• סרטים חדשים: ״אושן 8״ עטור הכוכבות
  • ״חיות אמריקאיות״, סקירת חו״ל
  • באהבה, סיימון
  • אושן 8
  • המועמדים והמועמדות לפרסי אופיר 2018
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה
  • אונס ונקמה בקולנוע - פרק 2
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: הזוכים והזוכות
  • ״משפחת סופר-על 2״, סקירה
  • Upgrade :סקירת חו״ל לסרטו של לי וויינל
  • עולם היורה: נפילת הממלכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת חודש יוני 2018
  • באטמן נינג'ה
  • yes המלצות ואזהרות לערוץ הגאווה החדש של
  • פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק 2
  • ״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה לקראת שידור בהוט
  • אימת החודש - מאי 2018
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום

מאיידהו ואראקי עד אליו ואוליבר: חוויות משני עשורים של התבגרות עם קולנוע להט"בי

18 במרץ 2018 מאת אור סיגולי

בשנת 1994, או אולי הייתה זו 1995, שודרה בטלוויזיה הישראלית, כנראה בערוץ 2, מיני סדרה בשם "אלבום משפחתי" (Family Album) המבוססת על הרומן הרומנטי מאת מכונת רבי המכר דניאל סטיל. על פניו, עוד פרויקט טלוויזיוני זניח ונידח, סיפור סוחט דמעות חסר השראה, מסוג הדברים שהעניקו לעולם את הכינויים המעליבים (והלא כל כך תקפים יותר) "דרמה לטלוויזיה" או "סרט הולמארק", על שם הערוץ שהתמחה בדברים כאלו בדיוק. קשה לי להאמין שאפילו אלו שצפו בסדרה המשודרת, אם זיכרוני אינו מטעה אותי בשעות הלא-פריים של 18:00 או 19:00, זוכרים שהיא בכלל הייתה קיימת. אבל בשבילי, כמתבגר בן 11 או 12, המיני סדרה הזו הייתה לאחד האירועים המשמעותיים והמכוננים בחיי, רק כי במקרה עברתי ליד הטלוויזיה הפתוחה בדרך מהחדר למקרר או להפך, וקלטתי משהו שגרם לי לעצור במקום.

"אלבום משפחתי" מביא על פני שני פרקים של כשעה וקצת כל אחד, את סיפור חייה של פיי פרייס (ז'קלין סמית'), שהחלה כשחקנית בשנות החמישים והפכה לבמאית קולנוע בתקופה בה נשים לא היו מאחורי המצלמה, אך העלילה מתרכזת בעיקר ברומן שלה עם וורד ת'ייר (מייקל אונטקין, שריף טרומן מ"טווין פיקס") שהפך לבעלה ואבי ילדיה, ועל כל התלאות שלהם. הרגע שתפס את תשומת לבי באותו ערב מוקדם, היה רגע בו וורד הקשוח והשמרן מציץ מבעד דלת הכניסה של ליונל (ג'ו פלאניגן), אחד מארבעת ילדיו בתקופה שלאחר הקולג', ורואה אותו בסיטואציה רומנטית עם בחור בן גילו. וורד זועם, ואם אני זוכר נכון מתפרץ פנימה לתוך הבית ומטיח בבנו המופתע שהוא איננו חלק מהמשפחה יותר. לא היה ספק שהדמות הבעייתית בסצנה היא האבא ההומופוב, ובאמת גיבורת הסדרה פיי לא מחכה רגע לפני שהיא ממהרת לנחם את בנה ולגנות את אביו.
הסיבה שנעצרתי מול הטלוויזיה בשלב הזה הייתה כי שום דבר ממה שראיתי על המסך לא היה מובן מאליו. ככה סתם, בשעות אחר הצהריים, על מסך הטלוויזיה בערוץ מסחרי, מופיעים שני גברים צעירים בזוגיות. סרטים וסדרות הכוללים להט"בים באותה תקופה יכולת למצוא או ברצועות הלילה המאוחרות של הכבלים, או במשדרים מיוחדים ביום האיידס הבינלאומי. והנה, מתחת לאפו של העולם, פתאום ייצוג מפתיע ואוהד של שני בחורים יפים מאוהבים. כאילו זה הכי רגיל.
הלוואי שבזה זה היה מסתכם, אבל המשבר הגיע יום אחרי.

כמובן שהתיישבתי לצפות בפרק השני ששודר למחרת, מנסה להתנהג באגביות לגבי זה, בזמן שמשפחתי התנהלה מסביב כאילו הדבר הכי משמעותי אי פעם לא קורה בפינת הסלון. בפרק השני, פיי מצליחה לשכנע את וורד שהוא התנהל באופן לא ראוי, והכי חשוב שלליונל יש מישהו ושהוא לא לבד. וורד אפילו משתכנע ומתפייס עם בנו. יותר מזה, הזוג אפילו מוזמן לאירוע משפחתי רב משתתפים, חתונה או משהו בסגנון, וכולם מקבלים אותם ומחבבים אותם. העולם שלנו לפתע נראה מתוקן.
בתום החתונה, נכנסים שני הגברים המחויכים למכונית ונוסעים משם, מנהלים שיחה איך הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. ואז משאית נכנסת בהם, והבן זוג של ליונל מת במקום.

המשאית הזו, נאמר זאת בעדינות, יכלה באותה מידה לפגוע בי. האפקט היה זהה. באותו הרגע הפסקתי את הצפייה, לא מצליח לנסח את התחושות שעברו עלי, איך לרגע הבטיחו לי שהכל יהיה בסדר ואז שללו את זה ממני בהבלחה תסריטאית שלא יכולתי לתאר באופן אחר ממרושעת וסדיסטית. בגלל שלא יכולתי למצוא ייצוג שלי בטלוויזיה באותה התקופה, לקחתי את זה הכי אישית שאפשר.

