• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ'״, סקירת אנימציה כפולה

23 בנובמבר 2018 מאת אורון שמיר

את חג החנוכה כבר אפשר להריח, באמריקה נהנים מחג ההודיה, והתקופה החגיגית הזו אומרת בעיקר דבר אחד עבור בתי הקולנוע – צוואר בקבוק של סרטים לכל המשפחה בכלל וסרטי אנימציה בפרט. בניסיון למצוא את הראויים שבהם פניתי אל שניים מאולפני ההנפשה האמריקאיים: דיסני שצריכים את ״ראלף שובר את האינטרנט״ כדי להציל שנה קטסטרופלית מבחינתם אחרי ״קמט בזמן״ ו״כריסטופר רובין״, ואילומיניישן שינסו להזכיר שהם לא רק ״המיניונים״ אלא גם המעבדים העכשוויים של כתבי ד״ר סוס, כולל של ״הגרינץ׳״. במקרה שלו, אזכיר שהסרט אמנם עולה רשמית רק בשבוע הבא, אבל הוא כבר הוקרן בפסטיבל סרטים בערבה ואף ביום הקולנוע שחל אתמול, כך שנראה לי שזה די הוגן לכתוב עליו כבר עכשיו. מה גם שבסופש האחרון של נובמבר יעלו לאקרנים כל-כך הרבה סרטים שעדיף להפריד לפחות אחד מן החבורה.

במקרה, יצא ששני הסרטים המרכיבים את הסקירה הזו עוסקים בדמויות של נבלים שהפכו לגיבורים, הצריכים להתמודד עם עולם שהם לא מבינים את חוקיו, הרבה בעזרת ידידות עם דמויות של ילדות קטנטנות אך מלאות מוטיבציה וחיבה לנסיעות במהירות. שלא במקרה, אחד מהם עשה זאת טוב יותר והוא מצטרף לרשימה הולכת ותופחת של סרטי ילדים מצטיינים לשנה זו, בעוד האחר מועמד ודאי לרשימת הגרועים של השנה. מבחינת קהל היעד, הסרט הראשון מכוון עצמו גם לקהל מבוגר, כלומר להורים שילוו את ילדיהם לסרט או סתם לחובבי וחובבות הנפשה באשר הם, והשני לא ממש מומלץ מעל לגיל חד-ספרתי, או אפילו מודע לכך שיש קהל שצופה בו. נתחיל עם החדשות הטובות ונעבור לרעות.

ראלף שובר את האינטרנט
Ralph Breaks the Internet

לפני שש שנים, ״ראלף ההורס״ היה עוד אחד מסרטי האנימציה של דיסני שניסו למצוא כיוון מעניין עבור חטיבת ההנפשה שרק החלה להשיב מלחמה יצירתית לפיקסאר (גם היא בבעלות דיסני). הגימיק, או שמא התמה, בה בחר הסרט לעסוק היא נוסטלגיה לעשורים האחרונים של המאה הקודמת, בפרט למשחקי מחשב ישנים ולאולמות הארקייד. קצת יותר מחצי עשור לא אמור להיראות כמו תקופה בפני עצמה, אבל עובדה שמאז ״ראלף״ הראשון כולנו טובעים בנוסטלגיית ניינטיז בכל המסכים. האתגר שניצב בפני הסרט החדש הוא לא רק להעלות הילוך ולעקוף את קודמו, אלא גם למצוא נישה חדשה להשתייך אליה, אחרת יהיה מאוס עוד בטרם נצפה. בתור מי שלא מעריץ את הסרט הקודם, כששמעתי על התמה הנבחרת ״דמויות הארקייד מגלות את האינטרנט ופוגשות מלא דמויות של דיסני״, ויתרתי מראש על הצפייה. בין ״סרט לגו״ ל״אימוג׳י – הסרט״ היה נדמה לי שמיצינו גם את הטרנד הזה. אבל העובדה שאי אפשר היה להתחמק מהטריילרים, יחד עם הרצון לשטוף מעצמי את ״הגרינץ׳״ שראיתי קודם לכן (ועליו אפשר לקרוא בהמשך), הובילו חזרה אל העולם של ראלף ו-ונלופי. הוא השתנה עד כדי כך שהוא לגמרי ניתן לצפייה גם אם דילגתם או דילגתן על הקודם.

