• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

60 שנה (כמעט) לאולם זוהר: מחווה לבית הקולנוע ששינה את חיי

28 במרץ 2017 מאת אור סיגולי

מבלי להיכנס למחוזות פילוסופיים מדי, אפשר להגיד שכל אחד מאתנו הוא תוצר של הזמן בו הוא נולד וגדל. אני משתייך לדור שקצת נדפק מבחינת ההגדרות, כי כיליד 1983 אני צעיר מדי כדי להיות חלק מדור ה-X, אבל מבוגר מדי כדי להיחשב כמליניאל. אנחנו איפשהו באמצע. התבגרנו אחרי מהפכת הוידיאו, אבל לפני האינטרנט והטלפונים הניידים. אנחנו מתמודדים טוב עם הקדמה הטכנולוגית, אבל יודעים איך זה כשהדברים האלו נחשבו מדע בדיוני.

לאוהבי קולנוע, הנקודה בה הגיעו לעולם היא משמעותית אף יותר. אפשר לראות את זה עכשיו בדור החדש של היוצרים בארץ ובעולם, שהוא שונה לחלוטין מאלו שהקדימו אותם בעשור או שניים. זה דור של צופים שהסרטים המשפיעים עליהם ביותר לא נצפו על ידם באולמות הקולנוע בהכרח, אלא התגלגלו אליהם דרך קלטות וידיאו. התפיסה שלהם לגבי צפייה התעצבה אחרת, כי בשונה ממתבגרי שנות השישים והשבעים, הם יכלו לראות את אותו הסרט מאתיים פעם בחדר שלהם, לעצור, להריץ אחורה, לחזור לאותו הרגע שוב ושוב, וליצור את סרטי הפולחן של עצמם, בלי קשר להאם הופצו בסביבתם או לא. מה שלנו נתפס כמובן מאליו, ממש לא היה ככה לפני.
אולי בגלל זה, נדמה שבדור שלנו לחוויה באולמות הקולנוע היה טעם וניחוח אחר, משהו שהוא באמת ענק. זו רק תיאוריה, אבל למתבגרי השמונים והתשעים, שצריכת הקולנוע המרכזית שלהם הייתה דרך טלוויזיות צינור מרובעות בלי מערכות סאונד מתקדמות, וכל הסרטים כולם היו באקספט של 3:4 כדי להתאים למסכים הביתיים לא משנה כמה רחב היה הצילום המקורי, ההבדל בין המסך הגדול לקטן היה בלתי נתפס, וככזה, על אף שסרטים היו זמינים בקלות, ההליכה לאולמות הקולנוע הייתה אירוע בעל עוצמות מהדהדות.
אני, לדוגמא, יכול להעיד שלמרות שיהיה קשה לחשוב על מכשיר וידיאו שעבד בפרך יותר מאשר ה-JVC בבית הורי, זה שמוקם לראשונה בסלון ובאיזשהו שלב פשוט נלקח לחדר שלי ולא יצא משם לעולם, אלו הצפיות באולמות שאני זוכר יותר מהכל.

