• אוסקר 2017/18: רשימת המועמדים המלאה
  • פרדוקס קלוברפילד
  • ״50 גוונים של שחרור״, סקירה
  • הפנתר השחור
  • הרפורמה של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה
  • ״אלסקה״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״צורת המים״ של גיירמו דל טורו
  • הכהנים הגדולים: פרק שלישי - ״צומת מילר״
  • אוסקר 2017/18: השחקניות
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 66
  • ״חי בסרט״ (או ״אמן האסונות״ אם לתרגם לבד), סקירה
  • ״אני, טוניה״, סקירה
  • ״כוכבים חיים לנצח״, סקירה
  • ״החדר״, סקירה לקראת בואו של ״חי בסרט״
  • אוסקר 2017/18: פרסי שחקן המשנה והשחקן הראשי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 65
  • ״רומן ג׳יי. יזראל, עו״ד״, סקירה
  • המלצות סינמטקים לחודש פברואר
  • חוטים נסתרים
  • ״קרא לי בשמך״, סקירה

״החדר״ (The Room), סקירה לקראת ״חי בסרט״

6 בפברואר 2018 מאת אורון שמיר

לא מעט סרטים, אולי יותר מדי אפילו, מבקשים לעצמם או סובלים בשקט מהתואר ״הסרט הגרוע בכל הזמנים״. יש שמייחסים את הכבוד המפוקפק לחלוץ אד ווד, בדגש על ״תוכנית 9 מהחלל החיצון״, במאי שהפך לשם נרדף לכשלון קולנועי ואף זכה למחווה מצד טים ברטון בסרט אודותיו. אחרים יישבעו בשמם של זוועות כמו ״טרול 2״ או ״מאנוס: ידי הגורל״, בעוד הלוקאל-פטריוטים ישלפו בוויכוח את היצירות הישראליות ״הטרמפיסט״ או ״המלאך היה שטן״. שלא במקרה, אני זה שכתב בסריטה על שני הסרטים האחרונים שהוזכרו, כי יש לי איזו חיבה לסרטים מחפירים באמת בתנאי שמגיעים אליהם מוכנים מראש. כלומר, אמנם אין דבר מרגיז יותר מאשר להגיע לקולנוע עם ציפיה ולחזות בסרט איום ומבזבז זמן, אבל באותו אופן גם מעטים הדברים החוויתיים ומשבשי הדעת (באופן חיובי) יותר מאשר לבוא לסרט שהובטח שאין נורא ממנו ולגלות שאכן כך. בהקשר זה, כבר שנים שאני שומע על ״החדר״ (The Room) של טומי וויזו ועל גריעותו הבלתי ניתנת לערעור או לכימות, אבל רק בקיץ האחרון ישבתי לחוות אותו בעצמי. השמועות התגלו כנכונות – מדובר לא רק בסרט שהרוויח ביושר את המוניטין המאוד נחרץ שלו, אלא באמת בחוויה מיוחדת במינה ששרפה לי את כל הנתיכים במוח. עם הגיעו לקולנוע בסוף השבוע הקרוב של ״חי בסרט״ (The Disaster Artist), המחווה של ג׳יימס פרנקו לסרטו של וויזו שהושוותה עוד מראשיתה ל״אד ווד״ של ברטון, זוהי הזדמנות להתייחס ברצינות (עד כמה שניתן) לחומר המקור.

