• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

סיכום 2018: 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

17 בדצמבר 2018 מאת אור סיגולי

2018 הייתה שנה איומה. לא בקולנוע, דווקא שם היה נחמד, אלא יותר בחוויה האישית שלי. אני שמח לספר שבחודשים האחרונים חל שיפור לא מבוטל, אבל גם אלו לא הצליחו למחות לחלוטין את כל מה שהוביל אליהם.
הסיבה שאני פותח באינפורמציה אישית היא לא כדי שתרחמו עלי (למרות שזה גם בסדר) אלא כדי שתבינו את הלך הרוח שהוביל לבחירת 20 הרגעים הגדולים של 2018, המצעד המסורתי שלי בכל דצמבר כחלק מבוננזת סיכומי השנה של סריטה. גם כמות הסרטים שראיתי השנה הייתה הכי נמוכה שלי מאז 2013 (נכון לכתיבת שורות אלו אני רק מתחיל לעבור את 300 הסרטים. נקודת האור היא ששברתי את שיא פסטיבל חיפה שלי: 37 סרטים), וגם בחירת הסרטים שצרכתי השנה קצת זזה. לא הספקתי את כל הקרנות העיתונאים ואי אילו חורים מרגיזים עדיין צצים פה ושם.
ועם זאת, בהסתכלות על הרשימה עליה שברתי את הראש איזה חודש, נראה שהגיוון די מניח את הדעת. יש פה סרטים בשבע שפות שונות מתשע מדינות שונות, והם מייצגים לא מעט דברים משמעותיים מהשנה: גיבורי על, קומדיות, להט"ביות, מיוזיקלז, דרמות אוסקר, סרטי נטפליקס, מופצים וגנוזים, דוקומנטרים, סרטי אימה, מד"ב וארט האוס. ואלימות. המון המון אלימות.

השנה גם קרה משהו שאני לא זוכר שהיה כל כך חריף בשמונה המצעדים שעשיתי עד כה – הדילמה בין רגעים שעשו לי את השנה באופן אישי, ואלו שהגדירו את השנה בהסתכלות רחבה יותר. זה היה מאבק לא פשוט, אתוודה. ניסיתי להגיע לאיזשהו איזון, עם כמובן נטייה קלה יותר לאישי, ולכן חלקכם בטח תתפסו את הראש בזעם על איך יכולתי להשמיט כמה מהדברים הכי זכורים של השנה. בשביל זה אנסה לפצות עם מצעד 20 רגעים אלטרנטיביים שיופיעו בסוף, ממש אחרי המקום הראשון והחגיגי.

למצעדי השנים הקודמות:
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017

עוד הבהרה קטנה: יש מספר סרטים שהופצו השנה אותם לא הכללתי, מכיוון שבהם צפיתי בשנה שעברה, והם קיבלו את מקומם אז. ביניהם אפשר למנות את "אישה פנטסטית", "הרוכב", "להרוג אייל קדוש", "הפרעה בקצב הלב", "מוטלים בספק" ו"קרא לי בשמך", אז זה לגבי זה.
ועכשיו, בואו נתחיל. ספויילרים (אין הרבה) יסומנו באדום מתחת לשם הסרט.

20 הרגעים הגדולים של 2018 בקולנוע

20. סנאפ – "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (Avengers: Infinity War)
הרגע האהוב עלי מהסרט ה-20 של דיסני-מארוול הוא בכלל המפגש הראשון בין ת'ור ושומרי הגלקסיה. יותר מזה, רגע השיא בו ת'אנוס מקיש באצבעותיו ומה שקורה בעקבות זה הוא רגע שבשבילי היה אנטי-קליימטי, ובו נחשפה הפחדנות והאסטרטגיה של האולפן באופן צורם. אז למה דווקא הוא זה שמייצג את הסרט ברשימה, אתם שואלים, ובצדק? יש לכך שתי תשובות. הראשונה היא: אני שפן. השנייה: אני יכול להזעיף פנים כמה שאני רוצה, אבל הרגע הזה הוא אחד המגדירים ביותר של הקולנוע יבול 2018, ועם כל הכבוד לדעותיי ותפיסת העולם הכה מרתקת שלי, אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי לעשות את המצעד הזה בלעדיו. תאמינו לי, התווכחתי עם עצמי על זה במשך שבועות. אבל מכאן, אני שמח לבשר, יש פחות פשרות.
לביקורת שלי מגלובס.