גדלתי בקרית טבעון, עיירה סטיבן קינגית קטנה בין חיפה לעמק יזרעאל, שהעניקה לעולם מתנות כמו רינה מור, דודו פישר ושרה בן-ארצי נתניהו. ועל אף שכבר בגיל 12 או 13 התחלתי לקחת אוטובוסים ללב המפרץ בחיפה (למרות שהורי אסרו עלי ונאלצתי להמציא שקרים מאוד מורכבים כדי לכפות על זה), הקולנוע המקומי של קרית טבעון, אולם זוהר שמו, היה בעצם בית הקולנוע המרכזי של חיי בתקופת ההתבגרות שלי.
הסיבה שאני מספר לכם את זה היא כי ביום שישי הקרוב, ה-31 למרץ, בשעה 17:00, ילבש אולם זוהר חג, בעקבות מהלך שהתניע נדב הולנדר, אחד מבוגרי טבעון שסבו היה ממקימי את בית הקולנוע הזה. הולנדר אולי ידוע בעיקר כאחד הכותבים והשחקנים של הצגת הקאלט "מייקל", אבל הוא גם מוזיקאי ועורך, ולצופי הקולנוע כנראה זכור כבמאי של "חתולים על סירת פדלים", קומדיית האימה המצחיקה והמטופשת משנת 2012, אותה יצר יחד עם יובל מנדלסון ויונתן בר-אילן.
יחד עם אחיו ירון ויובל, החליט נדב לעשות כבוד לסבא שלו, אשר דוידוביץ' ז"ל, ולחבריו שהקימו את הקולנוע לפני כמעט 60 שנה, והוציאו מתא ההקרנה את המקרנה הגדולה והישנה והורידו אותה ללובי, שם יתקיים טקס חניכת לוחית הנצחה (זה מהלך די מובן אם מכירים את המנטליות של תושבי טבעון. זה מקום שאובססיבי להנצחה) ושיאו יהיה הקרנה של "חתולים על סירת פדלים".
זה אירוע קטן ומקומי, כזה שסביר שלא יביא משלחת מחדשות הבידור, אבל אותי זה זרק אחורה אל התקופה המוזרה נורא שעברתי שם, ומבחינתי זו הזדמנות גם לעשות איזושהי מחווה משלי לאחד המקומות הכי חשובים בחיי, ולאנשים שהקימו אותו.

נדב הולנדר והמקרנה. צילם: יובל הולנדר

אולם זוהר ממוקם בסמוך לכיכר טבעון, בתפר שבין קרית עמל לקרית טבעון, על כביש ראשי (במונחים של עמק יזרעאל) בין צומת אלונים לכביש 70 שמוביל למפרץ. כיום אין לי שום זיכרון כמה מקומות הוא מכיל, למרות שבעבר ידעתי את זה מתוך שינה. מעבר להיותו קולנוע הוא גם אולם אירועים והצגות, כי עיירה קטנה וכל זה. הקשר שלי אליו לא מסתכם רק בכמות הסרטים שראיתי בו, אלא גם מכיוון שבתוכו הגיעה לשיא תקופת התיכון שלי – בגרויות המשחק בכיתה י"א, שם העליתי קטע מ"מי מפחד מוירג'יניה וולף?" והרגשתי כמו מינימום לורנס אוליבייה למשך שבע דקות. אבל זה כבר סיפור אחר.
בתקופה בה גרתי בטבעון, הכניסה לאולם זוהר הייתה דרך לובי עם זגוגיות שקופות שפונות אל רחבת הכניסה, שם הוצב מצד שמאל הפוסטר של הסרט הנוכחי על לוח נעצים, ומצד ימין פוסטר הסרט שמיועד להגיע בשבוע הבא. בויטרינה קטנה על הקיר נתלו תמונות הסטילס מהסרט, ושעות ההקרנה.
אמנם נלקחתי אל אולם זוהר על ידי הורי כבר מסוף שנות השמונים, אבל הזיכרונות האמיתיים הראשונים שלי ממנו הם מתחילת הניינטיז, והמשיכו כמעט ברציפות עד 2006.

אני לא לגמרי יודע מה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע ההוא, אבל אם הייתי צריך לתקוע סיכה זה היה כנראה ב-1991. זה היה היום שבו חיכיתי לאבא שלי כדי שיחזור מהעבודה בשביל לקחת אותי ל"משפחת אדאמס", וכמעט והביא עלי מוות מוקדם מתוך חוסר סובלנות. התלבשתי כאילו אני הולך לבר מצווה של עצמי. שנה לאחר מכן, הרגע בו חציתי את המקום במקרה וגיליתי שבצד ימין כבר ניצב הפוסטר של "המוות נאה לה", אליו הייתי אובססיבי מהרגע שנחשף באחת התכניות של "זהו זה", גרמה לי להתחיל לקפוץ במקום. תדמיינו ילד בן 9 עומד לבדו מול אולם וקופץ במקום. מסביר לא מעט מהיחס של הסביבה אלי באותה תקופה.

