• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2018: פיל יושב מבלי לזוז
  • פסטיבל חיפה 2018: דיווח שני
  • ״לא אכפת לי שההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״
  • פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018: דיווח ראשון
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • אוסקר 2018/17: המתמודדים לפרס הסרט בשפה זרה
  • בקשה מסתורית
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018

"יונתן אגסי הציל את חיי", סקירה

1 בספטמבר 2018 מאת לירון סיני

אם מגיעים לסרט התיעודי החדש של תומר היימן בלי לדעת יותר מדי, אפשר לחשוב שהשם מדבר על מישהו שמושא הסרט עזר לו. אולי נצפה במי שיגידו שיונתן אגסי, האדם והפרסונה, שחקן פורנו ודוגמן אהוב ונערץ ברמה בינלאומית, מייצג עבורם משהו. שהנוכחות הבימתית שלו עזרה להם להתגבר על מכשולים בחיים הפרטיים שלהם, ושזה הופך את המסע שלו לבעל ערך.

דקות ספורות לתוך הצפייה בת 106 הדקות מגלים שהשם "יונתן אגסי הציל את חיי" הוא ציטוט ישיר של אגסי עצמו. במקור יונתן לנגר, הדמות שבנה, מהרגע שבו צלח אודישן בחברת הפורנו המוכרת של מייקל לוקאס, הדימוי שהוא עובד כל כך קשה כדי ליצור ולתחזק, הוא מה שמציל את חייו שלו מבחינתו. ההצהרה הזו, לצד אמירות בסגנון "הקריירה היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" עומדות למבחן במהלך הסרט, ונטענות במשמעות מצמררת ככל שהוא מתקדם.

לפני שנצלול פנימה אני רוצה להבהיר – בשום שלב, וזה אחד היתרונות של הסרט בעיניי, אין בו תחושה של שיפוטיות או נגיעות דידקטיות. הדוקו שזכה בפסטיבל ירושלים בפרסי הסרט התיעודי הטוב ביותר והעריכה הטובה ביותר – של טל רבינר ואלכס חסיד – הוא לא יצירה צקצקנית או מוסרנית.

הסרט לא מרגיש מצונזר בשום צורה, לא מבחינת החשיפה הפיזית ולא מבחינת החשיפה הרגשית על המסך. אלו כוללות צילומים של היימן, עדי שוורץ וחומרים של אגסי שמתעד את עצמו. הוא נהנה מתשומת הלב, מהתיעוד ומהאסתטיקה. בראיון, לוקאס, שהזניק את קריירת הפורנו שלו, מתאר אותו כמישהו שהבין מהר את ההבדל בין סקס אינטימי, כזה שעושים עם מישהו שנמצאים אתו בקשר, לעומת סקס מול המצלמות, שמיועד להנאה של אחרים. זו הנקודה שבה הסרט מתחיל, פחות או יותר, ומיד חושף בקז'ואליות איברי מין גבריים זקורים, שפשוט נמצאים להם, אי שם באזור התחתון במרכז הפריים, בזמן שאגסי מנהל שיחה ידידותית ואפילו רכה ומנחמת עם קולגה, רגע לפני שהם עולים לבמה ומופיעים, מבצעים אקטים מיניים לעיני קהל שלם, צמא ומצלם של מועדון.

הבחירה בסצנה החשופה והנוצצת לתחילת הסרט, שמלאה בצבעים של המסיבה הכי לוהטת בעיר, בשילוב מוזיקת מועדונים גנרית ומרימה, היא הקלישאה, החלום שמוכרים לנו כצרכנים של חומרים כאלו. היא פנטזיה שנראית אמיתית מאוד כי הנה, האקט מתרחש לנגד עינינו המציצניות בסרט תעודה, הכל כאן אמיתי, לא? גברים לוהטים שנראים מדהים, מלאי חשק ותשוקה, נהנים מהאקט ונהנים לבצע אותו מול אחרים ועוד זוכים לתשלום, לתהילה ובמקרה של אגסי – לחיים שוקקים בברלין, המאפשרת יותר מחולון בה נולד וגדל. הדימוי הוא גם החלום של אגסי בעצמו, והוא גם ה"קליק בייט", הפתיון החכם שימשוך אותנו לצפות בסרט, לנוע באי נוחות מסוימת מול הפירוט והכנות שהוא מפגין, ולהבין בהדרגה שאנחנו לא יושבים מול סנסציה פטישיסטית שמהללת את הסצנה, אלא מול יצירה ביקורתית לא פשוטה, מעוררת מחשבה ועם זאת מכבדת.