הנוקמים: מלחמת האינסוף

19. ניתוח: הוראות הפעלה – "לילה בטירוף" (Game Night)
ב-2018 היו המון רגעים מצחיקים. בקולנוע, כלומר. המציאות כאמור הייתה די נאחס. אחד מאלו שגרמו לי לצווח משל הייתי לאטריס רויאל הוא הרגע בו מקס (ג'ייסון בייטמן) ואשתו אנני (ריצ'ל מקאדמס) לוקחים רגע הפוגה מהמרדף בחניון ריק על מנת להוציא את הקליע שמצא את דרכו לזרוע של מקס. נישא על פני התזמון הקומי המרהיב של בייטמן ומקאדמס (בהופעה נפלאה שמזכירה לנו כמה התגעגענו אליה בקומדיות), הסצנה הסטטית הזאת קורעת כמו שהיא מכאיבה, והכל בה תפור והיסטרי, מהמבורגר גומי שעושה רעשים לא צפויים דרך הכיבוי האוטומטית של הנייד של אנני, רפלקס ההקאה הזוגי וכמובן הפאנץ' שמצליח להיות קורע ממש כמו שהוא צפוי.
לסקירה שלי.

18. אמא – "באהבה, סיימון" (Love, Simon)
ומאחד הרגעים הכי מצחיקים של השנה, לזה שגרם לי לבכי מביך וקולני במיוחד, אבל לא ממש בקטע רע. הסצנה הזו מלאה בכל הרבה חמלה ואהבה שאני פשוט לא עמדתי בה.
אני לא זוכר באיזה מצב התחלתי את הצפייה בסרט האולפנים הראשון שעוסק בהתבגרות של נער להט"בי (!), אם זה היה בהתרגשות של הנה זה סוף סוף קרה, או שמא דבקתי בצד הציני על פיו יש פה עוד ניסיון מסחרי לקסום לקהל מיעוטים, כפי שהשנה הזו ראתה לא מעט. ובזמן שבהחלט לא הייתה נסיעה זאת חלקה, סרטו של גרג בלאנטי נרשם כאחת מהחוויות הטובות שהיו לי השנה – לא מעט בזכות הרגע שבו המדובר הזה.
לאחר שהאמת על נטייתו המינית של סיימון (ניק רובינסון הנהדר) יוצאת לאור, הוא נתקל באמו (ג'ניפר גארנר בהכי טוב שלה מאז "ג'ונו") ומחליט לפתוח איתה מחדש את הנושא. הנאום שלה, בו היא מתוודה על הקושי שלה לראות איך בנה נאבק מבלי שהיא יכולה לעזור לו, והמילים המרגיעות שאיתן היא חותמת, הם לא רק סצנה יפה ועדינה שמבוצעת נהדר, אלא גם משהו שכדאי מאוד שהרבה הורים וילדים יראו.
לסקירה שלי.

17. לידה – "רומא" (Roma)
ספויילר
בכל שנה יש סרט אחד או שניים (או ארבעה, אם זאת 2018) שיכולים לבדם להחזיק את כל המצעד הזה על כתפיהם. "רומא" הוא בדיוק כזה. באותה מידה יכולתי לבחור בשוט הפתיחה, סצנת החניה, חוף הים, המהומות ברחוב, מפגש אומנויות הלחימה או השרפה ביער, וכולם ראויים ונפלאים, אבל הרגע בו מובהלת קלאו (יליציה אפריסיו) לבית החולים לאחר ירידת המים שלה עם התוצאות הטראגיות ביותר שאפשר לדמיין, הוא ללא ספק זה שמעך לי הנשמה יותר מכולם.
2018 הייתה משום מה מלאת סצנות לידה כמו למשל "מקום שקט", "גבול", "לידה/שקטה" ו"אמא ואבא" אם להזכיר כמה, אבל את זאת של אלפונסו קוארון אי אפשר בכלל להשוות. והעניין הוא שבעיני לפחות הוא הצליח לטפל ברגע הדרמטי הזה ברגישות די מרשימה, מבלי לדחוף לנו את הראש לתוך הכאב והקושי, מבלי לזעזע בשביל הזעזוע, רק לקרב אותנו עוד יותר לגיבורה שלו.
לביקורת של מגלובס.