האמת ששנת 1992 (אם כי יכול להיות שזה גם היה 1993, כי הסרטים הגיעו ממש מאוחר אז) הייתה משמעותית למדי, מסתבר. אם את "משפחת אדאמס" ו"המוות נאה לה" ראיתי בליווי הורי, הסרט הראשון שראיתי בלעדיהם היה "באטמן חוזר". מכיוון שהם לא הרשו לי ללכת לבד, שזה מטופש כי הסרט הראשון שראיתי לבד בקולנוע היה "גרמלינס 2" עוד בערד 1990, מצאתי את עצמי יושב מול דף הקשר הכיתתי, מתקשר לכל אחד מילדי הכיתה שאי פעם דיבר אתי, כדי לשכנע מישהו לבוא אתי לסרט, ובכך להשיג את אישור ההורים. מי שהסכימה בסופו של דבר הייתה רוני שניר. יום לאחר מכן התחילו השמועות בכיתה שאנחנו ביחד. זה לא החזיק הרבה זמן.
באותה תקופה אני זוכר מאולם זוהר גם את "האקדח מת מצחוק 2", "סופר מריו" שאני חייב לצפות בו שוב כי נראה לי שמדובר ביצירת טראש שהעולם צריך לגלות שוב, "שכחו אותי בבית 2", "מותק, הילד התנפח", "רוקדים עם לוחמים" (מי אמר שסרטי ההמשך היו המצאה של האלף החדש?) ו"נדודי שינה בסיאטל".
זאת הייתה תקופה שבה עדיין היו הפסקות במהלך הסרטים, ואני הצלחתי לזהות מראש מתי הן יגיעו בעקבות השריטות על הצלולויד, "חורי הסיגריה" בפינה העליונה, והקפיצות המרובות של הסרט. ככה זיהיתי בלי להסתכל בשעון בדיוק באיזה שלב של הצפייה אני נמצא. ההפסקה של הסרט הפכה להיות מירוץ נגד הזמן, שאמור היה להספיק לי בשביל לצאת מהקולנוע בריצה, לעלות בהמון מדרגות לכיוון איזור מסחרי קטן, לדחוף משולש פיצה, ולחזור חזרה כאילו לא עזבתי מעולם.

1994 הייתה שנת מפתח. הייתי בכיתה ו', ועל כן הרי לחלוטין בוגר ואחראי, ובשלב הזה החלטתי לוותר על המרדף המעייף אחר חברה בכל פעם שאני רוצה לראות סרט, והתחלתי ללכת לבד. הדבר היחיד שעמד בדרכי הוא שרוב שעות ההקרנה השבועיות היו בשעה 21:00, כאשר רק ביום אחד בשבוע הייתה הקרנה בשעה 19:00. אפילו ההורים הרגועים שלי לא הסכימו שילד בן 11 ילך לסרטים שיסתיימו, במקרה הטוב, בשעה 23:00, ולכן משבצת ההקרנה החד פעמית של 19:00 הייתה ההזדמנות היחידה שלי. אם אפספס אותה, אאלץ לשכוח מהסרט הזה עד שיגיע לווידאומטים, וזה יקרה רק כעבור נצח ויום. כלומר, לא אופציה מבחינתי.
הבעיה הייתה שמנהלי האולם באותה תקופה היו מאוד חסכניים, ולכן אם היו נמכרים פחות מחמישה או שישה כרטיסים ההקרנה הייתה מתבטלת. זה הפך את הגעתי השבועית לעולם שלם של חרדה, עליה אני תולה את הסיבה שהתחילו לי מפרצים בשיער כבר מהחטיבה. תמיד הגעתי מוקדם, קניתי כרטיס ב-18 ש"ח, והתיישבתי במושבים המרופדים עם הרווחים שכבר בכיתה ו' גרמו לי כאבי ברכיים. הסתכלתי באובססיביות לעבר הכניסה ומניתי את מספר האנשים שנכנסים. לא פעם ולא פעמיים נשלחתי הביתה.
זה אולי מה שיצר אצלי תחושה שהקרנת סרט היא ממש לא דבר מובן מאליו, ושצריך להודות על כל פעם שזה אשכרה קורה.