אני כותבת "מכבדת", כי למרות כמויות העירום עם התייחסות לקינק שיש בסרט, היה לי ברור שהיוצר שומר על מושאי היצירה שלו מאוד. נתקלתי בהרמת גבה או שתיים כשאמרתי בקול אחרי הצפייה שחשתי שלא חשפו כאן יותר מדי, אז אני אסביר את עצמי על הכתב: כן, יש בסרט קטעים מסרטי פורנו. כן, יש בו הרבה עירום פרונטאלי לפני, במהלך ואחרי אקטים מיניים אקסהיביציוניסטים. כן, יש גם שימוש בסמים, כולל כאלו שקשורים ישירות לאקטים מיניים ולתפקוד ונראות במהלכם. יש גם קלוז אפים. ובכל זאת, אין כאן אסתטיקה של פורנו או תחושה נצלנית. ניכר שבחרו מאוד בקפידה מתי לעצור ומה לא להראות. היימן מכיר את אגסי ואת אמו כעשור, והם הופיעו גם בסדרה שלו "משפחות" בעבר. בהתאמה, ניכרת עריכה חומלת, כל הזמן – שרואה את אגסי כאדם מורכב, ושנותנת להבין משמעויות כבדות מאוד על ידי צילום וניואנסים דקים, דווקא ברגעים שלא נאמרים ולא מוצגים מייד על המסך.

אין לאורך הסרט התייחסות להתנהלות ולאגסי כאל אובייקט מיני בלבד. זה יכול להיראות ככה בהתחלה, אבל המהלך הנרטיבי שהסרט עושה בנוי כך שזו עטיפה יפה, נוצצת מאוד ומרשימה להפליא, שהולכת ונסדקת גם מבחינת נרטיב וגם מבחינת מבע קולנועי. כאשר היופי ותשומת הלב הופכים נעימים פחות ואפילו מבעיתים בבחירה של זוויות צילום ומשחק עם צבעוניות ותאורה. מתחת לחזות השטחית מתגלה אט אט אישיות עם רבדים שונים ולא פשוטים וסך ההשפעות שהובילו אותו מילד קטן בחולון לזוכה פרס שחקן הפורנו האמריקאי הטוב ביותר במסיבה בברלין, וכל הדרך למטה.

במהלך הצפייה היימן, לתחושתי, מעביר אותנו תהליך הזדהות והתפכחות שיגרום לנו להבין את אגסי ואת המשפחה שלו, את אמו שתומכת בו לאורך כל הדרך. אנחנו רוצים מאוד להאמין ולהיות משוכנעים שהנרטיב שהוא בנה לעצמו אמיתי ויחזיק. שהנה, שחקני פורנו עושים את זה כי הם פשוט אוהבים סקס ומצלמות, ומדובר באורח חיים תובעני, נכון, אבל מכניס ומהנה. היה פרק זמן די ארוך בסרט שבו תהיתי אם לשם הוא מכוון, לנסות ולמכור לי סיפור על כך שתעשיית הפורנו היא אחלה של דבר, ושזנות, כל עוד מדובר ב"ליווי" כמו שאגסי מפרט ומדגיש, זה משהו שיכול להיות מקובל וסבבה בסך הכל. בטח.

לאט לאט, הרגעים הקטנים שבהתחלה לא מתעכבים עליהם, מצטברים ומחלחלים מתחת לפני השטח המבהיקים. השימוש בסמים כולל טינה – שם חיבה מטעה בקלילות שלו לקריסטל מת', הדיבור הכמעט צפוי על אבא נעדר, האהבה חסרת התנאים מאמא שמקבלת את אגסי כמו שהוא כולל התייעצויות על חוטיני וביריות – משהו עבר ועובר על הגיבור של הסרט הזה ועל המשפחה שלו, והסרט מציג את חומרי המציאות בלי לייפות אותם, אבל גם בלי לדחוף אותם בכוח לפרצופנו ולהפוך אותם לטלנובלה דוקומנטרית סוחטת דמעות. הקושי מתגנב אלינו ואל אגסי בהדרגה, כמו הסיפור על הצפרדע שלא קופצת מהמים המתחממים עד שהם הופכים רותחים ואז היא כבר אבודה.

הצפייה עשויה להתחיל ממקום של סקרנות ומציצנות קלאסית – הסיפור האמיתי על חייו של כוכב פורנו בינלאומי "משלנו", אבל היא הופכת למשהו אחר, כואב, מעורר הזדהות וביקורתי. לא כלפי אגסי, אלא כלפי הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו עלולים ליפול. אני אתן דוגמה קטנה לאופן שבו הסרט מתקלף וסותר את הדימוי הנוצץ הראשוני. הוא מדבר על פעלתנות, רהבתנות ורעבתנות מינית, ואחר כך מתאר בענייניות ויותר מכך – מראה – הזרקה של חומר לאיבר המין שאמור לגרום לו לעמוד ולתפקד במשך שעות. כך נבנה פער אירוני בין הזעזוע והדאגה שאנחנו יכולים להתחיל לחוש כצופים המתבוננים מבעד לעדשת המצלמה, בזמן שאנחנו מחכים לראות אם אגסי יתחיל לדאוג לעצמו בשלב מסוים.