הפייטה על פי גאס ואן סאנט. "איידהו שלי"

הסיבה שאני מטריד אתכם בסיפור הארוך והמשונה הזו, הוא כי חווית "אלבום משפחתי" עלתה לי לראש לא מעט בחודשים האחרונים, בעקבות הצפייה ב"קרא לי בשמך", סרט הדגל של הקהילה הלהט"בית ב-2017. ולא בגלל שזוכה האוסקר הזה הציף בי את אותן תחושות כמו המיני סדרה, אלא להפך. את "קרא לי בשמך" ראיתי עכשיו בגיל 34, ועל אף שעל פניו הוא היה אמור להיות החוויה הקולנועית המכוננת של השנה בשבילי, במהלך הצפייה בו גיליתי שקורה משהו מאוד מוזר – פשוט לא קורה לי כלום. סיפור האהבה בין הבחור המתבגר והסטודנט המבוגר ממנו הוא לא רק משהו שאני אמור להזדהות אתו ברמה מאוד אישית ולראות את עצמי בו, אלא גם כל האווירה של סרט, מהצילום ועד הסאונד והליהוק, הייתה אמורה לכתר לי את הנשמה, ועם זאת נותרתי אדיש במקרה הטוב. לא המונולוג של האבא שכולם היללו, לא השוט האחרון שנחשב למכת מחץ אולטימטיבית, שום דבר בסרט לא הפעיל אותי, ונותרתי חיצוני למה שהיה על פניו אמור להיות סרט השנה שלי.
יצאתי מ"קרא לי בשמך" במצב מתקדם של בלבול, לא מצליח להסביר לחברים שחלקו אתי את ההקרנה למה התגובה היחידה שלי לסרט היא "ארוך מדי". אולי, ניסיתי לנסח לעצמי בימים שאחרי, משהו בסרט הזה הבהיל אותי לרמה שננעלתי מולו, אולי זו בעצם אשמתי.

וזה גרם לי לחשוב. הרבה. למעשה, אני חושב על זה מאז אותו ערב בדצמבר. לכן החלטתי לנסות לנתב את התחושות האלה לטקסט הזה, בו אני מנסה לפענח את הדרך שבה הקולנוע הלהט"בי ליווה אותי מאז שהתחלתי להבין מי אני ועד היום – וכפועל יוצא אני מניח שגם את בני הדור שלי. אילו סרטים לקחו בזה חלק ואיך הם עיצבו את התפיסה שלנו.
אולי כדאי להבהיר מראש, זו איננה סקירה היסטורית, אלא אישית יותר. בשונה מהרבה מהדברים שתמצאו בסריטה, לא אנסה להכיל את כל האוקיינוס הרחב והמאוד מעניין של קולנוע להט"בי, אלא אדבוק בחוויה שלי, כך שאם ישנם סרטים שתצפו למצוא פה אך לא יופיעו, זה לא אומר שהם אינם משמעותיים.

אני יליד חורף 1983, כך שבאופן טבעי הסרטים המעצבים שלי בהקשר הזה הם תוצרת תחילת-אמצע שנות התשעים. אין צורך להזכיר שבתקופה הזו צופי הקולנוע היו נתונים לחסדיהם של ערוצי הטלוויזיה בלבד, במיוחד אזרחי ישובים קטנים כמוני, שאפילו לא הייתה להם ספריית וידאו או אולם קולנוע מתפקד באופן סדיר. זה מלכתחילה צמצמם את ההיצע הקולנועי שנחשפתי אליו וכאמור, את הקולנוע הלהט"בי (אני בכוונה לא קורא לזה "קולנוע גאה" כי שום גאווה לא הייתה שם) אפשר היה למצוא בטלוויזיה רק באישון הלילה או כרצף מיוחד ביום השידורים "איידס יש רק לגייז" ב-1 לדצמבר. התמונה שהתקבלה אז מהייצוג הלהט"בי המועט היא שאם לא מספיקות התחושות שאתה חווה כמתבגר שהעתיד שלך הולך להיות שונה בהרבה מאלו שמקיפים אותך, מה שאתה קולט מעולם התרבות הפופולרית הוא שכן, זה הולך להיות לא קל במקרה הטוב, ובלתי נסבל במקרה הסביר.

הסרט הלהט"בי הבולט ביותר בתקופה שבה התחלתי להתעניין בקולנוע, הוא כנראה "איידהו שלי" מ-1991, אבל כמובן שאף אחד לא הרשה לי לראות אותו בגיל ההוא (ובצדק). מה שמעניין הוא שכל היח"צ של הסרט הזה כפי שהוצג בתכניות קולנוע, ופינות של סרטים חדשים במהדורות חדשות, התמקד בבדיוק סצנה אחת שחזרה על עצמה בכל פעם: ריבר פניקס כמייק, זונה ממין זכר, שנמצא בביתה של לקוחה, שם הוא רואה קונכיה המונחת על שידה, מצמיד אותה לאוזנו, שומע את הים וחוטף התקף אפילפסיה.
די ברור שהסצנה הזו בכוונה נבחרה לקדם את הסרט כי אין בה שום זכר למשיכה של מייק לחברו סקוט, או רמיזה על כך שמדובר בסרט שעוסק באיזשהו אופן בגייז. קשה להאשים אותם, אבל זה עוד יותר החריף את התפיסה שיש פה משהו שצריך להסתיר, שאפילו בסרט מסוג כזה יש אלמנט שלא כדאי לדבר עליו בפומבי.
את "איידהו שלי" ראיתי, כנראה, לראשונה באיזור 1995, ומאז ועד היום אני חושב שהוא לא רק הסרט הלהט"בי הטוב ביותר שנעשה, אלא גם אחד מיצירות המופת של הקולנוע באשר הוא.