המוות נאה לה

אבל גם אם הופיעו מספיק צופים שהיו משום מה פנויים בשעה 19:00 (מיותר לציין שתמיד הייתי הצעיר ביותר באולם), זה לא הבטיח את קיום הסרט. ההקרנה של "חתונתה של מיוריאל" בוטלה בעקבות תקלה טכנית, העותק של "שקרים אמיתיים" נקרע באמצע (אם כי טופל והמשיך כרגיל כמה דקות ארוכות לאחר מכן) והיה ניתן לצפות בסרטים רק בעלי תרגום, כי איכות הסאונד הייתה כל כך נמוכה שאי אפשר היה להבין מילה. לי זה לא הפריע. אני בעיקר שמחתי שההקרנה מתקיימת.
ב-1994 ראיתי באולם זוהר את "פורסט גאמפ" שעקף אז את "המוות נאה לה" ו"האקדח מת מצחוק 3" כסרט האהוב עלי בכל הזמנים. זה החזיק שנתיים עד שראיתי את "אפוקליפסה עכשיו". בוידאו. באותה שנה נרשמו גם שיאים עם "נל" שהיה אמור להביא לג'ודי פוסטר את האוסקר השלישי שלה; אחד משיאי תור הזהב של האקשן בניינטיז "ספיד"; "נהר פרא" שבו מריל סטריפ מכסחת את קווין בייקון; ו"שקרים אמיתיים". עם זאת, לא כל סרט באולם זוהר הוציא אותי עם כוכבים בעיניים. הסרטים ששיעממו אותי יותר מכל היו העיבוד של "נשים קטנות", ו"לא פראייר של אף אחד" עם פול ניומן וג'סיקה טנדי (סרטה האחרון בהחלט), שכנראה בכלל לא יכולתי לגמרי להבין לעומק באותה תקופה.

1995 לא הייתה שנה טובה לקולנוע, אבל גם אז פקדתי את אולם זוהר בעקביות כל שבוע, ואז התחילה להתפתח היכולת הביקורתית שלי, אם כי לא לגמרי עמדה על הרגליים. רשימת הסרטים שראיתי באולם זוהר של אותה תקופה הם כל כך נשכחים, שרובם פשוט נעלמו והתאיידו בדברי הימים של הקולנוע: מכונת הקיטש "אהבה בין הכרמים" בה קיאנו ריבס ניסה להיות גיבור רומנטי, "קונגו" בכיכובה של בובת הגורילה הכי פחות אמינה שהונצחה בסרט, "קספר", "תשכחי את פריז" שאני עדיין חושב שהוא לא מוערך יתר על המידה, ו"סיכון מחושב", בין היתר. הסרט הראשון שהיה ממש "למבוגרים" ואליו הלכתי לבד לגמרי, היה "התפרצות", המותחן הזה שאף אחד לא זוכר עם דסטין הופמן ורנה ורוסו שבראייה רטקוספקטיבית כנראה היה תגובת פאניקה למגפת האיידס. זאת אחת מהנקודות בחיי בו הרגשתי שאני כבר איש גדול. ההקרנות של שעה 19:00 גם שימשו כמין חותמת אישור להורי שהסרט מתאים לצעירים, ולכן יכולתי להשתחל לסרטים כמו "יומן נעורים", בו לאונרדו דיקפריו נותן מין אוראלי בשירותים ציבוריים, שאולי לא כדאי לראות אותם בגיל כזה. או בכלל.
באותה שנה צפיתי לראשונה בסרטים שאינם דוברי אנגלית, ובשלב הזה כבר לגמרי התחלתי להבין ולפענח מה אני רואה, וידעתי לזהות שיט כשהוא מגיע. שלושת הסרטים "הזרים" הראשונים שראיתי היו "שושלת אנטוניה" ההולנדי שהדהים אותי לחלוטין, "מוכר החלומות" של ג'וזפה טורנטורה שהוציא אותי די אדיש (תמונת הקאבר לקוחה ממנו), וכמה חודשים לאחריהם, "הדוור", שאליו הגעתי כל כך דלוק בעקבות ההצלחה שלו באוסקר שלא היה סיכוי שלא הייתי מתאהב בו. שני הסרטים הישראלים הראשונים שראיתי אי פעם באולם הקולנוע היו גם הם בזכות אולם זוהר: "עץ הדומים תפוס" של אלי כהן ו"לילסדה" של שמי זרחין. שני הסרטים האלו הוציאו אותי נרגש מאוד בגילי הצעיר, ושכנעו אותי שעל אף על אף שבאותן שנים הקולנוע הישראלי הגיע לשפל מבחינת אפיל לקהל הרחב, יש בכל זאת דברים נהדרים בקולנוע המקומי.