מההנחה הראשונית שהגיבור שלנו אומר שהכל בסדר, אז בטח הכל באמת טוב אצלו, תמצאו את עצמכם מתחילים לשאול בלב את השאלה "הוא יהיה בסדר?" כאשר הספק יתפוס יותר מקום. הרקע המשפחתי והחברתי של אגסי מתגלה גם הוא בהדרגה, ובזמן שאנחנו כן צופים בשיחות ובמפגשים ספורים שלו עם אביו המנוכר, שחי בברלין גם הוא, אירועים ואמירות שקרו בעבר מוסיפים לפגישות משקע כבד וקשה מאוד. אלו דברים שצפים בשיחה בין אגסי להיימן מול המצלמה, ומרגע שהם נאמרים הם לא מרפים מאיתנו כצופים, גם כאשר אגסי בעצמו נראה כנותן לאביו עוד צ'אנס. מול האב, מערכת היחסים עם אימו חמה ואוהבת ומוצגת כמות שהיא, מבלי לחסוך שאלות כואבות שעולות בין השניים. לעתים היא מעוררת השתאות, לעתים התפעלות ולעתים כאב גדול. בהקרנה בה נכחתי אגסי ואימו ישבו בקהל וענו על שאלות לאחר מכן – מה שהוסיף קצת רוך ונחמה נדרשת עם תום הצפייה. כי אין בסרט הזה שקופית סיום שמספרת "מה קרה לו" בסוף. אין תשובה לשאלה המנקרת, האם הוא בסדר. התחושה היא של סוף פתוח ומאוד מערער, שיא של תהום שהסרט מביא אותנו לפתחה בצורה מחושבת אך רגישה בו זמנית.

זהירות: מעט ספוילרים ופוליטיקה

כמה מילים אחרונות על החשיבות שלו, בעיניי, לדיון בנושא הזנות. יש מודעות גוברת לנושא בארץ, כאשר חוק הפללת הלקוח עומד על הפרק, והבנה שיש צורך במערך ליווי ותמיכה רחב לנשים ולגברים בזנות שרוצים להיחלץ ולהשתקם. בתוך הקולות הנשמעים בדיונים על הנושא אפשר לשמוע את מי שמדברים על "זונות מאושרות" בנשימה אחת עם הטיעון שמדובר בעיסוק לגיטימי, וכן את מי שמדברים על כך שמי שמקדמים ומקדמות את החוק לא רואות את מי שעוסקות ועוסקים בזנות באמת, שנעשית כאן מחיקה מתנשאת, מבלי לשאול את הזונות לדעתן ומבלי להבין לעומק את השלכות החוק, שידרדרו אותן מהר יותר לזנות רחוב, במקום לאפשר לעבוד עם לקוחות שהן בוחרות, למשל. זה דיון קשה ונפיץ ולא קולנועי, אבל היות והסרט עוסק גם בזנות, או לפחות בדוגמה אחת לעיסוק שהוא "מבחירה", אני רוצה להתעכב על כך.

ההסבר שאגסי נותן בסרט לסיבה שהוא נפגש עם קליינטים, כמו שהוא מכנה אותם, הוא שהוא מושא הפנטזיה של כל כך הרבה גברים, שזה נדרש והגיוני שחלקם יוכלו להגשים את הפנטזיה הזו. הוא קיים בשביל לספק צורך של אחרים. הוא גם מתאר יחס מכבד (אני לא סרקסטית כאן) וכמויות של כסף. ה"קליינטים" יוצרים אתו קשר טלפוני כשהוא מול המצלמה, והפרסונה נכנסת לפעולה. לא משנה אם הוא עייף, בעניין או לא. הוא מגלם דמות, כתחליף לאינטימיות, היא יוצאת מהמסך ומהפוסטרים ומספקת צרכים מיידיים. בפורקן מיני עבורם, בכסף או בתחזוק הפנטזיה עבורו. כאן ועכשיו. אין פה ייצוג לסכנה מיידית לחייו מ"קליינט" לא מרוצה, אבל אם זה המצב אליו מגיע גבר כוכב שעושה את זה "מרצון", מתגנבת מחשבה מבהילה: מה עלול לקרות לנשים שעושות את זה, ועוד ללא הכסות הזוהרת?