אז אם אני ממש מתעקש למצוא, יכול להיות שהגיי הראשון שראיתי בסרט היה ב"תהילה". הסרט אמנם יצא שלוש שנים לפני שנולדתי, אבל תפסתי אותו באחד משידורי הטלוויזיה בגיל צעיר למדי, כנראה אפילו לפני שהבנתי מה אני, והאמת היא שאני לא חושב שלגמרי הבנתי שזה מה שעובר על הדמות של מונטגורמי (פול מקריין), וכנראה היו צריכים לבאר לי למה הוא כל כך עצוב כל הזמן. באופן כללי החוויה הראשונה שלי מ"תהילה" היה שמדובר באחד הסרטים העגומים שנעשו, אז זה לא הותיר בי תחושות חיוביות במיוחד.
אחרי "איידהו שלי", שני הסרטים הלה"טבים המוכרים ביותר באותה תקופה היו "פילדלפיה", הסרט פורץ הדרך של ג'ונתן דמי שהביא לטום הנקס את האוסקר הראשון שלו, המספר על מאבק של עורך דין בחברה שפיטרה אותו בעקבות הגילויים על מיניותו ועל תסמונת הכשל החיסוני בה נדבק ושתיקח את חייו עד סוף הסרט, ו"ארבע חתונות ולוויה אחת" – בו אזכיר לכם שהלוויה האחת מכותרת הסרט היא של הגיי. אתם כבר מבינים את הקונספט.
עוד סרט שהדהד אצלי היה "ידידו הוותיק" (Longtime Companion), שסידר לברוס דיויסון מועמדות לאוסקר ב-1990. מדובר בדרמת אנסמבל בהשתתפות מרי לואיז-פארקר, קמפבל סקוט ודרמוט מולרוני, שאני זוכר כסרט מאוד מוצלח, אבל אצלי נחווה כמו אחד מסרטי מותג "יעד סופי", כשבמקום המוות הרוצח הוא האיידס. זה היה פאקינג סרט סלאשרים הדבר הזה, ובו ראית איך כל הדמויות שלמדת לאהוב בדקות הראשונות של הסרט גוועות להן בזו אחר זו.
באופן טבעי, קולנוע להט"בי הפך להיות מפחיד, ופיתחתי חשדנות גדולה מאוד אליו, צופה בו בניסיון נואש למצוא ייצוג שלי בעולם שמחוץ למה שאני מכיר, אבל גם מותנה לחכות מאיפה תגיע הטרגדיה.

(הערת סוגריים שמאוד חשוב לכתוב בשלב זה כדי שלא יובן לא נכון – הסרטים על מגפת האיידס משמעותם קריטית כדי להוציא החוצה את המחלה, להכניס אותה לשיח ולא להשתיק אותה. אבל מה שלי היה תמיד מאוד מוזר בהקשר הזה הוא שאם חלק ממטרתם היא להראות התמודדות וניפוץ מיתוסים, למה כל הסרטים האלו – או לפחות הרוב המוחלט שלהם – הם בלעדית על גייז, כשהרי גם סטרייטים נמצאים בסיכון. זה רק משריש את הסטיגמה ורק מחריף את חוסר ההבנה לגביה)

דפוקים לגמרי

מבחינתי, זו הייתה 1994 שבה הדברים החלו להשתנות, אם כי הסרטים מהיבול של אותה שנה הגיעו אלי כשנה או שנתיים לאחר מכן דך שידורי הכבלים או קלטות הוידאו.
אני מניח ש"מציאות נושכת" הוא כנראה הסרט הראשון שראיתי בו ישנה דמות של גיי שלא מוצאת את מותה או נדבקת באיידס. סמי (סטיב זאהן) הוא אמנם לא דמות ראשית, אבל הוא משמעותי לעלילה ובאופן כללי בחור מאוד חביב. אפילו סצנת היציאה מהארון שלו מול אמא שלו עוברת טוב, אם כי היא מסופרת לנו בדיעבד, ולא מוצגת לנו בזמן אמת. אל דרמת דור ה-X הנהדרת הזו – שבה, חשוב לציין, החשש מהמחלה הוא דווקא של בחורה סטרייטית, וזה עוד מיליון נקודות לטובת הסרט – אפשר להוסיף כמובן את "הרפתקאותיה של פרסילה, מלכת המדבר" שהרגיש אפילו כסוג של תופעת תרבות באותו הזמן, אבל על אף הוייב השמח שלו, בי יצר איזושהי רתיעה בעקבות האקסצנטריות של הדמויות, עמן פחדתי להיות מזוהה באותו הגיל כדי לא להיות חשוף מדי.

מה שהתחיל אצלי תהליך התאוששות מכל תופת הייצוג הלהט"בי של הקולנוע משנותי הראשונות, והביא אותי לגלות קולנוע גאה שהוא באמת גאה ולא מובס, הוא רצועת הצגה שנייה של ערוץ 6 בכבלים. באמת שאין לי מושג מי היו אחראי התוכן של משבצת סרטי הארט-האוס המאוחרת הזו בשלהי הניינטיז, אבל אני מקווה שהתודה הזו תגיע אליהם. הצגה שנייה, שהייתה מספיק נידחת בשביל שאוכל לכוון את הטיימר של הוידאו מבלי שישאלו אותי שאלות לגבי מה ולמה, הביאה סרטים שלא היה לי סיכוי לראות בשום מקום אחר.
היו לי שני אירועים מכוננים מהצגה שנייה. הראשון היה השידור של הסרט האקספרימנטלי "נרקיס ורוד" (Black Narcissus) של ג'יימס בידגוד משנת 1971, שלא נתקלתי בשום דבר שהתקרב אליו מאז. מדובר בחוויה חושית למדי, מאוד לא נראטיבית, של פואטיקה קולנועית הומו-אירוטית מסוגננות במיוחד, שבמוח המתפתח שלי נחוותה כטריפית לחלוטין.