עוד קודם לכן, הערת אגב חשובה: לפני שנתיים-שלוש יצא לאקרנים סרט בשם ״חדר״ (Room), שאף זיכה את ברי לארסון באוסקר על הופעתה בו. חשוב לי להבהיר שלא מדובר בסרט הזה. לא האמנתי שיש מי שיתבלבלו עד שחקרתי את הנושא, והייתי עד לבלבול שכזה בעצמי. אז אחרי שהוסר הספק שאנחנו מדברים על ״החדר״, בה׳ הידיעה, אפשר לספר שהוא יצא לאקרנים בקיץ 2003 בלוס אנג׳לס. עקב איכותו הבלתי קיימת הוא לא האריך ימים, הראה סימני פולחניות בהקרנות האחרונות שלו והפך לסרט חצות ולתופעת הקאלט שהוא רק במרוצת השנים. האגדה ההוליוודית של הסרט עוברת דרך שלט פרסום ענק על שדרות היילנד, אותו שכר וויזו במשך כחמש שנים וכך פירסם את הסרט להקרנות בתיאום מראש. כולל מספר טלפון שלכאורה הגיע ישירות לביתו. כבר בשלב ראשוני זה, של הפוסטר או שלט החוצות, אפשר להרגיש בכל הגוף שמשהו ממש לא בסדר עם הסרט הזה. משהו בשילוב בין בחירת תמונת הפנים המעוותות של וויזו לבין הפונט שמורח מעליהן את שם הסרט, מזכיר כרזה לסרט אימה. גם השם עצמו מעט תמוה, אפילו אם מקבלים את ההסבר של הבמאי (״חדר הוא מקום בו יכולים לקרות דברים טובים אבל גם רעים״ או ״זו כותרת שאמורה לגרום לצופה להרגיש בטוח״ הוא אמר בהזדמנויות שונות). זה משונה במיוחד אם לוקחים בחשבון שרוב הסרט אכן מתרחש בדירה, אבל יש בה יותר מחדר אחד, ובשל מספר החלטות עיצוב ועריכה לא קונבנציונאליות אי אפשר להבין איך בעצם נראית הדירה.

הסרט נפתח במונטאז׳ שמציג בעיקר שלושה דברים: את סן פרנסיסקו בה מתרחשת העלילה ללא שום סיבה מיוחדת (מלבד היכרותו של היוצר עימה) או התייחסות לכך בסרט, את נעימת הנושא שחוזרת מספיק פעמים בהמשך כדי לשגע פילים, ואת שמות העוסקים במלאכה, רובם טומי וויזו בתפקידים שונים. אחרי צילום חוץ של הדירה מגיע השוט הראשון בפנים, ואיתו ההבנה שזוועת עולם עומדת להירקם על המסך. עבורי, הלפיתה המנטלית שאין להתנגד לה של הסרט קרתה כבר שם, ברגע שג׳וני (וויזו) נכנס הביתה אחרי יום עבודה ובידו מתנה לארוסתו, ליסה (ג׳ולייט דניאל). קשה להסביר את זה, אבל משהו בסצנה הזו כל-כך מביך לצפייה עד שהוא משליך למעין איזור דמדומים מיוחד שילווה מנקודה זו את הצפייה כולה. אולי זה ג׳וני שנכנס הביתה קצת מופתע או ליסה שקמה מהספה לקראתו באופן לא טבעי, ייתכן שהסאונד נטול הסנכרון למתרחש וישנה גם התחושה שהעורך ניסה לתת קצב לסצנה שלא עבדה בשום אופן אבל רק החמיר את המצב. מכאן תתפרש העלילה של הסרט באופן מסומן ומגושם עד כאב, בין היתר דמויות המשנה: ילד בשם דני שהקשר שלו לג׳וני וליסה נותר מעורפל ומגלם אותו שחקן בוגר, אמא של ליסה ששמה קלודט שנותנת עצות ומעירה הערות, וגם מספר חברים של ג׳וני ובראשם מארק (גרג ססטרו), החבר הכי טוב שלו שמנהל מאחורי גבו רומן עם ליסה.

זו למעשה כל העלילה, פלוס מינוס ניואנסים רגשיים הקשורים לערכים כמו חברות מול אשמה, מבוצעים רע או סתם לא קיימים בסרט עצמו. אבל העלילה אינה העיקר, שכן היא מחזיקה בקושי כמה דקות של משחק ילדים בארגז החול השכונתי: ג׳וני אוהב את ליסה, ג׳וני חבר של מארק, ליסה גונבת את מארק, ג׳וני כועס על הבגידה. למרות זאת, ״החדר״ נמשך על פני 99 דקות, מלוגו הפתיחה ועד אחרונת הכתוביות. איך זה ייתכן? יש לסרט כמה וכמה שיטות: חזרות באמת אינסופיות על אותן ארבע נקודות (אהבה, חברות, בגידה, כעס) ואותן אמירות (״אל תדאג בקשר לזה״, ״אני לא רוצה לדבר על זה״ או ״ג׳וני הוא החבר הכי טוב שלי״), סצנות סקס ארוכות וקורעות מצחוק או מפוהקות משעמום, דמויות ועלילות משנה שאין להן היגיון או פתרון, עוד ועוד צילומים של סן פרנסיסקו כשאין איך לחבר בין שתי סצנות דומות מדי, וכמה ממריחות הזמן המצחיקות מרוב תדהמה שראיתי בקולנוע אי פעם. החל מהתמקדות בניצבים שעומדים בתור לדיינר לפני גיבורי הסרט ואנחנו נאלצים לחזות בהם מזמינים אוכל ושתייה, וכלה בסצנת חנות הפרחים שהיא אחד הרגעים הנצחיים של הקולנוע בעיניי. כיוון שאין לה תכלית עלילתית ומשום שאני אובססיבי לגביה, ראיתי אותה עשרות פעמים במנותק מהסרט, ואני נדהם בכל פעם מחדש מכמה אפשר לפשל בדקת מסך אחת. בעיניי היא שנייה רק לכל מה שקורה בגג הבניין, שצולם באולפן על רקע מסך ירוק שהוחלף באופן מאוד לא משכנע בנוף סן פרנסיסקו. בזכות הגג אני בעד לקרוא לסרט ״The Roof״, כי שם קורים רוב הדברים הקיצוניים יחסית, כמעין גרסת האיד של מה שמתרחש בחדרי חדרים.