16. רויאל דולטון – "מרי פופינס חוזרת" (Mary Poppins Returns)
אם היינו עכשיו ב-1964, לא הייתי מכניס את "סופרקאליפרג'ליסטיק" לרשימת הרגעים הגדולים של השנה? ברור שכן. ולכן, ברגע האחרון החלטתי לתת מקום לסרט ההמשך ל"מרי פופינס", ובשבילו אפילו דחקתי החוצה רגע מוזיקלי עצום אחר שיאלץ להסתפק באיזכור ברשימה האלטרנטיבית בסוף הפוסט.
המצעד הזה מתפרסם לפני עליית "מרי פופינס חוזרת" לאקרנים, ולכן אני עדיין תחת אמברגו (הסקירה שלי תעלה בסריטה ביום שישי), אז לא נדבר על הסרט כרגע, רק על הסיקוונס המרהיב הזה שמתרחש על קערת חרסינה. מה שמתחיל עם אנימציה נפלאה, ממשיך עם רגע קברטי נהדר בשם "הכריכה אינה הספר" (אגב, כנראה השיר הכי בלתי הולם ששמרטפית אי פעם בחרה לבצע מול זאטוטים) ומסתיים בסצנת מרדף סוחפת להפליא. יש פה את השילוב האולטימטיבי של אנשי המקצוע הכי מיומנים בעולם, הקסם המכונה אמילי בלאנט, הכישרון שומט הלסתות של לין-מנואל מירנדה והיכולות של מארק שיימן לכדי טירוף מערכות מאורגן להדהים. וזהו, אין לי יותר מילות תיאור מחמיאות בלקסיקון. בואו נעבור קצת למשהו מוזר בערך באותה מידה.

מרי פופינס חוזרת

15. ראפ שמופיע במערכה הראשונה – "בליינדספוטינג" (Blindspotting)
ספויילר
שום דבר בסצנה הזאת לא היה אמור לעבוד. למעשה, אני עדיין בהלם מהאומץ של התסריטאים (והשחקנים הראשיים) דויד דיגס ורפאל קאסאל, יחד עם הבמאי קרלוס לופז אסטרדה, ללכת על הכיוון אותו הם בחרו כי באותה מידה שזה אחד מהרגעים הגדולים של השנה – ממש באותה קלות – זה היה יכול להיות נפילה כואבת שהורסת סרט מדהים.
ממש בחלקיו האחרונים של הסרט, מגיעים קולין (דיגס) ומיילס (קאסאל) לעבודת הובלה באחד הבתים שבעיר, ושם מגלים שהלקוח הוא לא אחר מאשר השוטר אותו ראה קולין הורג צעיר שחור לא חמוש בתחילת הסרט. לפתע קולין מבין שהוא עומד מול האיש שמייצג את כל מה שרע במרקם החיים שלהם, כאשר לו יש אקדח ולאויב שלו אין כלום. במקום לנקום את נקמת כל אלו שמתו בידי כוחות המשטרה על לא עוול בכפם, קולין מתחיל לדבר, וזה הופך לספוקן-וורד וזה הופך לראפ שבו כל מילה אכזרית יותר מכל קליע שייצא מהאקדח הטעון שהוא מכוון קדימה. דיגס, שהיה מעולה עד לרגע זה ועכשיו בכלל מתפוצץ, מבהיר גם לאלו שלא פוקדים את ברודווי למה יש לו טוני על "המילטון", ומצליח להדהים בבחירה הכי מסוכנת של סרט השנה.
לסקירה של אורון.

14. ראית, שיחקת – "הבלדה על באסטר סקראגס" (The Ballad of Buster Scrugges)
אינני ממעריציו הגדולים של הסרט האחרון מאת האחים כהן. טוב, זה היה ניסוח קצת מכובס. אני באמת חושב שזה סרט לא טוב. אבל זה נכון רק למה שמגיע אחרי האפיזודה הפותחת את הסרט, שהייתה בשבילי כעשרים דקות של חיוך כל כך גדול שכבר כאבו לי הלחיים. ובמיוחד הרגע בו באסטר (טים בלייק נלסון, אין צורך להזכיר כמה הוא נהדר) מוצא את עצמו אנוס להצטרף למשחק פוקר במסבאה אליה התגלגל ומרהיב בשימוש הכי מוצלח אי פעם בקורות של שולחן עץ. לא זכור לי שילוב כל כך מוצלח של אלימות איומה ושמחת חיים מדבקת ממש באותו הרגע.
לביקורת שלי מגלובס.

13. הניצוץ – "שחקן מספר אחת" (Ready Player One)
על אף ההנאה בזמן הצפייה, אין מנוס מלהודות שזו אינה אחת מפסגותיו של סטיבן ספילברג, אבל איך אומרים? גם ספילברג מקולקל מצליח לקלוע נכון פעם בסרט. לסינפילים שבנינו סידר ספילברג את אחד הרגעים הבלתי נשכחים בתולדות התלת-מימד – לפחות מאז "הוגו" – כאשר הוא הכניס אותנו אל תוך מלון אוברלוק, בו מתרחשת עלילת אחד מסרטי האימה הגדולים בכל הזמנים, "הניצוץ" של קובריק. רובינו חווינו את הסרט המופלא ההוא מ-1980 על מסך הטלוויזיה, או באיזו הקרנה סינמטקית אם היה לנו מזל, ובטח שלא דמיינו שיום אחד נכנס אליו בשלושה מימדים ברמת רזולוציה כזו. זה קצת נהרס לקראת הסוף עם הנשף הממוחשב הזה שם, אבל על מתנה כזו אי אפשר להתלונן.
לביקורת שלי מגלובס.

