפל ואפילו מוות.

זו הכללה גסה, ויש היום אינספור דוגמאות שנמצאות על הספקטרום בין טרגדיה לקומדיה, דרמות ומלודרמות, ערבובי ז'אנרים וטוב שכך. "כוכב נולד", על פניו סרט מאוד ברור – מלודרמה סוחטת דמעות על הגשמה עצמית, יצירתיות, אהבה ודיכאון, יושב על מסגרת סטנדרטית. אבל האופן שבו הוא יוצק תוכן לתוך המסגרת הנרטיבית שלו, שמסופרת זו הפעם הרביעית, והעובדה שלא ניתן לנתק את הדמויות מהפרסונה של השחקנים שמגלמים אותן – טוענים אותו ברבדים נוספים.

זה הזמן לציין שהטקסט דן בכל העלילה, אז הנה אזהרת ספוילרים מכאן ועד סופו. למי שטרם צפו, מציעה לעבור אל הסקירה של אור שנותנת מושג יפה על הסרט ועל חוויית הצפייה בלי לגלות יותר מדי.

למרות המסגרת העלילתית יש הרבה שיסכימו ש"כוכב נולד" הוא קצת כמו השיר של פיונה אפל: לא עוסק באהבה. לא באמת, או לפחות, לא כתמה מרכזית. הוא מתנהג כמו סיפור אהבה, אבל כל זה רק הבסיס או הכסות, אם תרצו, לתמות קצת מערערות ואפילו אפלות וכבדות.

לפני שנפרוט את הנושאים שצפים ממנו, בואו נעבור על העלילה של הסרט שביים ברדלי קופר על פי תסריט שכתב במשותף עם וויל פיטרס ואריק רות': הפתיחה של הסרט היא הופעה צורמת של זמר הקאנטרי ג'קסון מיין (קופר בעצמו). כפרפורמר הוא עדיין בעניינים, הקהל אוהב אותו ומריע, אבל משהו לא יושב טוב. זו לא האוזנייה, זו השמיעה של מיין שסובל מטיניטוס שפוגע בשמיעתו ומוסיף פידבק פנימי משלו. הוא גם אלכוהוליסט, והחיפוש אחרי עוד משהו לשתות מוביל אותו אל בר גיי-פריינדלי קטן. שם לצד כוכבות דראג (היי ווילם ושנג'לה, ותודה שהוספתן קצת חדווה לסרט) הוא נחשף להופעה של אלי (ליידי גאגא) שמבצעת את "החיים בוורוד" של אדית פיאף בגרסה מלודרמטית, קברטית ובשפת המקור. הוא נפעם מהזמרת ומבקר אותה בחדר ההלבשה, ובמעין פמיליאריות מעט אינטימית מדי וקצת מקריפה מבקש להסיר את גבותיה המודבקות ואת הפאה ולראות אותה "כמו שהיא".

מכאן, כמו באגדה הוליוודית, השניים מבלים לילה בשוטטות בפאבים, תגרה קטנה שאלי נכנסת אליה, דיבורים על מוזיקה ושירה באמצע הרחוב והחיבור נוצר. אלי מבקשת לחזור לחייה הרגילים, מכירה מקרוב ככל הנראה אלכוהוליזם ואת החיבה המסוכנת לכוכבים, בגלל שאביה נהג שמסיע טיפוסים כאלו ממקום למקום. אבל ג'קסון רוצה לטפח אותה ולראות אותה זוהרת, מזמן אותה למסע ההופעות, מעלה אותה אל הבמה ואל אור הזרקורים, ודי מהר המאזן מתהפך והוא זה שמתחמם באורה או חוסה בצילה, תלוי מה מצב הדיכאון וההתמכרות שלו באותה שעה.

מדואטים ושירי קאנטרי שמגיעים בלי התעסקות במעטפת חיצונית, אלי מוחתמת על ידי מפיק והופכת לכוכבת פופ, כולל מייקאובר למוצר מהודק יותר. השיר האחד שאנחנו שומעים בשלב הזה הוא בדיחה על מוזיקת פופ גרועה, ועומד בניגוד לדואט "המים הרדודים" עם ג'קסון. אבל הקהל אוהב מה שהקהל אוהב, וככל שהיא מצליחה, ג'קסון הולך ומדרדר – עד שהוא מגיע להבנה הנוראית, עם קצת עזרה מהמפיק שלה, שהוא עתיד להישאר מקל בגלגלי ההצלחה של זוגתו המאופסת והמחובקת על ידי המדיה.