אפשר לעבור סצנה סצנה, שורת דיאלוג אחר ביט התנהגותי, כדי למנות את החסרונות והכשלים – אבל זה עדיין לא יעביר אפילו מקצת מן התחושות ועוצמתן כפי שתעשה צפייה בסרט עצמו. אני יכול רק להמליץ על צפיית קאלט מהסוג שבו מותר לצעוק על המסך, רצוי בליווי קהל שכולל את בוגרי ובוגרות הסרט לצד בתוליו. כזו הייתה הצפייה שלי, ועליה אני מודה לשלו מורן על האירוח, לשי רינגל על ההנחייה ולכל מי שצפו וזרקו כפיות פלסטיק על המסך (מנהג שהתפתח בהקרנות הפולחן בכל פעם שנראית בפריים עבודת הארט יוצאת הדופן, שבחרה לעטר את הדירה של ג׳וני בתמונות של סכו״ם). אחרי הצפייה המאוד סוערת, שכללה זעקות שבר של ממש, הסרט לא הרפה ממני ומצאתי את עצמי עוד באותו לילה משחק מהתחלה ועד הסוף בהומאז׳ ל״החדר״ בדמות משחק מחשב בסגנון קווסט ניינטיזי, להשלמת החוויה וסתימת חורי העלילה. שמעתי גם על כאלה שהתאבססו והחלו לקרוא בקדחתנות על מאחורי הקלעים, או אפילו צפו מיד פעם נוספת, בניסיון לצבוט את עצמם או את עצמן ולהאמין שהסרט הזה אכן קרה באמת. לא רק שאני מסוגל להבין זאת, אלא שגם צפיתי בסרט בעצמי שוב מאז ולכן אני מרגיש בנוח לנסות לתהות על קנקנו.

אחד הדברים שבאמת מדהימים ב״החדר״ הוא שמדובר בהפקה מקצועית ואפילו לא זולה. התקציב המשוער הוא שישה מיליון דולר (כולל פרסום ושיווק), מכיסו הפרטי של וויזו, שבין היתר קנה (ולא שכר כמקובל) את ציוד הצילום שהיה גם פילם וגם וידאו היי דפנישן. כיוון שהמצלמות הונחו זו לצד זו והופעלו במקביל, ללא סידור מחדש של התאורה ושאר כיולים דרושים, אין בעצם גרסת פילם וגרסת HD של הסרט – הקאט הסופי היחיד מורכב מחומרים שניתן היה להציל. כך לפעמים אפשר להבחין בבירור בסצנה שמתחילה בפילם, נחתכת לווידאו וחוזר חלילה. האשמה במקרה הזה נופלת על ה״חזון״, כלומר חוסר הידע הטכני המינימלי, של וויזו.