השני הוא כבר סיפור גדול יותר, ועל אף שלא צפיתי בו כעשרים שנה, אני יכול בקלות להכריז עליו כאחד מהסרטים שפשוט הסיטו את התפיסה שלי, לחיים ולקולנוע, לכיוון אחר לגמרי. זה היה סרט בשם "דפוקים לגמרי" (Totally F***ed Up) של אחד ממנהיגי ה"ניו קוויר סינמה", גרג אראקי. את המונח הזה טבעה ב. רובי ריץ' במאמר שלה בסייט אנד סאונד, בהתייחסה לקבוצת קולנוענים שיצרו סרטים להט"בים עצמאיים שתוקפים את הנושא ממקום אישי ולא מתנצל. התנועה כללה את גאס ואן סאנט כמובן, את אראקי, ברוס לה ברוס, דונה דייטץ', דרק ג'רמן וג'ון רייסון, אם למנות כמה.
"דפוקים לגמרי" הוא משנת 1993 (אני לא יודע מתי אני ראיתי אותו לראשונה, אבל זה היה כמה שנים טובות לאחר מכן), ובמרכזו מספר מתבגרים בלוס אנג'לס. בשונה מסיפורי התבגרות מיניים ואפלים למדי כמו סרטיו של לארי קלארק, "דפוקים לגמרי" אמנם נגע בלא מעט תכנים קשים, אבל באופנים פחות עגומים ופסימיים מכל מה שנחשפתי אליו עד עכשיו. אני לא בטוח כמה פעמים צפיתי בו באותה תקופה, אבל זה היה לא מעט. קשה לומר שהגיבורים של "דפוקים לגמרי" העניקו לי משהו לשאוף אליו, אבל בכל זאת הייתה שם מגניבות, הנאה מהחיים האלה, הוכחה שיש גם דרכים אלטרנטיביות.
השלב הבא היה עם סרט אוסטרלי שבמקרה גם הוקרן בישראל (אם כי ראיתי אותו בוידאו), "הגן התלוי" של תום פיצג'רלד מ-1997. אתוודה שאני לא זוכר המון מהסרט, ואני מניח שגם הוא טובל באיזושהי עגמומיות קיומית משהו, אבל ההנאה שלי ממנו והתחושות החיוביות – קולנועיות ותמתיות – שלו עדיין נצורות אצלי.
עם "הגן התלוי", "מציאות נושכת" ו"דפוקים לגמרי" הגיע השלב בו הפסקתי לפחד מקולנוע להט"בי.

כמובן שאי אפשר שלא לדבר בשלב הזה על הנציגות המשמעותית ביותר בקולנוע הישראלי של אותן שנים – עמוס גוטמן. הבעיה עם העניין הזה הוא ש"נגוע" ו"חסד מופלא" (בעיני הסרט הישראלי הטוב ביותר שנעשה, אבל את זה אני אומר לאחר שצפיתי בו שוב לאחרונה) בשילוב הסיפור העצוב של גוטמן עצמו, רק חיזקו את התפיסה לגבי קיום חד מיני. אני לא חושב שאפשר לקחת מגוטמן את חשיבותו בדברי הקולנוע הישראלי, או להקל על העצב הרב של מותו בטרם עת, אבל נראה לי שיהיה קשה למנות את כמות הגייז שנכנסו למערבולות נפשיות קשוחות למדי בעקבות החשיפה לסרטיו.
אבל לא רק שלא הייתה אלטרנטיבה לגוטמן, גם יצירות ישראליות אחרות מאוחרות יותר היו מדכדכות באותה מידה. אחד הזכורים עלי הוא דרמת הטלוויזיה של איתן פוקס "בעל בעל לב" ובו הגיי הוותיק אומר לזה הצעיר שכל הרגעים הטובים בחייו הולכים להיות "כמו גפרור שנדלק בחשיכה". אני לא בטוח אם יכולתי לייחל למשפט מדכא יותר באותה תקופה.
ובכל זאת, אני חב לאיתן פוקס בגדול, וזה בזכות "פלורנטין", הסדרה ששודרה בשנת 1997. אני לא יודע כיצד היא נחווית עכשיו, והפרק של רצח רבין היה אירוע לא פשוט לתלמיד בחטיבה, אבל בשבילי "פלורנטין" הייתה בולדוזר שהפיל חומה ענקית. פתאום יכולתי לדבר על דמויות גאות עם חברים מבלי להרגיש שאני חושף את עצמי או עושה משהו לא בסדר. פתאום הייתה תחושה שמשהו שהיה אסור או מפחיד הפך למותר ולגיטימי.
זאת הסיבה שאני יכול לוותר לו אפילו על "הבועה".