במקום לדבר איתה על זה, להתנצל נניח או ללכת לטיפול ולקבל את העזרה לה הוא זקוק, הוא לא מסוגל. הוא מוציא את עצמו מהמשוואה ותולה את עצמו בחניה של ביתם, במקום להגיע להופעה שלה – בה הוא היה אמור להתארח במעין סגירת מעגל קודרת. היא מרגישה אשמה על כך ששיקרה והסתירה ממנו שהוא הסיבה לכך שעצרה את מסע ההופעות שלה בשיחתם האחרונה, הוא הרגיש אשם שהוא עלול להרוס לה את הקריירה. היא מתאבלת, האיפור יורד והשיער מפסיק להיות כתום זעקני וחוזר להיות חום "טבעי", והסרט מסתיים בשתיקה מהדהדת אחרי שהיא מבצעת שיר שהוא כתב לה, בערב הוקרה לזכרו.

עם ניגוב הדמעות, הנה כמה דברים שאפשר לחלץ מהעלילה:

הסרט מול ה"מציאות"

אז זו הפעם הרביעית שמפיקים גרסה של הסרט, וכמו שכתבה עליהן יעל שוב בטיים-אאוט, באופן בולט אולי יותר מאשר בהפקות הוליוודיות אחרות, השחקנים הראשיים ובעיקר השחקניות הראשיות משפיעים על הסרט עצמו. למשל, ג'ודי גארלנד קיוותה שהסרט ישקם לה את הקריירה, ויש אירוניה שנובעת מהפער בין מצבה הבריאותי והנפשי של השחקנית במציאות שעומד בהיפוך עצוב לדמות הנוסקת שהיא מגלמת. שינויי המשקל שמתוארים בכתבה כניכרים בסרט הם חומרי מציאות שפולשים ומערערים את האגדה, את הזוהר של הכוכבת הפיקטיבית שמוצגת על המסך.

בגרסה העדכנית אנחנו שוב ניצבים בפני שני כוכבים שכבר נולדו לפני זמן מה, שהסרט אמור לבנות אותם מחדש. קופר מרחיב את מנעד הכישורים שלו לא רק כשחקן מוערך (וזמר?), אלא גם כבמאי של סרט עם באזז אוסקרים רועש. קופר שמביים את ליידי גאגא והביא לסט את הכלב האמיתי (והחמוד) שלו בתור חיית המחמד של הזוג, סוג של מגלה אותה לנו את גאגא מחדש, לא רק כשחקנית בתפקיד ראשי גדול וראשי, אלא כמישהי שעכשיו מופיעה עם פחות "קישוטים", משתמשת בעיקר בכישורי המשחק והשירה שלה, ופחות באקססוריז ותלבושות ואיפור בעלי נוכחות כפי שהתרגלנו לראותה לפני כמה שנים.

זה לא מהלך מפתיע, כי גם מבחינת הפרסונה שלה כזמרת גאגא הולכת ומפשיטה מעצמה את האלמנטים ה"צעקניים", הן מבחינת הפקה מוזיקלית והן מבחינת פרפורמנס. תהליך הדמות של אלי על מהדהד את התהליך של גאגא כזמרת ויוצרת. ובאשר למי חוסה בצילו של מי – זו תחרות קשה וראויה. קופר וגאגא שניהם עושים עבודה מצוינת, אך לדעתי בזמן שהיא עברה כ"טבעית" מאוד, היה לי קשה לנתק את קופר דווקא מהדמות השבורה שהוא מגלם. אולי בגלל שההקבלה בין גאגא לאלי קלה ונוחה יותר, לא שזה אמור להיות קריטריון למדד של גילום דמות, אבל בסרט הזה עם ההיסטוריה שלו, יש זליגה.