12. קריז – "יונתן אגסי הציל את חיי"
יותר מדי רגעים בלתי נשכחים יש בסרטו התיעודי של תומר הימן המכניס אותנו לעולמו המתמוטט של כוכב הפורנו יונתן אגסי, שנדמה שלכל צופה יש משהו אחד שנתפס עליו. חלק ידברו על מונולוג האור במצלמה של אגסי, חלק על הנקרופיליה שתוקפת ברגע שאביו מוזכר, סצנת הפרידה מאחותו-למחצה ברחוב, ועוד אי אילו רגעים שנכנסים מתחת לעור. הסצנה שהכבידה עלי את הנשימה יותר מהכל, ובטח גם על עוד עשרות אחרים, היא הרגע בו אגסי מגרד את התחתית ומתפרק לחלוטין מול המצלמה. זה גם הרגע היחיד שבו הימן פורץ פנימה מאחורי המצלמה כדי לעזור, ומעניק רגע מטא מעניין על הקשר בין המתעד ומושא התיעוד.
הרגע הזה עמד בקונטרה לרגע כואב יותר מחלקו הראשון של הסרט, בו תהיתי בכעס ובתסכול מדוע הימן לא מתערב ומבקש מאגסי להתמודד עם התעללות מינית איומה שעבר בילדותו, עליה אגסי מספר בקלות שמעידה שלפחות בעת הצילום הדברים לא לגמרי שקעו אצלו. היה לי ממש קשה עם זה שהימן פשוט ממשיך הלאה ולא חוזר לרגע הזה מעברו של אגסי, שאף אחד שחווה אותו לא ייצא ממנו אותו הדבר בטח לא בגיל כל כך צעיר, וזה חלק מעוצמת הרגע ה-12 במצעד – בו מתחדש הקשר בין הבמאי והדמות שלו, ו"יונתן אגסי הציל את חיי" הפך להיות הרבה יותר מעוד סרט תיעודי.
לסקירה של לירון.

יונתן אגסי הציל את חיי

11. דם על הקירות – "נקמה" (Revenge)
אחד מהבולטים בסצנות הקיצון של המצעד, עליהן רמזתי בפסקת הפתיחה, מופיע לקראת סוף סרטה הקנדי דובר האנגלית של קוראלי פרג'יט, ששמו די מסגיר על מה הוא. בסצנה המדוברת מגיע הקרב האולטימטיבי בין ג'ן הצעירה (מטילדה לוץ), לאחר שהייתה בגיהנום ובחזרה, ובין רישרד (קווין ג'נסן) שהוא האיש ששלח אותה לשם, המתרחש כולו במסדרונות בית הנופש שלו. מעבר לאכזריות הפוטוגנית להפליא של הרגע הארוך ועוצר הנשימה הזה, מה שיותר מעניין הוא ההיפוך המגדרי: הגבר הוא הנרדף, עירום כביום היוולדו, והאישה היא הצייד. רק על זה אפשר לכתוב מאמרים שלמים, אבל זה לא לוקח מהעובדה שמדובר באחד מסיקוונסי הפעולה המטורפים של השנה, ובכלל.
אני כתבתי על הסרט באימת החודש, לירון כתבה עליו במסגרת סדרת סרטי אונס-נקמה.