מהנקודה הזו איזשהו סכר נפרץ. "וויל וגרייס", "ללכת עד הסוף", "החתונה של החבר שלי", "חוקי המשיכה", "הכי טוב שיש" ו"הכי גאים שיש", כולם הציגו צדדים אחרים ומגוונים יותר בהוויה הלהט"בית, ואני רק יכול לדמיין איזה הבדל היה להתעצב בסוף שנות התשעים, בשונה מבתחילתם. יחד עם האינטרנט, הפורומים, הצ'אטים והמגוון הרחב יותר של חשיפה לתכנים, נראה שממש כמה שנים בודדות עשו הבדל עצום.
כמובן שלא הכל היה מצעדים ובדיחות, אבל זה הגיוני ואפילו חשוב. אני יכול לספר לכם שהצפייה ב"הכישרון של מר ריפלי" בקולנוע של 1999 הייתה אחת החוויות הכי מרוקנות שעברתי. כדי שיהיה ברור אבהיר שמדובר בסרט ענק, כזה שאני חוזר וצופה בו מדי פעם, אבל אני עושה זאת על אף הידיעה שזה אומר שאני משהה את כל שמחת החיים שלי לאיזו יממה (לפני כמה שנים כתבתי סטטוס בפייסבוק שאני עומד לצפות בסרט וישר קיבלתי טלפון מחבר ששואל לשלומי מתוך דאגה). על אף שכבר הייתי בן 16, הסצנה האחרונה שלו השפיע עלי ממש כמו זו המדוברת מ"אלבום משפחתי".

סוף שבוע

וזה מביא אותי לתקופה הזו, כשסיפורי ההומו העגום הופכים להיות קלישאה שמייצגת תמונה שלא בהכרח נכונה. כשסרטים כמו "הר ברוקבק" וסדרות כמו "עמוק באדמה" מרגישים כמו פסטיבל דכדוך שלא באמת חייבים להסכים אתו, ופתאום אפשר להגיד רגע, זה לא הנראטיב שלי. כמובן שלא כל סרט להט"בי צריך להסתיים בחתונה, וסיפורים על אנשים מושלמים שהכל מסתדר להם לא בדיוק מייצרים את הדרמה המרתקת בעולם, אבל חשיבות האיזון הזה נחשף כבעל משמעות קריטית.
כש"אור ירח" מסתיים בנימה אופטימית וזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, כשב"שירי אהבה" של כריסטוף הונורה ההתאהבות המפתיעה של הגיבור בבחור צעיר הופכת להיות המפתח לגאולה ולהתמודדות שלו עם אבל, כשהדמות הגאה ב"כמה טוב להיות פרח קיר" מציגה את הצדדים הטובים בחיי הגיבור הסטרייט הרדוף, כשאחרי מסע רגשי מפרך הגיבורים של "פיט סטופ" סוף סוף נפגשים, כשאפילו הפרידה בסוף "סוף שבוע" לא נחוות כסוף העולם כי מי יודע מה יקרה בהמשך, וכמובן סרטים כמו "גאווה" – כל אלו יכולים לשנות לחלוטין את התפיסה של מי שרואה אותם בשלב מעצב של חייו.
מספיק להסתכל על השינוי בנראטיב סרטי האיידס, בין "ידידו הוותיק" בו הגיבורים פשוט קיבלו את הגורל העגום שלהם בראש מורכן, לבין הסרט החדש ואחד מזוכי קאן "120 פעימות לדקה" שמנציח מאבק, שבו אפילו מוות יכול להיות בחירה.

זה לא אומר שהמצב מושלם. אני אחטא בנאיביות מביכה אם אגיד את זה. רק לפני כמה שנים יצאנו המומים מהסרט הנורא "לאהוב אותה" עם ג'וליאן מור ואלן פייג', המספר על זוג לסביות שלא מסוגלות להילחם בשיטה המשפטית לולא שני גברים – אחד סטרייט והשני גיי יהודי – שיטפלו להן בעניינים. עוד דוגמא מטרידה היא חרפה מוזרה בשם "צ'רי פופ" שעלתה לאחרונה בנטפליקס, קומדיה המתרחשת בלילה אחד במועדון דראג, כאשר הגיבור שמוביל את הסיפור הוא סטרייט לבן שפשוט נורא אוהב דראג, ולא מבין למה המלכות רואות את זה מוזר. כאילו אנחנו עדיין צריכים את התיווך הזה. סרטים עדיין יציגו את החוויה הגאה כקשה ומפרכת, כי זה נכון וזה אמיתי, אבל יש יותר ויותר שמראים שזה לא רק מאבק, שהדברים מורכבים יותר.

וזה מחזיר אותי ל"קרא לי בשמך", ולניסיון שלי להבין איפה נפרדו דרכינו, זאת בזמן שהכל כאילו נעשה שם בשבילי – אני הרוס על הקולנוע של לוקה גוואדנינו (לפחות על שני סרטיו האחרונים, "אני אהבה" ו"גלים גבוהים". הסרט השני שלו, "מליסה פ." הוא קטסטרופה), אני סוחב קראש של שמונה שנים על ארמי האמר, ולדעתי טימותי שלאמה הוא המתנה הכי גדולה שהעניקה לנו 2017.
אולי מה שקרה הוא בעיקר הרגשתי שהסרט הזה מזויף. סרטים שבהם כשהגיבורים מתנשקים המצלמה מוסטת הצידה לחלון כדי לא להפחיד את הקהל היו משהו נסבל בעבר, אבל היום הגיע השלב שבו אני פחות סלחני לזה, בטח לסרט שמדבר על אהבה ראשונה והתעוררות מינית. אם אתה עושה טיזינג של חמש דקות לגבי נגיסה באפרסק – תנגוס באפרסק ושישרף העולם, אל תשתפן לי.
אולי חוויתי אותו כסרט ארוך היה בגלל שהרגשתי שהוא ברובו השתהות מרגיזה של מבטים בבריכה, מבטים באגם, ומבטים במעיין. אם זה היה סרט על מיניות מודחקת, אז בסדר. אבל זה לא המצב, זה סרט שבורא עולם שבו הרומן הזה הוא בסדר, הוא מקובל (הרי הוריו של אליו תומכים בו בסתר). אז אם הוסט הצידה אלמנט הסיכון (אחת החוזקות הנפלאות של הסרט) אז הסרט אמור להתפרץ, להתפוצץ לכל עבר, אבל "קרא לי בשמך" נותר מבויש ומבוהל, כמו מתבגר שצופה בטלוויזיה עם משפחתו ונבהל לרגע כאשר יש נשיקה של שני גברים על המסך, כי כל תזוזה שלו עלולה להסגיר מה עובר עליו ולכן נשאר קפוא, מחכה שזה כבר יעבור.