מי שחתום על הצילום הוא טוד ברון, שהיה הצלם השלישי אחרי שהקודמים פוטרו או ברחו, כמו רבים מאנשי המקצוע שעבדו בסרט בכל המחלקות ולא מעט מן השחקנים והשחקניות. הרזומה של ברון מכיל מעל 40 סרטים כצלם ראשי ומספר זהה של קרדיטים בתור מפעיל מצלמה או במאי סקנד יוניט, לפני וגם אחרי ״החדר״. למשל בקומדיית הספורט עם וויל פארל ״Semi-Pro״ או ב״עור מסתורי״ של גרג אראקי בכיכובו של ג׳וזף גורדון לוויט. המלחין הסרבי מלאדן מיליצ׳ביץ׳ עבד גם הוא במעל 40 הפקות, ועל העריכה חתום אריק ילקוט צ׳ייס, שערך גם הוא מעל 40 סרטים וחתום על הסאונד ב-64 כותרים (בדרך כלל בלי ה״ילקוט״, רק אריק צ׳ייס). הרבה מהקרדיט לכך שהסרט נראה ונשמע הרבה פחות גרוע מהצפוי, כך לטענת הצוות, מגיע לכל מיני התמרדויות קטנות כגדולות שקרו על הסט. סנדי שקלייר, מנהל התסריט שהפך בעל כורחו לבמאי בסצנות שוויזו שיחק בהן, קיצץ על דעת עצמו המון מונולוגים או דיאלוגים ארוכים וחסרי פשר.

מלבדם, היו עוד כמה אנשים על הסט או בהפקה שאין להם ממש ניסיון בקולנוע או המשך קריירה. אחת מהם היא המעצבת האמנותית קנדרה הולאוויי, מה שיכול להסביר למה הבית של ג׳וני מלא בתמונות של כפיות פלסטיק – הבמאי לא היה מרוצה מן העיצוב שלה ולאחר שהלכה לרכוש מסגרות של תמונות החליט לצלם מיד ומבלי להחליף את תמונת ברירת המחדל שהגיעה עם המסגרות החדשות שנקנו. שם נוסף הוא דרו כפרי, שרשום כמפיק בפועל ומלהק, אבל הלך לעולמו שלוש שנים לפני הצילומים. עוד מפיקה בפועל ומלהקת אחרת היא קלואי ליצקי, שהרבה בגללה, אבל כמובן מבלי לגרוע מההשפעה של בימוי השחקנים של וויזו או היעדרו, ״החדר״ סובל מהופעות דרמטיות מחרידות עד כדי הפיכתן לקומיות, כמו גם מסתם שחקנים אקראיים שלעולם לא היו צריכים להיות מונצחים על פילם או וידאו.

אחד מהם הוא מייק הולמס, שגם לדמות שהוא מגלם קוראים מייק, והפרצופים שהוא עושה בכל הזדמנות שנייה הם אחד הדברים הפחות מובנים בסרט שכולו תמיהה. דווקא קרוליין מינוט, לא שחקנית במקצועה, מייצרת את הדמות החביבה עליי בסרט – קלודט, אמא של ליסה. משהו בהגשה שלה את השורות נטולות המודעות שכתב לה וויזו, הופך אותה למקהלה היוונית של הסרט – היא פשוט אומרת בקול רם, בכוונה או שלא, את מה שחושב הקהל על המתרחש (״אנשים סתם נכנסים ויוצאים מהדירה הזאת?״) כבונוס, קו העלילה הבריאותי שלה הוא הדבר הכי מצחיק באופן טרגי שקורה בסרט. טוב, אולי למעט הדמות של פיטר, אחד מחבריו של גיבור הסרט שהוא גם פסיכולוג (כפי שמסבירים בכל הזדמנות). השחקן שמגלם אותו, קייל ווייט, ביקש מספר שבועות מראש לצאת להפקה אחרת, אך כיוון שצילומי ״החדר״ התארכו נאלץ לעזוב לפני שהשלים את תפקידו. וויזו לא התבלבל ופשוט נתן את השורות של פיטר באחת הסצנות האחרונות והמכריעות לדמות אחרת שטרם נראתה קודם על המסך. באופן טיפוסי לסרטים מסוג זו, אלת האירוניה התערבה והמילים האחרונות שאומר פיטר בסרט לפני שהוא נעלם לבלי שוב הן: ״זהו, סיימתי״.