תגידו אם זה נשמע כמו התחלה של סרט ילדים: שני חברים יושבים בסוף כל יום עבודה לבירה, בפאב הקבוע שלהם, ודנים בחייהם. ראלף (ג׳ון סי ריילי) הוא בחור מגודל שמרוצה מאוד מהשגרה שלו ואין לו בעיה עם הרפטטיביות של ימיו. ידידתו, ונלופי (שרה סילברמן), עדיין אוהבת את התעסוקה שלה אבל מרגישה מיצוי ואולי אפילו שחיקה, מוכנה לאתגר מקצועי חדש. עכשיו היזכרו שראלף ו-ונלופי הן דמויות מצויירות ממשחקי וידאו, והנה כבר בפתיחה יש לנו רובד שלם שנכתב במיוחד להורים שבאו ללוות את הזאטוטים לקולנוע. אפשר גם לשוב ולהיזכר בסרט הקודם, בו ראלף הוא זה שעבר תהליך השלמה עם תפקידו כנבל במשחק המחשב אליו הוא משתייך, וכעת הוא זה שמרוצה ממקומו בעוד ונלופי הנלהבת תמיד מגלה סימני דעיכה. ראלף עושה מה שכל חבר טוב היה עושה ומנסה להוסיף קצת רענון ואקשן לשגרתה של חברתו, אבל בסופו של דבר מזכיר למה הוא מכונה ההורס – והמשחק של ונלופי נשבר. השניים לומדים כי במקום שנקרא ״איביי״ אפשר להשיג חלק חילוף שיאתחל את ביתה של ונלופי, ויוצאים למסע בנכבי האינטרנט באמצעות ראוטר חדש שמותקן בארקייד. אלא שהאינטרנט, כפי שיודעים כולם, הוא מקום מבלבל, מתסכל וכאוטי.

מרבית העלילה מתרחשת שם, במסעותיהם של צמד הדמויות המרכזיות באוקיינוס המידע והסחות הדעת. זה כולל מקומות שכולנו מכירים והופכים בסרט למעין בניינים או איזורים בתוך מטרופולין סואן המייצג את התעבורה ברשת, לצד מספר דמויות חדשות שהופכות את המסע שלהם למעין משחק מחשב בפני עצמו. הבמאים פיל ג׳ונסטון וריץ׳ מור, שאחראים גם לסרט הקודם וחלקית ל״זוטרופוליס״, בראו את האינטרנט כעיר ניאון עם אופק אינסופי והמון עושר חזותי ורעיוני שממלא את המסך באנימציה מרהיבה המשתנה קלות בין עולם ועולם. התסריט שלהם, עליו חתומה גם פמלה ריבון (״מואנה״) בשיתוף עם ג׳ים רירדון וג׳וזי טרינידד (גם הם מ״זוטרופוליס״), מאפשר לא רק זינוקים בין תתי-העולמות אלא גם הבחנה ביניהם ולקח או שלל שראלף את ונלופי משיגים בכל פעם כדי להתקדם במסעם, לצד היכרות עם חברים חדשים ומכריעים.