חזרתיות

עוד פועל יוצא של הסיפור הישן-חדש, היא שיש בו משהו מטא-נרטיבי. קשה לדעת אם הפרשנות שאני בוחרת לתת לסרט היא של מרכיבים שנמצאים בו באופן מודע או מקרי. לפעמים נושאים שמבצבצים בין השורות בצורה לא מודעת מספקים אמירה חתרנית. יש כאן סיפור מוכר, לעוס אפילו, שמגיע שוב אל המסך. ויש מי שיגיעו לסרט "נקיים" בלי לדעת איך הוא מסתיים, ויש מי שיודעים. כך או כך, כמו טרגדיה יוונית שאמורה לאשש את הסדר הקיים, הסרט חוזר כל כמה זמן כדי להזכיר שכוכבות היא משהו שמגיע עם מחיר, אולי, ושמאחורי כל יוצר עצמאי לכאורה יש מנגנון שלם בפעולה.

בתוך הסיפור החוזר בולטות שתי אמירות. האחת היא זו שג'קסון אומר לאלי רגע לפני שהיא מתקבלת בתשואות, כששלט חוצות ענק עם דמותה המלוטשת מתנוסס מאחוריה. הוא אומר שהעולם יקשיב עכשיו, וזה הזמן לחשוב היטב ולומר את הדבר שהיא באמת רוצה שהם יקבלו ממנה – כי אין לדעת לכמה זמן אוזניהם כרויות. זו אמירה קיטשית, כן, אבל היא פועלת לא רע בתור הצהרה שפונה גם אל הצופים כמו אומרת "תקשיבו לסיפור הזה שאני מספר לכם. יש לי משהו להגיד". האמירה השנייה היא זו שאחיו של ג'קסון אומר לאלי אחרי מותו. הוא מתאר כיצד ג'קסון התייחס למוזיקה, כאל אותם תווים שחוזרים על עצמם בכל שיר. השאלה היא איך מסדרים אותם הפעם. הוא מוסיף בחיוך עצוב שג'קסון מאוד אהב את האופן שבו אלי סידרה את התווים האלו.

שוב, לא האמירה הכי מקורית, אבל יש משהו בניסוח הזה. הוא מציג עמדה על חזרתיות ועל יצירה והשאיפה ליצור משהו חדש לחלוטין שנידונה מראש לכישלון. הוא מדבר בכמה רמות גם על דמותה של אלי בה אגע מיד, גם על יצירה בכלל וגם על הסרט הספציפי. אם ניקח את זה כפנייה אלינו הצופים הוא אומר לנו "היי חבובים, אני יודע שראיתם את הסיפור הזה מלא פעמים, ואת הסיפור הספציפי הזה ממש שלוש פעמים. הוא תמיד דומה אבל שונה, אז מה דעתכם על האופן שבו סידרנו את התווים הפעם?"

הכוכבת ככלי קיבול

הרעיון של אישה ככלי קיבול ריק למבטיו ותשוקותיו של גבר שמתבונן בה ונוגע בה, נו, זה לא חדש. קל מאוד לראות כל סרט מבעד למשקפיים של ביקורת פמיניסטית.
אני עושה את זה כי א) אני אישה, ב) זו עוד פריזמה מעניינת ורלוונטית לנתח דרכה יצירות. ומה שמעניין בזווית הזו ב"כוכב נולד" הוא שאני לא חושבת שיש כאן "סתם" גבר שמתבונן על אישה ורואה אותה איך שהוא רוצה לראות אותה. יש כאן, כמו שאור רמז בסקירה שלו, עוד משהו.

אבל קפצתי קדימה. יש לנו שתי דמויות, ומהשם של הסרט, על פניו, נראה שאלי היא הדמות המרכזית והחשובה יותר. היא עוברת תהליך, היא הופכת מצעירה מוכשרת במועדון דראג קטן לזמרת לצד זמר גדול, לכוכבת פופ ובסוף לסטארית בפני עצמה. אבל ככל שחושבים על זה יותר, ויש הדים לכך כבר בגרסה הראשונה של הסרטים האלו, היא לא באמת הדמות הראשית של הסרט, זה לא באמת סרט עליה, או לפחות לא באופן שהיינו רוצים לחשוב.