מבחינת המשולש הרומנטי הראשי, אם אפשר לקרוא ככה למערכת יחסים נטולת תשוקה וכימיה בין שלוש דמויות שאין להן יותר ממאפיין בודד, המצב מסתבך כפליים אם ננסה לבחון את ההופעות. דניאל לקחה את התפקיד של ליסה יותר מדי ברצינות בסצנות מסויימות, ונהנית מהביצ׳יות והמניפולטיביות של הדמות באופן שהופך אותה לפסיכוטית. מאידך, המציאות באה לעזרתה בסצנות המין או החיבה – רואים ומרגישים שהיא נגעלת ונרתעת מוויזו, מה שמסונכרן עם העובדה שלדמות שלה נמאס מג׳וני, בעוד ההתנפלויות שלה על ססטרו כהקלה מהצורך להתגפף עם הבמאי מסתדרות יפה עם הרומן הלוהט של ליסה עם מארק. ססטרו הוא אחד הקורבנות המובהקים של הסרט בכלל ושל וויזו בפרט, שכן ברור כשמש שהוא יפה מספיק בכדי להיות כוכב קולנוע כשם שאין ספק שאין לו טיפת כשרון משחק. בכל פעם שהוא צריך לפתוח את הפה או לנסות לשדר רגש מסויים, המסך סובל לפחות כמוהו. הנחמה היחידה היא שיצא לו מזה ספר, ״אמן האסונות״ אותו כתב במשותף עם טום ביסל, אודות ההפקה והחברות עם וויזו. מה שמוביל אותנו לסיבה האמיתית שהסרט הזה זכה למעמד הפולחני שלו, ומשיב אותנו לאיש שבגללו הכל כאן הו כה מחפיר.

אם וויזו היה מסתפק רק בתפקיד של מפיק-במאי-כותב, ״החדר״ היה סתם סרט גרוע ״רגיל״, אחד מאלף, שלא לומר דרמת יחסים משעממת למדי. אפשר לנחש זאת כיוון שבכל סצנה שבה וויזו נעדר מן המסך, הסרט פתאום נראה נורמטיבי ורע רק באופן שגרתי. אבל למזלנו, או לצערנו, וויזו החליט ללהק את עצמו לתפקיד הראשי של ג׳וני – האדם הטוב והנהדר בהיסטוריה, שהעולם מתאכזר אליו. יש לו עבודה מעולה בבנק, דירה מפנקת, הרבה חברים שרק מחפשים את עצתו וקרבתו, וכמובן ארוסה כל-כך סקסית שאי אפשר לעמוד בפניה. עכשיו דמיינו בתפקיד הזה את בנם האובד של הרוזן דרקולה וסילבסטר סטאלון. את הבנאדם שהגיע אחרון בתחרות חיקויים של לוקי מהאוונג׳רס. כמובן ששאר הדמויות נותנות את הדעת על הליהוק ההזוי, אז מלאכת הפליאה נותרת בלעדית אצל הקהל. זה שאמור לקבל לא רק את המבטא הבלתי ניתן לפענוח של וויזו (הוא טוען שהוא מניו אורלינס, אבל מספיק לשמוע אותו אומר את שם המקום כדי לפקפק בכך) אלא גם את סגנון המשחק הכי יוצא דופן שנתקלתי בו בקולנוע. בגדול, יש לו שני מצבים – אוברקיל טוטאלי או כבוי לחלוטין ברמה שהוא מתמזג עם הרקע. פעולות אנושויות מבוצעות על ידו באופן חייזרי לגמרי, וכשהוא אומר ״אני לא שותה״ הוא מתכוון לזה מילולית, כפי שאפשר לראות בסצנה שבה הוא מנסה לשתות ושופך על עצמו את המשקה. הוסיפו את הצחוק הספק חברי וספק מתנשא שהפך לסימן ההיכר שלו ואת ההתעקשות שלו להופיע בעירום כמעט מלא (״אני חייב להראות את הישבן כדי למכור את הסרט״ היא אמירה המיוחסת לו), ותקבלו הופעת קאלט.