אחת המצטרפות החדשות היא מנהיגת כנופיית מירוצים קשוחה בשם שאנק (גל גדות), השולטת בעולם שנראה כמו ההיפך מביתה המתקתק של ונלופי ומזכיר את ״GTA״ לצד שלל מירוצי מכוניות אלימים. בגרסה העברית אמנם לא תשמעו את קולה של גדות, למרבה האירוניה, אבל ודאי תזהו את הדמות שעוצבה בהשראתה ובהשראת דמויות שגילמה בעבר, למשל בסדרת ״מהיר ועצבני״. רמת ההשקעה בשפת הגוף שלה לא רחוקה מזו שמאפיינת את ריילי בתור הגיבור המגושם או את סילברמן כוונלופי התזזיתית. דמות מרכזית אחרת היא אלגוריתם בשם יס (טארג׳י פי. הנסון), ששולטת ברשת שיתוף הסרטונים הפופולרית בעולם של הסרט, באזטיוב (הלחם שגם ילדים וגם קשישים יבינו). רשימת השחקניות והשחקנים הקוליים עוד ארוכה, אבל מבחינתי אלפרד מולינה די גונב את הסרט בסצנה אחת שתצמרר הורים וילדים באופנים שונים. בכלל, הסרט לא מפחד להציג את האינטרנט בתור מקום שורץ טיפוסים דוחים, מיני טרולים ואופורטוניסטים לצד פתאים ותמימים – אבל את רובם הוא גם מצליח להאניש בזמן המסך המועט שלהם, או לפחות לתת להם עוד תו נוסף לנגן.

כל ההרפתקאות החדשות לא מותירות פנאי לדמויות הוותיקות, ולפחות עבורי מדובר באנחת רווחה. הדמויות של פליקס וקאלהון, לדוגמה, צומצמו למינימום האפשרי. בשלב בו הוצג קו עלילה אופציונלי עבורם כבר התחלתי לחשוש, אבל למזלי הסרט לא עוקב אחר ההתרחשות בארקייד כל עוד צמד הגיבורים לא שם, מה שאומר רוב העלילה. במקום זאת ולמרות שכך, הסרט כן מוצא זמן להתעכב על רפרנסים פנימיים לתרבות הפופ, בדגש על דיסני ולא רק על סנסציות רשת למיניהן. מבחינתי, רגעי השיא היו כל הקטעים של חבורת נסיכות דיסני, שהצליחו לא רק לשחרר את עצמן לרגע מכבלי האגדות שרובן לא מתאים לזמננו אנו, אלא גם הוכיחו שלפמיניסטיות דווקא יש חוש הומור – ואפילו לאולפני דיסני נותר מעט הומור עצמי. הקטעים בכיכובן, בדגש על מסיבת הפיג׳מות, הם מהרגעים האלה ששווים לבדם את מחיר הכרטיס והישיבה באולם במשך כמעט שעתיים.

את רוב הופעות האורח האחרות כבר ראיתם או ראיתן כבר בטריילר כמעט במלואן, אבל לסרט יש גם מה להגיד על זה, כמו גם על סצנות שהופיעו בקדימון ולא נכנסו. בעניין זה, צפו לשתי סצנות של אחרי הקרדיטים, אחת באמצע ואחת ממש ממש בסוף. לדעתי הן לא מוסיפות דבר אבל הקהל באולם בו צפיתי ממש לא יסכים איתי לפי שאגות השמחה והכפיים בכל אחת מהפעמים. אז הישארו או לא, את המידע אני מרגיש צורך לשתף, כמו גם את הידיעה שהימצאות באולם במהלך הקרדיטים עלולה להוביל להקשבה לשיר הנושא, שהוא טענה הכמעט יחידה שלי לסרט מבחינת החלטות אומנותיות. אני לא יכול להגיד ששמעתי קודם לכן על להקת אימג׳ן דרגונס שמבצעת אותו, אבל אני בהחלט מבטיח לזכור את השם – כדי לא לשמוע שום שיר שלהם יותר לעולם. השיר המשמעותי הנוסף יהיה ספוילר אבל אני כן יכול להגיד שהוא מכיל את גל גדות, שמצליחה לצאת מזה בשלום.