10. לא עשיתי את זה – "חי בסרט" (The Disaster Artist)
סרט שהגיע אלינו באיחור קל מ-2017 אז כמעט קל לשכוח שהוא היה חלק מהשנתון הנוכחי, אבל פרצי הצחוק שלי מהרגע המדובר מהדהדים עד עכשיו. ג'יימס פרנקו, שבוייש השנה בעקבות תלונות על התנהגות לא נאותה והטרדות מיניות (שכנראה עלו לו במועמדות לאוסקר), ביים ומככב בסרט המתחקה אחר הסיפור האמיתי של הפקת "החדר", שידוע בחוגים רבים כסרט הגרוע ביותר בתולדות הזמן. במקום להפוך את זה לפארסה מגוחכת, פרנקו והצוות שלו הרימו סרט הרבה יותר רגיש ממה שנראה, אבל גם שמרו על האלמנט הלא שפוי שנעוץ במהותו של הגיבור.
אחד מרגעי השיא הוא הפעם הראשונה שטומי ווייזו (בגילומו המושלם של פרנקו), הבמאי, התסריטאי והמפיק של "החדר", עובר אל מול המצלמה לטובת הכובע הנוסף שלו – השחקן הראשי. הוא צריך לצאת אל הגג בסערת רגשות ולזעוק השמיימה שהוא מעולם לא הכה את בת זוגו. אבל מסתבר שכמו בכל האספקטים האחרים, גם בזה ווייזו פשוט איום ונורא, והשוט הפשוט הזה הופך להיות יום צילום שלם. קשה לתאר כמה זה מצחיק.
לסקירה של אורון.

9. להביס את ג'ון לארק – "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" (Mission: Impossible – Fallout)
הרגע השלישי במצעד שכולל אכזריות בלתי נסבלת (ובהחלט לא האחרון, סמכו עלי) מגיע מאחת מאופרות האקשן הגדולות של השנה, ההתקן השישי של סדרת סרטי הריגול בכיכובו ובהנהגתו של טום קרוז. סרט הפעולה האמריקאי הטוב ביותר של השנה, והמרשים ביותר מאז כנראה "מקס הזועם: כביש הזעם".
כמעט כל רגע בסרט הזה יכל היה למצוא את מקומו כאן, והתחבטתי הרבה בין הקרב המשולש בשירותים הציבוריים של המועדון הפושי בלונדון, בין סצנת המסוקים או ההימלטות בפריז, אבל כפי שאתם רואים בסופו של דבר התרציתי על האופציה הראשונה בעיקר בגלל שהיא רובה כוראוגרפיה (בשונה מאפקטים וטריקים), כי היא מאפשרת לדמויות להביע את עצמן דרך פיזיות, ובגלל שהיא פשוט מושלמת וזהו. אמנם בתחום האמינות לא הכי סביר ששירותים ציבוריים במועדון ענק באמצע העיר יהיו ריקים למשך קרב הרסני בין שלושה גברתנים, אבל נניח את זה בצד בשלב הזה. אין צורך להיות קטנוניים.
לסקירה שלי.

8. אנני משחררת – "תורשתי" (Hereditary)
בתוך כל האימה והחרדה של סרט הביכורים של ארי אסטר, הרגע הכי חזק מתרחש מסביב לשולחן ארוחת ערב, בלי הקפצות, התלקחויות ספונטניות, כריתת ראשים, גזירת יונים, תאונות דרכים או הבהובים מוזרים. רק שלושה בני משפחה אבלים שמנסים להתנהג כאילו הכל בסדר. אבל שום דבר לא בסדר. וכשאנני, האמא (טוני קולט, שתהיה בריאה האישה הזו), מוצמדת עם הגב לקיר, היא תתחיל לדבר. והיא תגיד לכולם בדיוק מה היא חושבת ואיך אמר יהודה פוליקר? כל מילה היא כמו סטירה, כמו דקירה. כמו שוט-גאן לתוך הפנים (זה לא חלק מהשיר. זאת תוספת שלי).
האמת היא שטוני קולט היא זו שמגיע לה כל הקרדיט על הרגע הבלתי נשכח הזה, מונולוג קטלני של אישה שפשוט לא יכולה יותר. אם זה היה בתיאטרון, כל הקהל היה נעמד ומוחא כפיים, מונע מההצגה להמשיך.
לסקירה של אורון.

תורשתי

7. קרב שולחן הביליארד – "עם רדת ליל" (The Night Comes for Us)
אנחנו ממשיכים את הרצף האינטנסיבי עם סצנת הקרב הטובה ביותר של השנה, מתוך מופת האקשן האינדונזי של טימו ג'איינטו, אחד מארבעת הסרטים היחידים השנה שראיתי פעמיים (האחרים היו "משימה בלתי אפשרית", "תורשתי" ו"ליידי בירד"). על פניו יכולתי להכליל את כל 120 הדקות שלו, אבל זו תהיה רמאות. במקום זה, בחרתי בקרב של איטו (ג'ו טסלים) בחבורת ביריונים בהאנגר גדול מסביב לשולחן ביליארד, שכמובן כל דבר בו ישמש ככלי נשק בשלב זה או אחר. הסצנה הזו נחתכת לשני חלקים אבל אני מחשיב אותה לרגע אחד מפואר, כואב, אכזרי, בלתי נשכח, מלהיב, דוחה, מסעיר, ומושלם גם (התמונה הראשית של הפוסט לקוחה ממנו).
לסקירה שלי.