אלי הופכת מזמרת ברים לזמרת מפורסמת. אבל זה תהליך חיצוני. היא לא משתנה, לא באמת. מה שכן משתנה הוא האופן שבו היא נראית והאופן שבו המוזיקה שלה נשמעת. הפרסונה הבימתית שלה משתנה בהתאם לאופן שבו אחרים רוצים לראות אותה, ויותר מכך, בהתאם לפלטפורמה שיש לה. היא יכולה להופיע במועדון דראג? היא עושה דראג (וכן, נשים יכולות לעשות דראג "נשי", וזה סיפור מעניין לטקסט אחר). היא מאומצת על ידי זמר קאנטרי מחוספס? הפרפורמנס שלה הופך לקאנטרי מחוספס, עם עוגה על הפרצוף והכול. ברגעים האלו של הסרט חשבתי כמה זה מרענן לקבל דמות של כוכבת בלי עיסוק באיפור ותסרוקות. אבל לא, זו פשוט לא הייתה הפלטפורמה באותו רגע. היא מחובקת על ידי מפיק פופ? היא הופכת למוצר פופ. עד כדי כך שהמוזיקה שלה הופכת לבדיחה מחרידה.

בשיר הנורא שנתנו, לפחות, היא מדברת על תחושות פיזיות שגבר כלשהו מעורר בה, אבל קשה להתעכב עליהן כעל ניכוס מחדש של מיניות נשית כי הן כל כך מנותקות מ"מי שהיא באמת". וכשג'קסון מת והיא עושה ערב לזכרו? היא אמנם לא מציגה את עצמה בתור "גברת ג'קסון מיין", אבל היא מבצעת שיר שלו, עם איפור ושיער רגועים, וכעת היא זו שחוסה בצלו. לא פלא שהסרט נגמר בשתיקה עם שפתיה החתומות. במותו ג'קסון סנדל את אלי לנצח להיות אלמנתו-של. הרי השיר האחרון שהיא מגלמת הוא שיר שמזוהה אתו בעיניי יותר משהוא מזוהה איתה.

לצד השינויים החיצוניים והסגנוניים של אלי תחת כל חסות שהיא מקבלת, יש את העימות המתמיד בינה לבין ג'קסון. הוא גם מקנא בה, אבל יותר כועס על כך שהאמנית שהוא גילה לא עושה את האמנות ה"אמיתית" שהוא חשב שיש בה, אלא שרה משהו על בחורים ועכוזים, ועוד זוכה בפרסים. ג'קסון כועס על אלי לא בגלל שהוא היחיד שמבין מי היא באמת. הוא כועס כי היא לא מתנהגת כמו שהוא רואה אותה, אלא כמו שאחרים רואים אותה.

אני לא חושבת שיש כאן כוונת זדון להציג נשים כמו אובייקט נושן ומיושן. כן אפשר לקרוא את הדמות של אלי שהיא קנבס סתגלן למבטים של כל אחד מהקהלים עבורם היא מופיעה, בתור אמירה צינית ומתסכלת על כוכבות. הסיפור של אלי הוא סיפור אכזרי למדיי על האופן שבו אמנות פופולרית תמיד מרצה מישהו, תמיד נתונה תחת בחינה, ובמקרה של אלי היא לא מסוגלת לפרוץ אל מתחת למבט של הקהלים השונים שרואים אותה כמו שהם רוצים לראות אותה. העובדה שהיא גם, בגדול, הדמות היחידה של אישה חשובה בסרט, מטעינה אותה ביתר כובד משקל של אישה כוכבת בעולם שמופק ומנוהל על ידי גברים.

אפשר להוסיף לכך הערת אגב שכבר מזמן אי אפשר לטעון שיותר איפור, עד רמה של דראג, הוא דווקא הייצוג המזויף של משהו, בזמן שהיעדר איפור או איפור "טבעי" הוא מייצג של איזושהי אמת או אותנטיות. פרפורמנס הוא פרפורמנס, והאפשרויות להציג אמיתות לא קשורות לגודל הפאה או גובה העקב. אלו ואלו יכולים להיות "מזויפים" או "אמיתיים", זה תלוי בקונטקסט, בחיבור של האמן לייצוג החיצוני שלו ולעוד מרכיבים. כך שהדמות ה"נקייה" של אלי בסוף הסרט היא לא בהכרח אותנטית יותר מדמותה בתור אדית פיאף בתחילתו. זו תלבושת, וזו תלבושת. האם זו אמירה שמציעה לנו להתייחס בקריצה או בחמלה לייצוגים של כוכבות בתרבות הפופולרית, או התרסה של גאגא לגבי השינויים שהיא עושה בייצוג שלה לאחרונה? אולי גם וגם.