הסרט מחבר את הבחירה החופשית לכאורה עם תרבות ואורח חיים שגובים מחיר מסוכן, בכרוניקה של אובדן שליטה. מבחינה זו הוא מהווה מסמך ביקורתי חד וחריף. נכון, הוא מספר סיפור על אדם אחד, שעשה את מה שעשה כי התהילה, תשומת הלב והכסף וכן, גם המגע – ענו על צורך ומילאו את החסר החומרי והרגשי שלו ושל המשפחה שלו. יונתן אגסי הציל את חייו, אבל כדי לתחזק את הדימוי הזה בחיים, מישהו הלך לאיבוד. הסיפור האישי היחיד מזכיר יותר מדי סיפורים אחרים שאפשר לשמוע ולקרוא על פורנו וזנות, אם רק מחפשים אותם, שמבהירים שזו לא בדיוק בחירה. לא עם נסיבות כאלה. וככזה, הוא הופך את הסרט לחשוב, לא רק לרגיש ומעניין.

תגובות

  1. דרור הגיב:

    לדעתי הסרט עוסק בהכחשה. אנשים מתעלמים ממה שלא נוח להם להתמודד אתו, מיתממים, מספקים לעצמם הסברים חלופיים (עובדות אלטרנטיביות?), מייפים את המציאות ומשתמשים במילים מכובסות להציג לאחרים ולעצמם את העולם. אלו פעולות שכולנו עושים יום-יום במטרה לשרוד את חיינו. אלא שבסרט, מפאת הנושאים שבהם הוא עוסק, הדיסוננס בין האמת האובייקטיבית לבין הפרשנות הסובייקטיבית מתעצם.

    -ספוילרים-
    יונתן מסביר לאחותו מי הם אותם "קליינטים", כיוון שלטענתה לא הבינה במה מדובר. הוא מופתע מתמימותה לכאורה של אחותו ושואל אותה בציניות באיזה סוג של קליינטים היא חשבה שמדובר, שכן הוא אינו עורך-דין. אלא שמיד לאחר שהיא מקבלת את האמת בפרצוף וככל הנראה גם מבינה יותר ממנו את משמעותה, הוא ממשיך ומספר לה את מה שהוא מספר לעצמו, שהוא לא זונה אלא נער ליווי ושיש "כמובן" הבדל.
    במקום ובזמן אחרים יונתן מספר כמה הוא אוהב את ההפקות שבהן הוא משתתף, כי נוסעים למקומות מדהימים. בתחילת דרכו המקצועית הוא מצלם מחדר הלבשה ומתלהב משפע הבגדים שיש שם. יונתן גם מספר, שהבוס שלו בחברת ההפקות הבטיח לו, שאם משהו לא יתאים לו הוא פשוט יכול להגיד "לא מתאים לי" ובזה ייסגר העניין. אפשר לחשוב, איזו פריווילגיה זו לעבוד כשחקן פורנו ושאת התעשייה הזו מנהלים אנשים חמים ומבינים. אלא שלצורך הבהרת הנקודה, מדובר באותו בוס, שבהמשך לא משלם ליונתן על סצינה רק כי הוא לא גמר בסופה, אפילו שהיא היתה קשה וכואבת (תרתי-משמע) במיוחד.
    ההכחשה של האב, שמספר שאמו של יונתן שקעה בדיכאון כי היא רצתה בת ונולד בן, מה שמתברר בהמשך כשקר מוחלט (בכלל, כל העניין של להיכנס להיריון בטעות הוא במקרה הטוב תוצר של תמימות ושל ילדותיות ובפועל של עצימת עיניים. שכן כל שני סטרייטים בריאים שמקיימים יחסי מין ללא אמצעי כלשהו למניעת היריון עשוי/עלול לגלות "באורח פלא" שהאישה בהיריון).
    צרכני פורנו בסרט ובעולם האמיתי חיים בהכחשה, שהמשתתפים בסרטים ובמופעים עושים מה שהם עושים מבחירה כנה, שהם מקבלים כסף על לעשות את הסקס שכולנו חולמים עליו, שהם באמת נהנים ואוהבים את מה שהם עושים. ככה גם יונתן היה יכול לבחור להיות רופא או מהנדס, הוא פשוט "בחר" להיות שחקן פורנו. התשובה הצינית שלו לאחותו, "מה נראה לך שאני עורך-דין?!" (ציטוט לא מדויק ב- 100%) מדגישה שהאפשרות להיות עורך-דין לא הייתה קיימת בשבילו.
    שם הסרט שמבוסס על סטטוס שיונתן כתב הוא ה-הכחשה. יונתן אגסי באמת הציל את יונתן לנגר? אם כבר, יונתן לנגר הציל בסופו של דבר את יונתן לנגר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.