6. לינץ' – "דונבאס" (Donbass)
אני מבטיח שעוד רגע זה נגמר, ונעבור לדברים מהנים יותר, אבל חכו אתי עוד רגע אחד, בזמן שאספר לכם על אחת הסצנות הכי מטלטלות של השנה, איפשהו באמצעו של אחד הסרטים הכי מטלטלים של השנה. זהו "דונבאס", נציג אוקראינה לאוסקר, אותו ביים סרגיי לוזניצה והוא הוקרן בפסטיבל ירושלים. הסרט מורכב מרצף של אפיזודות במחוז האוקראיני הנושא את שם הסרט, ובו לוזניצה פשוט מפרק לגורמים את כל מה שקשור אליה, מציג לנו תמונה מתישה ואכזרית של החיים במקום. זה אמנם נשמע כמו הסרט שאתם הכי לא רוצים לראות אי פעם, אבל לוזניצה במאי כל כך מדהים שבאמת אי אפשר להפסיק, והאפקט המצטבר הוא של אחת היצירות הכי משמעותיות של 2018.
הרגע השישי במצעד הוא כאשר חיילי הצבא האוקראיני מציבים באמצע הרחוב שבוי של המהפכה, וכמובן שתוך רגע זה הופך להיות מופע אימים של אכזריות, אטימות, כעס ושנאה. ובזמן שאפשר לצקצק בלשון ולהזדעזע בהתנשאות, אי אפשר שלא לחשוב כמה אנחנו עוד רגע שם, ואולי בכלל כבר מזמן עברנו את נקודת האל חזור. זה מסוג הסצנות שאתה מתפלל שכבר יסתיימו, אבל לא יכול להוריד את העיניים מהמסך ולפחד. לא על הדמויות, אלא על עצמנו.
אורון כתב עליו מקאן.

5. ריקוד שבור – "סוספיריה" (Suspiria)
הסרט שלקח את המקום הראשון בסיכום האימה לשנת 2018 פותח את החמישייה עם אחת הסצנות המדוברות של השנה. השלב בו סרטו החדש של לוקה גוואדניניו (שבשנה שעברה הכניס סרט למקום השלישי במצעד הזה ממש) חושף לנו את האימה שנמצאת בין כותלי האקדמיה הברלינאית לריקוד הוא ללא ספק אחד הדברים המדהימים ברימייק לסרטו של דריו ארג'נטו. בעריכה מקבילה אנחנו רואים איך הסטודנטית האמריקאית סוזי (דקוטה ג'ונסון) נבחנת לתפקיד ראשי במופע החדש, כאשר זאת שאותה היא מחליפה נמצאת לא רחוק משם בחדר המראות, אבל בוא נגיד שהיא עוברת חוויה אחרת לגמרי. כל מה שפחדתם שיקרה ב"ברבור שחור" מתרחש ממש ברגע הזה, וברמת עשייה שקשה שלא להתעלף ממנה.
לסקירה שלי.

4. סיבוב פרסה – "תיהנו, תאהבו ותרוצו מהר" (Plaire, Aimer et Courir Vite / Sorry Angel)
כדי להספיק את הדד-ליין, ניסחתי כמה פסקאות מהירות על הסרט הזה בתום ההקרנה שלו בפסטיבל ירושלים (לינק בסוף הפסקה), לא בטוח שלגמרי מצליח להעביר את החוויה המשמעותית שעברתי אתו. מאז עברו מספר חודשים והסרט הזה נשאר איתי, קופץ לי לתודעה ברגעים הכי לא צפויים.
כריסטוף הונורה, אתו יש לי מערכת יחסים ארוכה ומורכבת, ביים את סרטו הטוב ביותר מזה שנים, והוא מלא ברגעים מרגשים ונוגעים להפליא. ברור שהפעם הוא כתב וביים מתוך היכרות והבנה מוחלטת של הדמויות והסיטואציות, ועל כן הצליח להעביר קשת כמעט לא הגיונית של רגשות, לעיתים מנוגדים, באמצעים פשוטים להפליא.
האהוב עלי מבין כולם, וזה שממש נחת עלי כמו מכבש, הוא כאשר ז'אק (פייר דלאדונשאמפ) מחליט לצאת באמצע הלילה ולנסוע שעות אל אהוב ליבו. בהחלטה ספונטנית כמו מאחרונת הקומדיות הרומנטיות, הוא יוצא את דירתו, מטריד את שכנו בשביל הרכב והורס לו את הערב, הכל בשביל הרומנטיקה. ואחרי כל הכאב ראש הלוגיסטי הזה הוא מתחיל בנסיעה, עמוס געגוע לבחור אליו נפשו יוצאת, והוא חוצה את הלילה עם הרכב. עד הרגע שבו הוא מבין מה הוא עושה, מאותת, עושה סיבוב פרסה ובדמעות חוזר הביתה. הבחור בו הוא מאוהב לעולם לא יידע כמה קרובים הם היו להיפגש, ואיזו סערת רגשות מישהו עבר בגללו.
בסצנה הזו אין דיאלוגים, אין רגע שבו ז'אק מדבר לעצמו כדי להסביר לנו הצופים מה שעובר עליו. הכל דרך פניו של דלאדונשאמפ, העריכה והסאונד. וככה, הרגע הכי רומנטי בעולם מתבטל כי בחיים זה לא באמת עובד ככה. החיים הם לא קומדיה רומנטית.
יכול להיות שהרגע הזה נרשם אצלי באופן כל כך חזק כי היה לי משהו כזה בשנה שעברה. אבל בשונה מז'אק אני לא הייתי חכם מספיק בשביל להתחרט באמצע. יש את הרגעים הנדירים האלו בהם אתה צופה בסרט ופתאום מרגיש שהחיים שלך על המסך. הונורה נתן לי את זה עם "תיהנו, תאהבו ותרוצו מהר", ואני מודה לו בכל לבי.
לסקירה שלי מירושלים, לסקירה של אורון מקאן.