שווה להבהיר שכל ההחלטות של וויזו תחת כל אחד מהתפקידים שלו, הן לכאורה מכוונות. למען האמת, היומרה האמנותית וכוונת היוצר מבצבצות כמעט בכל פריים, ולפעמים ממש מושלכות בפרצופם של הצופים והצופות. כמו למשל בובת ראווה המונחת באופן בולט מדי בקדמת הפריים בסצנה בה ליסה מבקשת לתמרן את ג׳וני כבובה על חוט. וויזו לא טורח להסתיר את הרצונות שלו ודיבר לא פעם על מקורות ההשראה שלו – ג׳יימס דין, אלפרד הי׳צקוק, טנסי וויליאמס וכמובן וויליאם שייקספיר. אבל הפער בין החזון לבין הגשמתו הוא כה גדול, עד שברווח יש המון מקום לקומדיה שלא מדעת. כאילו חייזר שנשלח לכדור הארץ ללמוד את ההתנהגות האנושית לא לגמרי הבין את חוקי משחק הפוטבול, והרשמים שלו לגבי חברות לעומת זוגיות הם מעט כוללניים. וויזו אמנם מיהר לאמץ את הצחוק הלגלגני של הקהל כלפי הסרט ולטעון כי מראש כיוון לפארודיה, אבל מספיק לראות אותו מתראיין כדי לדעת שמדובר באחיזת עיניים – טומי האמיתי נגלה אלינו רק בסרט עצמו, בעוד זה שמחייך למצלמות מאחורי משקפי שמש כהים הוא ההצגה. בגלל, או בזכות, ״חי בסרט״ יוצא לוויזו להתראיין שוב, לעיתים לצד פרנקו, ושם זה בולט במיוחד. בהקרנות קאלט של ״החדר״, למשל בניו יורק, תוכלו גם לפגוש אותו פנים אל פנים, והוא אף יכריח אתכם או אתכן לקנות חולצה או עותק של סרטו בתמורה לסלפי – כך שיש כאן לא רק אימוץ של פרסונה שנולדה בטעות אלא גם חשיבה עסקית.

גם אם נלעג לוויזו ולסרטו עד הנצח, בכל זאת יש כאן בנאדם (?) שהרים פחות או יותר לבד הפקה של סרט באורך מלא, שנצפה ומצוטט במשך עשור וחצי על ידי מיליונים, לעיתים יותר מפעם אחת. יתרה מזאת, אחרי ״הצלחת״ הסרט גם כתבו אודותיו ספר שכעת הפך לתסריט מועמד לאוסקר, בזמן שאושייה הוליוודית בקליבר של ג׳יימס פרנקו מגלם את וויזו וזוכה על כך בפרסים. יש עוד ממש יומיים עד הבכורה הרשמית של ״חי בסרט״ בישראל, לכן גם נמנעתי מעוד כמה וכמה אנקדוטות ופרשנויות על ״החדר״ שהופכות ב״חי בסרט״ לבדיחות מבריקות. מבלי להסגיר יותר מדי מסרטם של פרנקו ופרנקו, אומר שבעיניי הוא לא רק קומדיית ברומאנס לתפארת כפי שהחבורה יודעת לעשות, אלא גם מחווה כנה, על גבול המרגשת, לסרט של וויזו. כזו שלוקחת את החומרים מהם הוא מורכב, חברות ואהבה ונתינה מול בגידה, אשמה וניצול, ומצליחה לסדר אותם פתאום בסדר הנכון ואולי אפילו להאיר לרגע את ״החדר״ באור שונה. זה לא שהסרט הופך לפתע לבר צפייה או חלילה לאמנות, אבל כיוון שנחשפות כל הכוונות הטובות שמאחוריו, קל יותר להבין ולקבל את הגיהנום שמוקרן על המסך.

תגובות

  1. המורה ללשון הגיב:

    אלוהים, העברית!
    אותו וויזו השכיר אותו במשך כחמש שנים, מפרסם את הסרט – למה לא: "שוויזו שכר אותו במשך חמש שנים, ופרסם את הסרט…?

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה על התיקון, מעריך את הפניית תשומת הלב (קצת פחות את הניסוח).
      יש כאן משפט שנוסח כמה פעמים וחתיכות מגרסאות קודמות נשארו וגרמו לבלאגן – אני די בטוח שאין צורך לערב לא את אלוהים ולא את השפה העברית.

  2. גיא הגיב:

    הספר The Disaster Artist מאוד יפה ומומלץ לקריאה.

  3. זואי הגיב:

    סקירה נפלאה!
    במשפט על הבן האובד כבר ממש צחקתי מול המסך 🙂

  4. Oh hi Mark
    כתבת יפה על סרט שהוא חוויה מסוג אחר, כזה שהקלישאה ״חייבים לראות כדי להאמין״ היא נכונה במאה אחוז לגביו. צפיתי בו לראשונה גם ממש לא מזמן ומאז הספקתי שוב, רק כדי להראות לאחי, לחברה ועוד שני חברים. התגובות שלהם נעו בין שוק טוטאלי, צחוק רם ואחד החליט באמצע שמספיק לו וברח. כמו שצריך, אני מניח.

    1. קארין הגיב:

      בחיי שמזמן לא צחקתי ככה! רצה להוריד את "החדר" (:

השאר תגובה