אני לא בטוח אם זו החשיפה ליותר תכנים, או לכך שבאופן כללי נעשים כיום יותר סרטים וסדרות, שהפכה את הקולנוע הלהט"בי למקום פחות מפחיד ויותר מעודד, או שפשוט העולם התחיל להתאפס על עצמו. כנראה שילוב של שניהם. אני רק מקווה שהקולנוע העכשווי מעצב תפיסה אחרת לגמרי ממה שהייתה לפני שני עשורים, במיוחד לאלו שמחפשים את עצמם על המסך. זאת גם אחת הסיבות שלא יכולתי להישאר אדיש מול "אישה פנטסטית", שאני מאוד מקווה שיעביר אותנו שלב בייצוג הטראנסי וייתן תקווה לאלו שמרגישים לא בנוח עם הגוף שלהם, ויחשוף את הבולשיט של דברים כדוגמת "הנערה הדנית".
כמישהו שמרגיש שראה את השינוי, אני אמנם לא יכול להגיד אם הקולנוע יכול לשנות מציאות, אבל אני כן מאמין שהוא יכול לגרום לאנשים להבין שהחיים שלהם יכולים להיות ממש ממש בסדר, לא משנה כמה קשה זה נראה בהתחלה.

 

_________

*בשונה מבדרך כלל, אני משאיר את איזור התגובות פתוח, בעיקר כי אני אשמח לשמוע מצופים על החוויה שלהם, ולנסות להבין האם גם צופים צעירים יותר חווים את השינוי. בבקשה אל תגרמו לי להצטער על זה.

תגובות

  1. שירה הגיב:

    קודם כל אור, אתה נשמה ענקית!! תמיד כיף לקרוא אותך (את כולכם/ן בעצם, אבל בכל זאת). בקשר לקרא לי בשמך, לדעתי זה פשוט עניין של שמרנות שקשורה לייצוג של יחסי אישות ולא להומואים. אני אישית חושבת שסצנות יותר מידי מפורטות פוגמות, ועדיף להשאיר יותר מעודן, וכנראה שגם הבמאי חושב גם ככה. עניין של השקפה.

  2. Shai הגיב:

    אני יותר מבוגר ממך ואת כל הייצוגים השליליים נאלצתי לסבול לאורך תקופה הרבה יותר ארוכה.
    כשהייתי באוניברסיטה אפילו כתבתי עבודה על הייצוג הגאה בקולנוע ההווליוודי ותאמין לי ,זה הייה הרבה יותר גרוע.
    מומלץ לקרוא את The Celeloid Closet(ולשם שינוי,לוותר על הסרט שנעשה בעקבותיו) כדי להבין עד כמה הייצוג הגאה הייה גרוע.

    אני התחברתי ל"קרא לי בשימך" מכיוון שהתסכולים של טימותי שאלמה הם התחסכולים שאני עברתי בערך שהייתי בגילו, והשיחה שלו עם אבא שלו, זרקה אותי לשיחה שניהלתי עם החבר הכי טוב שלי ביימי התיכון. שיחה בה יצאתי מהארון מולו והוא פשוט קיבל אותי כמו שאני(אנחנו מדברים על תחילת שנות ה-80)והמשיך להיות חבר שלי גם אחריי השיחה הזאת.
    מצד שני, יש לי שניי חברים גאים שפשוט לא התחברו לסרט. אחד מהם טוען שהסרט פשוט מזוייף.

  3. נטלי הגיב:

    כתבת יפה, כרגיל, אבל זה נראה לי פספוס נוראי לקחת סרט כל כך לא מתנצל כמו קרא לי ולהאשים אותו בבושה ולשים אותו בהמשך ישיר למסורות הענישה הקולנועיות על הומואית, כשהוא כל כך ההפך מזה.
    סרט עם שלוש סצינות שבהן בחור מאונן כשהוא חושב על איבריו של בחור אחר ואין טיפה של ביקורת באוויר, אלא זה נעשה דרך מבט מחויך ואירוטי.

    מה היית מרוויח לו ראית את אוליבר מפמפם או את אליו נאנק? כלומר, כצופה חרמנית הייתי מרוויחה מזה סיפוק מסוים, אבל בעלילה, בסיפור, לדמויות ולאומנות? כלום. יש יותר חשיבות למשחק הרגליים שלהם או לביסוס החוזר ונשנה (וההו כה סקסי) של ההסכמה מאשר לאקט עצמו. רוצה לדבר על זיוף? קיבלת סצנה שכולה אמת מזוקקת עם שאלמה שמטפס על האמר כמו עץ, ואתה מבכר על היעדר חדירה שבהכרח הייתה שקר טכני.

    סיפורי האהבה הגדולים של הקולנוע כמעט לעולם לא יראו סצינת מין גראפית, והנה בא סרט ואומר באתי לתאר עוד סיפור אהבה גדול מהחיים כזה, אידילי, קלאסי, והוא בין שני גברים. והוא מסמן אותו ככזה בכלי קולנועי קלאסי, ואתה מפרש את זה כעצור ומתבייש? בסרט שכולו מדבר על הגבולות הברורים של ההנאה האינטלקטואלית מחוויות חושיות. סרט שאומר חקר תרבות זה נחמד אבל זה לא תחליף למגע.