באותה שנה גם קרה אחד הדברים שהפכו להיות המשמעותיים ביותר בחיי. זה לא היה איזה סרט גדול שהדהים אותי, או איזשהו אירוע בלתי נשכח, אבל התוצאה שלו די שינתה את חיי. והוא קשור ללא אחר מהסרט "אות קלון".
אתם לא יודעים מה זה הסרט הזה, ותאמינו לי שבצדק, אז אספר לכם שמדובר בעיבוד קולנועי של רולנד ג'ופה לספר הקאנוני של נתניאל הות'ורן, ובו דמי מור מגלמת אישה נשואה בשנת 1666, שבעלה (רוברט דובאל) כנראה נהרג על ידי אינדיאנים, והיא פוצחת ברומן סוער ואסור עם הכומר הקהילתי אותו מגלם גארי אולדמן. זה נחשב לאחד הסרטים הגרועים שנעשו אי פעם, והסצנה היחידה שאני זוכר ממנו הייתה רגע ביזארי לחלוטין בו דובאל מסתער מהצללים על מישהו ומקרקף אותו. באמת אחד הסרטים הכי לא חשובים בתולדות חוסר החשיבות, אבל בשבילי הוא היה נקודת מפנה, ולא בגלל רולנד ג'ופה, חלילה, אלא בגלל אבא שלי.
כשחזרתי מהצפייה באותו הערב, הורי שאלו אותי איך היה, ופירטתי להם מה ראיתי, מה היה מוצלח, ומה היה פחות. "למה שלא תכתוב על זה ביקורת?" שאל אותי אבא שלי. אני כמובן עיקמתי את פני, "לכתוב ביקורת למי? מי יקרא את זה?". אבא שלי כנראה נבהל מכך שהוא מעודד אותי לפעילות שאחר כך תחזור אליו כפליים כשיצטרך להשקיע זמן בכל דבר שאתקתק על המקלדת, ולכן ענה בהסתייגות, "סתם. תכתוב."
זה שכנע אותי. יום לאחר מכן התיישבתי מול המחשב וכתבתי את הטקסט הראשון שלי על סרט. לא על "הסנדק", לא על "ספרות זולה", לא על "בארטון פינק" או כל אחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע. על פאקינג "אות קלון". זה מה שפרץ אצלי את השכר.
ביקורת ראשונה אולי פרסמתי רק 13 שנים לאחר מכן, כשכבר גרתי כסטודנט בירושלים, אבל ב-1995 התחלתי לכתוב על סרטים. רוצה לומר, יש לכם תלונות, תפנו לאבא שלי. הוא אשם.

אות קלון

בין 1996 ל-1997 אולם זוהר, מכל מיני סיבות, לא לגמרי תפקד והביא מעט מאוד סרטים ברווחים גדולים למדי. בשלב הזה כבר התחלתי לפקוד את הקולנועים בחיפה, כך שהעניין לא לגמרי הטריד אותי. עם זאת, הקולנוע המקומי התחיל להתאושש ב-1998 ושנה לאחר מכן כבר עמד לגמרי על הרגליים, עם איכות תמונה וסאונד טובות יותר, והביא לטבעון את הסרטים עם ההפצה המצומצמת שלא לגמרי יכולתי למצוא, או בכלל ידעתי לחפש, במקומות אחרים.
ב-1999 ראיתי מעל 20 סרטים בקולנוע המקומי, חלקם יותר מפעם אחת. אני זוכר של"עיניים עצומות לרווחה" ו"סאות'-פארק: הסרט" הלכתי ברציפות יום אחרי יום. אין סיבה לפרט את כל הסרטים שבהם ראיתי, כי גם ככה הטקסט הנוסטלגי הזה התארך יתר על המידה, אבל כן אזכיר כמה סרטים שכנראה לעולם לא הייתי מגיע אליהם אילולא נחתו בטבעון, בינהם "חתול שחור חתול לבן", "התקרבות" של ברטולוצ'י, "הכלה הפולנית", "תחנה מרכזית ברזיל", "על שפתי" ו"לבי החסיר פעימה" של ז'אק אודיאר, "שיחות נפש" ועוד.
שנתיים לאחר מכן כבר סיימתי את הלימודים, היה לי רישיון כך שנסיעה לחיפה לא הייתה עניין גדול במיוחד, ובאמצע 2002 התגייסתי ולא היה לי סובלנות לחכות עד שהסרטים יגיעו לטבעון, ולכן את כל הסרטים ראיתי בחיפה ואת אולם זוהר ביקרתי פחות ופחות. הפעם האחרונה שקניתי כרטיס לשם הייתה לפני שעזבתי לירושלים, ואם אינני טועה שני הסרטים האחרונים שראיתי שם היו "הבועה" ו"שנת אפס".

