• סיכום המחצית של 2018
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • סרטים חדשים: ״גורד שחקים״ עם דוויין ג׳ונסון
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

"באהבה, סיימון", סקירה

22 ביוני 2018 מאת אור סיגולי

אנחנו חיים בשני עולמות שעל אף השוני החריף ביניהם מתקיימים אחד לצד השני. בעולם אחד הייצוג הלהט"בי מגיע לנקודה בה זה כמעט לא עניין יותר. גייז ולסביות נמצאים בפריים-טיים, גיבורי תרבות יוצאים מהארון והפופולריות שלהם לא נפגעת, הנוכחות של נושא הנטייה המינית נוכח בשיח פתוח ורחב, וסרטים להט"בים זוכים באוסקר הסרט הטוב ביותר. בעולם השני, לעומת זאת, יש מדינות בהן לגייז אסור להתחתן (אההממ), אימוץ ילד הוא תהליך מהגיהנום לזוגות חד-מיניים, צעירים שמתחבטים בנטיות המיניות שלהם נזרקים מהמסגרות אליהם הם שייכים, אחוז ההתאבדויות הוא עדיין מזעזע, ובכל ממשלה ובכל רשות מקומית יש את החלאות האלו שממש דחוף להם להסיט ולפגוע.
ככזה, ישנן שתי תגובות לסרט כמו "באהבה, סיימון" (Love, Simon). מצד אחד יש את האנשים שיגידו שהם לא מבינים על מה המהומה, סרטים על גייז הם משהו כל כך שכיח שזה נראה כבר נון-אישיו. מצד שני, יש את האנשים, צעירים ומבוגרים, הורים וילדים, שדבר כזה יכול לשנות להם את החיים, ושום דבר ממה שקורה על המסך לא יהיה מובן מאליו.

אנחנו ב-2018 ו"באהבה, סיימון" הוא סרט האולפנים הראשון אי פעם שעוסק בסיפור אהבה של מתבגר גיי. כל הסרטים האלו שראיתם על צעירים בתהליך יציאה מהארון בתפקיד הראשי? כולם היו עצמאיים, הפקות שוליים או מתעשיות חוץ-הוליוודיות. זה משהו לחשוב עליו. "באהבה, סיימון", סרט שבאותה נשימה צריך גם להצביע על כמה מעידות שלו, הוא פורץ דרך בעיקר כי הוא מתנהל כמו הסרט השגרתי בעולם. ועם הכנסות של כ-60 מיליון ברחבי העולם מתקציב של כ-17 מיליון, אי אפשר שלא לשמוח בו, וגם להבין כמה הוא חשוב.

"באהבה, סיימון", שאני כל כך מאושר שמופץ גם בארץ, מבוסס על ספרה של בקי אלברטלי, עובד למסך על ידי אייזק אפטקר ואליזבת' ברגר, ובוים על ידי גרג ברלאנטי שביים את אחד הסרטים הקרובים ללבי – "מועדון הלבבות השבורים" משנת 2000, קומדיית אנסמבל בכיכובם של זאק בראף, דין קיין, ג'סטין ת'רו וטימותי אלפנט, כקבוצת גייז שמתמודדים עם אהבות ואכזבות תוך כדי משחקי בייסבול. תראו את הסרט הזה.
במרכז הסרט החדש נמצא סיימון (ניק רובינסון המקסים), מתבגר בעיירה אמריקאית שמסתיר מכולם את הסוד הגדול שלו על נטייתו המינית. סיימון מוקף בחברים טובים ומשפחה אוהבת, אבל הוא עדיין מפחד להכריז על עצמו בקול רם, ומה שנראה אולי לאנשים מן המניין כקונפליקט מדולל ואולי אפילו בכיינות, הוא בעצם משהו מאוד מרענן בנוף הייצוג הלהט"בי בקולנוע. יש כמה אספקטים של יציאה מהארון, בטח בגיל צעיר, שלא בהכרח קשורים לפחד מדחייה. חלק מזה הוא לשים על עצמך תגית בשלב נורא מוקדם ובעצם להתחייב על מי שאתה למרות שאתה אפילו לא בטוח, חלק מזה הוא הרצון להמשיך להיות כמו כולם ולפחד מקטלוג כשונה או אחר, ובמיוחד השאיפה להשאיר את הדברים כמו שהם – רגילים ונעימים ובלי סיכונים מיותרים, למרות שאתה פצצת זמן מתקתקת.
הדברים האלו עוברים נהדר ב"באהבה, סיימון". כמו ב"קרא לי בשמך", גם פה לא נוטעים בנו חשש מה יקרה כשההורים יגלו – כי ברור לנו שהם יתמודדו עם זה", ועל כן אפשר יותר להתרכז בדמות ובתהליך הפנימי שלה. זה מעניק לסרט תחושה קצת אחרת מרוב סרטי ההתבגרות הלה"טבים.

עוד משהו מצוין בסרט הזה הוא שסיימון הגיבור איננו קורבן. למעשה, סיימון – שמטרתו העיקרית בסרט היא לברר מיהו הבחור הגיי האחר מהשכבה שלו אתו הוא מתכתב באנונימיות – עושה כמה דברים די איומים לחברים שלו במהלך הסיפור. הוא משקר ומתמרן, שם את עצמו לפני חבריו, ופוגע בהם בטווח הרחוק והקצר. העולם של סיימון סובב אך ורק סביבו, וככזה הוא דמות מאוד אמינה של מתבגר, ואין פה צורך קיצוני של יוצרי הסרט להראות שהכל תמיד נורא בסדר ולפחד מלהראות ייצוג קצת שלילי, או אנושי נקרא לזה, של הגיבור הלהט"בי.