משימה בלתי אפשרית: התרסקות

3. מוזיקה – "לזרו השמח" (Lazzaro Felice / Happy as Lazzaro)
יש סרטים כאלה שאפילו מישהו כמוני, שרוב המשכורות שלו בעשור האחרון הגיעו מכתיבה, פשוט נותר ללא מילים. צפיתי בסרטה האחרון של אליצ'ה רורוואכר בפסטיבל חיפה, אחרי שכבר הוקרן בפסטיבל ירושלים, והרגשתי כאילו מבחינתי אפשר לקפל את השנה הזאת וללכת הביתה. בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו, הסרט הוא מאסטרפיס אולטימטיבי, כזה שאני חושב שצריך להדהד לדורות, כזה שמחזיר את הקולנוע האיטלקי לימיו הגדולים.
הרגע השלישי במצעד ה-20 השנתי מופיע בחלקו השני של הסרט, ואני ממש הולך על קצות האצבעות כדי לא להרוס את התפנית של אמצע הסרט, והוא מתרחש בכנסייה עירונית אליה נודדת קבוצת אנשים שלא הצליחו למצוא את מקומם בחברה המודרנית, נעה ונדה ברחבי העיר במין מראה הפוכה ל"סוד הקסם הבורגני" של בונואל. הם נכנסים לכנסייה לרגע של נחמה, אבל מגורשים משם על ידי הנזירות והכומר, וכאשר הם עוזבים בבושת פנים המוזיקה שבוקעת מהעוגב מחליטה שבמקום שבו אין חמלה לבני אדם היא גם לא נשארת, ועוזבת יחד איתם. מכירים את הסצנות האלה בהן אתם מאמינים באמת ובתמים שהלב שלכם הולך לעצור לנצח מרוב יופי? זה מה שרורוואכר עשתה בשבילי השנה.
לסקירה של אורון מקאן.

2. דוב הבלהות – "העולם שאחרי: הכחדה" (Annihilation)
גם הרגע הזה כמעט הביא למותי, אבל באופנים הכי שונים שאפשר מ"לזרו השמח". את הסרט בלתי ניתן להגדרה הזה של אלכס גארלנד ראיתי בצפייה קולנועית בסינמטק תל אביב בחסות סלקום ונטפליקס, ואליה נכנסתי – שלא כהרגלי – אחרי כמה שאיפות עמוקות למדי של ג'וינט שהוצע לי. בדיעבד זה התברר כטעות די גדולה, כי כאשר הגיעה הסצנה לשמה התכנסנו, לא הצלחתי למצוא שום דרכים להתמודד.
גיבורותינו המדעניות והחוקרות מוצאות את עצמן בצרה בתוך ה"שימר" המסתורי, כפותות לכסאות ועומדות בפני מוות בטוח, כאשר רעש מטריד נשמע בחוץ. אל תוך החדר נכנס משהו. דוב, גירית שיצאה מפרופורציות, יצור שנולד כתוצאה מסטוץ בין עש וחזיר יבלות, אין באמת לדעת. ואם זה לא מספיק, כאשר הוא מתקרב ממש קרוב אפשר לשמוע שהצווחה הבוקעת מגרונו איננה סתם נהימה. אלו מילים. והמילים האלה גרמו לי לצמרמורת שהרעידה את כל המושב.
אני מניח שהסצנה הזו, שלא העזתי לצפות בה מאז, אורכה רק כמה דקות קצרות, אבל לי היא עברה כשעה תמימה.
לביקורת שלי בגלובס.