האכזריות שבדיכאון

האופן שבו הכוכב הדועך מתאבד בגרסה הזו של "כוכב נולד" מצמררת, מכמה סיבות. האחת והברורה מאליה היא שכל התאבדות היא אירוע קשה וכואב, לאדם שמבצע אותה, ולאלו שהוא משאיר מאחור. השנייה, היא שבזמן שמסע ההרס העצמי שג'קסון נמצא בו לאורך הסרט נוכח ובולט, הדיכאון עצמו נעדר ממנו. מדברים על אלכוהול, על כאב, על צרות, אפילו מתבדחים על ניסיון התאבדות קודם שלו (!) אבל המילה דיכאון, אם אני לא טועה, לא נמצאת בו. יש לנו מטאפורה עם הטינטון שלא מרפה ומפריע לו מבפנים אבל זהו. כמו תיאורים על מוות של אנשים מסרטן שמתואר כמעט תמיד כ"מחלה קשה", הדיכאון לא מדובר בסרט. כמו סרטן של הנפש, הוא מקבל כך נופך של נבל עצום ובלתי מנוצח, כי הוא כל כך מבעית, שלא ניתן להגות את שמו.
ג'קסון אהוב על ידי אלי, הוא גם אהוב על ידי אחיו, אבל הם לא מסוגלים למנוע את ההתאבדות שלו כי לפעמים אי אפשר למנוע אותן, ולא משנה כמה אוהבים את האדם שסובל לצידך. ג'קסון הולך למכון גמילה, אבל הסרט לא מסגיר אם הוא מקבל את העזרה הנוספת שהוא צריך. האלכוהוליזם מקבל פוקוס לאורך הסרט, כשבפועל הוא הסימפטום, והמחלה ה"עיקרית" נשארת בצל. קשה לדבר על דיכאון, אבל במידה מסוימת הסרט מציג אותו היטב, כדבר הנורא שקשה לדבר עליו, שמפחדים לדבר עליו, אבל גם כדבר הזה שחייבים לדבר עליו יותר, כדי לטפל בו יותר.

ואחרון, הטרגדיה של ג'קסון היא שהוא מוציא את עצמו מהמשוואה ומתאבד, על פניו באקט של נדיבות כלפי אלי. הוא לא רוצה להפריע, הוא רוצה לפנות לה את הדרך. אולי זה מה שרוצים שנחשוב שהוא חושב. אבל בפועל, הוא מתלבש כמו הקאובוי שהוא, תולה את עצמו בזמן שהוא יודע, יודע בוודאות, שהיא מחכה לו שיגיע להופיע איתה על הבמה וידאיג אותה, ומשאיר את הגופה שלו לגילוי אצלם בחניון. וכבונוס, כמו שציינתי, היא נשארת באופן אכזרי תחת הצל שלו מעכשיו. לפחות כך היא מוצגת בנקודה שבה הסרט מסתיים. הוא והמחלה שאתו – הם הגיבור שלו. והסרט מבהיר באופן חד משמעי, בעיניי – אין שום דבר נדיב בהתאבדות.

הנושאים האלו הפכו את הצפייה ב"כוכב נולד" מחוויה בעוד סיפור הוליוודי טיפוסי, דביק וסנטימנטלי לחוויה מתעתעת מעט, קצת ארוכה מדי ובעיקר יותר מעניינת וכבדה ממה שצפיתי. הם מאפשרים לקרוא אותו כיצירה יותר צינית ממה שהוא נראה על פני השטח. סוג של מים רדודים מחלחלים עמוק.

 

תגובות

  1. אריק הגיב:

    סרט מעניין למרות הקיטשיות שבו

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.