    נראה לי שמה שאתה מחפש זו התרסה. איים היר איים קוויר, דיל וויד איט. קרא לי אומר הייתי שם, אבל מעכשיו אני לא מגדיר את עצמי מעצם אקט ההתרסה, הקיום שלי לא מותנה קודם כל בחוסר הקבלה שלי, בתגובה שלי לניסיון הביטול שלי, אני קיים וזו עובדה ואני לא צריך לנפנף בבולבולים כדי להוכיח את זה.
    בעיניי יש בזה המון כוח, אולי הרבה יותר כוח, אבל זה מסביר למה יש מי שזה מייצר אצלם אנטגוניזם או תחושה של זיוף.
    "אני לא סיימתי להילחם, מה אתה בא לי עכשיו עם סרט על אידיליה?" ואנשים על כך מוגדרים על ידי המאבק שהם מפספסים שזה לא סרט שטוען שזו המציאות, אלא שזה זיכרון מובנה מנקודת מבט מאוד סובייקטיבית שבא להזכיר לצופה איך להיות מאוהב לראשונה מרגיש כמו אידיליה, מרגיש אופורי, מרגיש כמו שמש נצחית במים צלולים. וש"הדיכוי שלי קיים בדפנות הזיכרון, בקצוות. הוא שם, אבל זין אם נותן לו להגדיר אותי".

    חבל שלא דיבר אליך.

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה על המחמאה, אבל קפצת לעשרות מסקנות ואז חיממת את עצמך בלי קשר למה שנכתב. ואם זה לא מספיק, היית צריכה גם לקחת את זה לקיצוניות השנייה, כדי להוכיח שאני מחפש פרובוקציה ומיניות בסרטים כברירת מחדל. לא המצב.
      אני אומר – סרט שעוסק במיניות וגילוי, לא יכול להתחבא כשלא מתאים לו. זאת אומרת הוא יכול וזכותו, אבל לי זה נראה מבויש ומפוחד, וככזה אני לא רואה פה אינטלקטואל אני רואה חרדה. לא מבכר על היעדר חדירה בסרט כי אין לי שום צורך מהותי בעניין הזה לכשלעצמו תודה לאל, אלא היעדר תשוקה, היעדר אמת, היעדר חיות.
      את חושבת שיש בזה כוח? אשריך. אני חושב שיש בזה פחדנות. אני ממש לא חושב שכל סרט גייז צריך סצנות סקס בוטות – וזה לא הפריע לי בכל הסרטים שציינתי שהם אהובים עלי במיוחד (אור ירח, שירי אהבה, גאווה, פיט סטופ – כולם משוללים מאלו), אבל פה ברגע שכמעט מראים לי ומבריחים את המצלמה לעץ מתנפנף ברוח נוצר דיסוננס.

      1. נטלי הגיב:

        נראה לי קפצת למסקנות לגבי מסקנותיי על מה שאני קפצתי למסקנות לגבי מסקנותיך, אבל ניחא. העיקר שנסכים לא להסכים.

  4. Yair Peri הגיב:

    אני לא יכול להגיד שיצאתי אדיש. יצאתי כועס – על הסרט ועל עצמי. הסרט חירמן אותי כמעט ללא הפסקה ובדיעבד הרגשתי שהוא עושה הכל כולל הכל – החל מליהוק (האמר שאמור להיות המבוגר יותר נראה צעיר במיוחד, שלאה הוא נער בן 17 מאוד מאוד ספציפי, ומאוד מבוגר), דרך אפיון הסרט כתקופתי פיתולים עלילתיים (כולם בסבבה איתם, גם לאבא יש אישוז, אפילו סיפור החברה הנבגדת כל כך מוקל עליהם) ועד מוזיקה וצילום יפים מהחיים – הכל כדי שנסלח למה שקורה לנו כאן, הכל כדי להכשיר את השרץ. וזה שרץ – זה רומן בין גבר מבוגר לנער צעיר. יש פה פוטנציאל ניצול מפה עד להודעה חדשה. ואם לא הבנתם שיש כאן משהו לא בסדר הרי קלטו את תגובתו של הנער כשנוגעים לו באפרסק. הוא ילד. ויש כאן קונטקסט פוליטי. ובעולם שבו אנחנו פשוט נמרחים על סרטים כמו שלושה שלטים, get out, פנתר שחור, וונדר וומן ואור ירח שמדברים בצורה חדשה ומקורית על אלימות, גזענות והומופוביה, מרחו אותנו כאן בכל כך הרבה סיכוך כדי שנהנה מעלילת גיי-פורן של שעתיים ורבע. והם מעלים כאן עניין חמור ובעייתי בקהילה, סיטואציה שבה כמעט כל גיי צעיר נתקל בה ללא כלים להתמודד איתה ורק בואו קצת לאיגי ותראו. מעלים – מתחרמנים, ומטאטאים. בקיצור היה אירוטי ויצאתי מרוגש ואז מטונף, כמו לפתוח סרטוני ערום של מפורסמים שדלפו. שלושה ימים הסתובבתי כועס

    1. אור סיגולי הגיב:

      לא בטוח מה זה אומר עלי, אבל אני הייתי ממש סלחן לגבי זה. ההפרש בין 24 (אוליבר) ו-17 (אליו) לא נורא בעיני כלל. הליהוק של האמר קצת משבש את זה, זה כן.