אז כן, לאולם המשמעותי של חיי לא נכנסתי כבר מעל 10 שנים, ולצערי לא אוכל להיות שם ביום שישי, אבל טוב לגלות שיש עוד אחרים שהמקום הזה אומר משהו כמו לי. מאז כבר הפכתי להיות ציני לגבי הקרנות בקולנוע, ולא פעם ולא פעמיים התבטאתי בכך שאני תמיד אעדיף לצפות בסרט שלא בסביבת הניידים המוארים יתר על המידה, אבל את ההתרגשות שהייתה אצלי בכל פעם שנכנסתי לאולם זוהר, את התחושה המסעירה כשהסרטים הסתיימו ואת הצורך הבלתי נשלט לחלוק את החוויה הזו עם אחרים בשיחה או בכתיבה, אני נוצר.
אולם זוהר היה אחת הסיבות שהתחלתי לאהוב קולנוע, להבין סרטים, ובטח שלכתוב עליהם, כך שלא משנה כמה זמן יחלוף, אין שום סיכוי שאשכח אותו.

שושלת אנטוניה

תגובות

  1. x הגיב:

    יופי של רשימה. מחזיר אותי, ובטח את כל מי שיקרא, לאותה תקופת התבגרות מול המסכים, כשנדמה שאין עוד אף אחד בעולם שמרגיש כמוך בנוגע לקולנוע (והופכת לאושר כשאתה מבין שאתה לא באמת לבד). ד"ש מקולנוע ת"א, רב-חן דיזנגוף, דיזנגוף, סטאר הרצליה וכוכב.

  2. גבי הגיב:

    עוררת בי זכרונות עם הכתבה היפה שלך על האופן שאני גיליתי את הקולנוע, על הנסיעות הליליות לסינמטק בתל אביב שאז עדיין שכן בבית מפעל הפיס והיה מקום קטן וצנוע בהרבה. כיוון שגרתי ברחובות ועוד לא היה לי רישיון, הייתי תלוי באוטובוס האחרון שהיה יוצא באחת עשרה וחצי, אז העניין כלל חישובים של הדרך לתחנה המרכזית (בריצה כמובן). לא תמיד הגעתי בזמן, לפעמים נאלצתי לחזור במונית, ובמשך שנים התבאסתי וזכרתי את הסרטים בהצגה השנייה שאליהם לא יכולתי להגיע, עד שהגיע העידן הנוכחי שבו ניתן לצפות (כמעט) בכל דבר ודאגתי להשלים את הפערים.

  3. ניצן הגיב:

    איזה יופי של מחווה למקום קרוב לליבי. ראיתי שם את במבי, עד הרגע שהרגו את אמא שלו. אח"כ יצאתי ממררת בבכי ואבא קנה לי קרטיב בצורת פלוטו (מי זוכר שהיו כאלה?), רגע בלתי נשכח.

  4. אסף הגיב:

    סיפור יפה ומרגש מאוד. אני חושב שלכל אחד מאיתנו יש את הסיפור המיוחד שלו, על האהבה שלנו לסרטים. תודה על שחלקת איתנו את הסיפור שלך.

השאר תגובה