אבל אנחנו רק בתחילתו של תהליך, ו"באהבה, סיימון" מציג את זה בצורה הכי חריפה שיש. אז כן, יש לנו גיבור להט"בי בקומדיית נעורים רומנטית, שזה נהדר, ובכל זאת הסרט מפספס כמה דברים על מזבח הרצון המאוד מובן וראוי שלו לפנות לקהל רחב כמה שניתן.
הדבר הראשון הוא שמדובר בסרט משולל כל אנרגיה מינית. זה משהו שמאפיין סרטי התבגרות אמריקאים גם אם הם סטרייטים (להוציא פארסות כמו "אמריקן פאי"), אז זו לא בהכרח בעיה נקודתית. ואני ממש לא מדבר על סצנות סקס – אני לא מצליח לחשוב על דבר שיהיה זר וצורם יותר לסרט כמו זה – אבל בני 17 הם חרמנים, ובעולם שבו הדברים האלה גם מוגזמים בעקבות הגישה לרשת, הסרט החדש עובר כקצת קליני מדי. זה בולט באופן די מגוחך ב"פנטזיה הגאה" של סיימון על הימים שבהם יילך לקולג' ויוכל להיות גיי מן המניין. לפי הפנטזיות הקמאיות ביותר של המתבגר הזה, שיא ההנאה מחיים מחוץ לארון הוא קבוצה של צעירים לבושים בצבעים בוהקים רוקדים להם על המדרגות ברמת הסקסיות של "היי סקול מיוזיקל", להוציא את קוביות הבטן של זאק אפרון. עכשיו בואו, כולנו היינו בני 17, וככה לא נראו הפנטזיות שלנו, אלא אם כן אתם חיים בפרסומת למעדני חלב, ואז אין לי מה להגיד לכם.

הדבר הנוסף הוא שהסרט מתאר עולם הטרו-נורמטיבי לחלוטין, וזה קצת פוגם בעניין הייצוג. אני לא באמת מתלונן, כי אין צורך להיות קטנוני וכאמור אנחנו רק בתחילתו של תהליך, אבל על פי "באהבה, סיימון" יש דרך מאוד ברורה בה הגיי הנכון מוצג, והוא נראה כמו ניק רובינסון. בקטע אישי וקצת לא הכרחי, אחלוק שגם אני נמצא על החלק הזה של הסקאלה הקווירית, כלומר בקיצון ההטרו-נורמטיבי המוחלט, כך שבזמן שאני יודע שהדברים האלו קיימים ואמינים לחלוטין, חבל לי שהסרט לא מציג גם איזור ביניים – או שאתה סיימון, או שאתה אית'ן (קלארק מור) שהוא כל כך קווירי שחצי מהסרט לא הבנתי אם מדובר בבן או בת.

אבל הדברים האלו נאמרים רק לצורך הדיון. באופן כללי, "באהבה, סיימון" הוא סרט נורא מהנה לצפייה. הוא אמנם לעיתים מרגיש כמו דרמת טלוויזיה משודרגת, סדרת נעורים מוצלחת של WB, אבל הליהוק המעולה של כל הדמויות, הצבעוניות של הצילום, הפסקול והעלילה, כולם הופכים אותו לסרט התבגרות מאוד מומלץ. זה תקף גם אם אף פעם לא הייתה לכם או ליקירכם דילמה עם הנטייה המינית, או תחושה שהנה החיים עומדים להשתנות באופן בלתי הפיך וכל מה שאתם רוצים לעשות זה להחזיק את זה עוד רגע נוסף את השניות האחרונות בהן אף אחד לא מסתכל עליכם אחרת. אם כי החלק הזה, אני מניח, מאפיין כל אדם באשר הוא.

"באהבה, סיימון" הוא סרט שאי אפשר שלא להתרגש גם מהעובדה שהוא קיים, וגם מהעובדה שהוא פשוט סרט חמוד נורא. אמנם ממהרים להשוות אותו לסרטי ג'ון יוז (ש"מועדון ארוחת הבוקר" שלו הוא אולי סרט ההתבגרות הטוב שנעשה, אגב התייחסות למיניות בעיני מתבגרים בלי סקס מפורש), ובזמן שאני מבין את זה ברמת הקונספט, אני חושב שזה אילן גדול מדי להיתלות בו. ובכל זאת, "באהבה, סיימון" עשוי, ובכן, באהבה, יש בו חופן רגעים מרגשים במיוחד (הסצנה של ג'ניפר גארנר, בהופעה מצוינת כאמא של סיימון, שאומרת לו "you get to exhale now" גרמה לי לייבב שעה), מצחיקים מאוד (בדיחת הגריינדר מעולה), שלדעתי גם ישרוד צפיות נוספות. וזה עוד לפני המחשבה שנער או נערה כלשהו יוכלו לראות את הסרט עם המשפחה שלו, בקולנוע או בטלוויזיה, ולקבל קצת ביטחון להיות מי שהם, ושהכל הולך להיות לגמרי לגמרי בסדר.