1. רדודים – "כוכב נולד" (A Star is Born)
אל המקום הראשון במצעד 20 הרגעים של 2018 הגיע, ובלי תחרות בכלל, השילוב האולטימטיבי בין החוויה האישית שלי והתפיסה הקולקטיבית העולמית. על "כוכב נולד" שפכתי לא מעט מילים מאז הקרנתו, אז רק כדי לקצר כי אתם בטח כבר עייפים – "כוכב נולד" איננו סרט טוב, אבל הוא אחת ההנאות הגדולות שלי השנה, ולא בקטע אירוני כלל וכלל. ערימת הקלישאות של ברדלי קופר איכשהו גדולה מסך חלקיה, בעיקר כי ליידי גאגא היא החיים.
קחו לדוגמא את הרגע הזה, הטופ של השנה – בגדול, ב"עולם היורה: נפילת הממלכה" יש יותר סבירות עלילתית והגיון סביר מאשר סצנת ביצוע השיר Shallow. אנחנו אמורים להאמין שג'ק (קופר) שמע שני בתים משיר לא גמור בזמן שהוא שיכור מוחלט, ותוך פחות מיממה, כאשר הוא כפי הנראה בהאנג-אובר קטלני, הצליח לכתוב עוד כמה בתים, לעשות עיבוד מוזיקלי, להתאמן על זה עם הלהקה, ואז לזרוק פנימה זמרת לא מנוסה שלא מכירה את השיר (ליידי גאגא), להעמיד אותה בהפתעה מול מאות אנשים והיא מצידה מעניקה ביצוע ראשון בפיץ' מושלם? אני אינני מומחה גדול במוסיקה, אבל שום דבר מזה לא נשמע אפשרי.
אז מה?
לא רק שהשיר הזה (אותו כתבו והלחינו ליידי גאגא, מארק רונסון, אנתוני רוסומנדו ואנדרו וואיט, שכנראה בעוד כמה חודשים נצטרך להוסיף "זוכה האוסקר" לפני כל אחד משמותיהם) הוא שיר ענק, אנחנו גם עוברים עם אלי תהליך שלם של חרדה, ההחלטה להתאבד על הרגע הזה, ואז ההתעלות שלה כאשר היא כמעט מתרוממת מעל פני הקרקע – ואנחנו איתה. הצילום של מתיו ליבאטק ("ברבור שחור") והעריכה של ג'יי קסידי ("אל קצה העולם") אורזים את הכל לשלוש וחצי דקות שפוגעות בכל מטרה ששמו לעצמן. ואני יודע שהשיר הזה מתנגן לכולכם בראש עכשיו. אין שום דרך לברוח מזה.
אז בואו כולם ביחד: "אההה אההה אהה אהה אההההה אההה אההה אההההההה!!!"
לסקירה שלי; לטקסט המרחיב של לירון.

כוכב נולד

20 רגעים נוספים שהפכו את 2018 למה שהיא:
"אלמנות" – ג'ק ושיבון ברכב
"אמא ואבא" – זאת הייתה חייבת להיות אהבה
"בחשכת הליל" – מכונת ירי
"במעברים" – מבחן המלגזה
"בערה" – ריקוד בשקיעה
"דדפול 2" – כוח אקס
"האדם הראשון" – נחיתה על הירח
"הצד האחר של הרוח" – סקס במכונית
"חוטים נסתרים" – ארוחת בוקר
"חיות אמריקאיות" – השוד
"כיתה ח'" – שיחה עם אבא
"ליידי בירד" – אל תספרי לאף אחד
"ללא עקבות" – פרידה אחרונה
"מעורר הביעותים" – פיצריה
"משודרג" – השתלטות ראשונה
"סטלין מת!" – אתה נראה כמו אשך!
"ערב עם בוורלי לאף לין" – המופע
"ראלף שובר את האינטרנט" – מסיבת נסיכות
"רפסודיה בוהמית" – לייב אייד
"שחור על לבן" – וואלס עם באשיר

אז 20 הרגעים מאחורינו. אבל אל דאגה – יש לנו עוד המון סיכומי שנה. אתם מוזמנים ללחוץ על התגית "סיכום 2018" ממש פה למטה.

נקמה