    2. מולכו הגיב:

      בלי קשר לשעמום החלול שנקרא קרא לי בשמך, גיל ההסכמה באיטליה הוא 16 (ובשנות ה-80 נדמה לי שהיה 14). וגם בארץ 16, לא? וגם ברוב העולם המערבי. ואפילו ברוב מדינות ארצות הברית השמרנית. אז אני מפספס משהו?
      בלי להמעיט מערך כעסך, אולי הוא יותר אישי מפוליטי?
      שמעתי תגובה דומה מחבר שטען שהסרט מנציח סטריאוטיפים של הומואים כפדופילים.
      גם ריקוד מושחת (היא בת 17, הוא בן 24) העלה לאנשים ככה את הסעיף?

    3. פטריק מארי הגיב:

      איזה דיון משונה… מה זה חשוב מה גיל ההסכמה באיטליה? ממתי דמויות פיקטיביות בסרטים (ויצירות אומנות אחרות) אמורות לציית לאיזה רף שרירותי שנקבע בספר חוקים? ואם גיל ההסכמה באיטליה היה 18, זה היה מוריד או מעלה מאיכותו של הסרט?
      אני מצאתי את "קרא לי" פשוט משעמם. למרות שמדובר בשני סטרייטים (ככל הנראה), המתח המיני בין הבן למאהב ב"אני אהבה" הוא הרבה יותר מוצלח (והם יותר חתיכים). בכלל "אני אהבה", למרות שאין בו הומואים, יש בו משהו הרבה יותר חשוב בשביל יצירות אומנות שמדברות להומואים – דיווה אמיתית.

  5. פטריק מארי הגיב:

    אני כל כך שמח שסוף סוף מישהו אומר את מה שכתבת לגבי הסרטים של גוטמן. מבחינה אובייקטיבית, אם דבר כזה קיים, אני מניח שהם קולנוע מצוין, אבל בתור הומו צעיר הם נראו לי פשוט דוחים. אני מניח שאם הייתי רואה אותם היום, הייתי יותר סלחן.
    מכל הסרטים שהזכרת, סוף שבוע היה הסרט הראשון שיצאתי ממנו וחשבתי: זה סרט עלי ועל החברים שלי, בלי טיפת זיוף. זו הפעם הראשונה שראיתי את עצמי בקולנוע, ולא שוב את ההומו המיוסר/ החולה/ המסכן. מעניין אותי אור מה חשבת על האופה מברלין, שזכה לביקורות מהללות ולטעמי נופל שוב למלכודת הייצוג ההומואי שכה היטבת לתאר.

    1. אור סיגולי הגיב:

      האופה מברלין בהחלט מגיע לו שיהיה חלק מהשיח הזה, אבל זה קצת מורכב מבחינתי כי אני כרגע עובד על פרויקט עם מפיק הסרט. אני לא חושב שזה ראוי שאתבטא ביקורתית בעניינו.

  6. מוריס הגיב:

    אני צעיר ממך כמעט בעשור, וגם נדמה לי ששקעתי באופן רציני בקולנוע בגיל יותר מאוחר ממה שאתה מתאר, אבל ראיתי את הסרט הקנדי-צרפתי "C.r.a.z.y." איפשהו בשנות העשרה שלי, סרט שאני מרגיש שמציג באופן פחות קודר ופסימי התבגרות מינית ויציאה מהארון וכו'. לפי ההתפתחות שאתה מתאר כאן של ייצוג גאה בקולנוע זה מסתדר, הוא נעשה ב2005. הוא כן מראה גם את הייסורים והקשיים, אז זה לא שזה איזה ייצוג דימיוני, אבל הנימה שלו אופטימית, ואני זוכר את עצמי די מעריץ את הבחורצ'יק הזה, יכול להיות שזה בגלל שהוא ממש ממש… קול? אולי יכולתי אפילו לראות בו מודל לחיקוי.
    אני סקרן מה חשבת על הסרט הזה?
    את "קרא לי בשמך" עדיין לא ראיתי (אבל יש לי תירוץ הולם), ובכל זאת נהנתי לקרוא את הטקסט שלך,
    תודה!

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה לך.
      ראיתי את "קרייזי" בהקרנת טרום בכורה בסינמטק חיפה בנוכחות הבמאי ז'אן-מארק ואלה, לפני שהוא הפך להיות במאי של זוכי אוסקר ואמי, ואני זוכר שהייתה לי תחושה מאוד מוזרה לגביו. לא הפתיע אותי שיוצר שאיננו להט"ב עומד מאחורי הסרט, כי משהו בחוויה של הגיבור הרגיש לי שלא פוענח עד הסוף, ונראה שהבמאי הבין יותר את הדמות דווקא בשלב "הסטרייטי" שלו, כשהוא חי עם בחורה. הייתה שם הקבלה קצת בוטה, אבל די מעניינת, לישו בטח בכל סיקוונס הויה-דלה-רוזה, אבל לתחושתי ואלה ניסה לתת את הדגש על משהו אחר ולא על חוויה להט"בית, אבל באמת שזה היה לפני הרבה זמן ואני לא לגמרי זוכר באופן ברור לגמרי.

  7. פטריק מארי הגיב:

    ראיתי אתמול את 'ארץ האלוהים' gods own country ורק רציתי להגיד שזה סרט מצוין ובלי הומואים מיוסרים (הדמות הראשית מיוסרת אמנם אבל לא בגלל שהוא הומו).

  8. חיים צ' הגיב:

    יתכן שאין סצינות מין מפורשות מדי פשוט כי הנער בן 17. גם כך היו טענות בעניין זה, וגם כשהקולנוע מראה יחסי מין הטרוסקסואליים בין נערה לגבר בוגר, הוא לא מראה תמונות מפורשות, כדי להתרחק מפדופיליה. סרט נפלא, אגב.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.