אגב שירי נושא, בהיותו סרט של דיסני, כמובן שמוטיב החברות לא רק מתגנב לאורך היצירה אלא נמצא כפסע מלהזמין למסך את רנדי ניומן לשיר על זה שיר. אבל הבחינה החוזרת של הסרט את החברות בין ראלף לבין ונלופי היא לחלוטין משהו שיתדלק שיחות בחזרה הביתה, בעיקר בין הורים לילדים ובמיוחד אם מדובר במי שמצאו עצמם בסיטואציות כמו הגיבורים: ניסיון לעשות טוב גרם לנזק, הפחד מפגיעה בחבר הוביל לקבלת החלטות שגויה, ולצד זאת עצם החיבור/ניתוק שהאינטרנט מייצר בין חברים מבחינת מרחק פיזי לעומת לבבי. להורים, כאמור, יש מספיק בדיחות שיעברו מעל ראשי ילדיהם, ועצם המרדף של ראלף ו-ונלופי אחרי כסף בלי הבנה אמיתית של המושג הזכירה לי את המעבר בין נעורים לבגרות. בקיצור, דיסני שוב עשו משהו שכמעט ורק הם מסוגלים לו – סרט לכל גיל.

הגרינץ׳
The Grinch

העיבוד המוצלח האחרון ליצירה של ד״ר סוס הוא ״הורטון שומע מישהו״ (Horton Hears a Who), שנוצר על ידי אולפני ״בלו סקיי״ (מבית פוקס) לפני עשור. מאז, החברה ההיא המשיכה להתמקד במותג המצליח שלה, ״עידן הקרח״, ומדי פעם מבליחה עם איזה ״פרדיננד״. העיבוד הבא לספר/דמות ידועים של ד״ר סוס היה ״הלורקס״ שכבר נוצר בידי אולפני אילומיניישן, אלה שתרומתם הכמעט-יחידה לאנושות בעשר שנות קיום הן הדמויות הצהובות והבלתי נסבלות של המיניונים. בהתחשב בהתמחות שלהם בארכי-נבלים, כפי שנשקף בסרטי ״גנוב על״, אפשר היה לצפות מהאולפנים להעניק טיפול ראוי לדמות האייקונית ששמה הפך לשם נרדף לזעפנות. אולם, הגרינץ׳ האמיתי היחיד באולם בו נכחתי הייתי אני – נרגן עוד תוך כדי הצפייה בסרט העצל, חסר ההשראה והדי בזוי ומבזה הזה.

הגרינץ׳ (בקולו ובתנועותיו של בנדיקט קאמברבץ׳) הוא יצור ירקרק וצמרירי החי במערה מבודדת המשקיפה אל הו-ויל, העיירונת שתושביה טובי לב ומצפים במיוחד לחג המולד. גיבורנו מתעב את התקופה הזו בשנה ומבקש להסתגר בכוך שלו יחד עם כלבו הנאמן מקס (שאינו מדבר, תודה לאלים). במקביל אנו נחשפים לנעשה ביישוב ובעיקר בביתה של ילדונת בשם סינדי-לו (קמרון סילי). לסינדי-לו יש בקשה מיוחדת מסנטה קלאוס הנוגעת לאמה החד-הורית (ראשידה ג׳ונס), ובשלב הזה של התקציר אפשר להתחיל להרים גבות בכל הקשור לסטייה מן המקור. חזרה לגרינץ׳, סדרת אירועים גורמת לו לא רק להחרים את חג המולד כבכל שנה, אלא ממש לזמום מזימה לגנוב אותו – להתחפש לסנטה קלאוס בלילה הקדוש ולחמוס את המתנות, הקישוטים והתופינים שיש לחוגגים להציע. בטח כבר הבנתם איך זה עומד להתחבר חזרה אל סינדי-לו.

כפי שנאמר ביצירה המקורית של ד״ר סוס, אפשר רק לשער מדוע ליבו של הגרינץ׳ קטן בשתי מידות ממה שאמור היה להיות ולכן הוא אינו סובל את התקופה הזו בשנה. אם כי, אחרי שהות של קצת יותר משנתיים בארה״ב ואחרי שני כריסמסים בניו יורק – אני לגמרי מזדהה איתו. אבל זה שהמחבר המקורי יכול רק לשער ממש לא מפריע לסרט לחשוף את הסיבה לכך, כמו גם לקחת חירות אמנותית די מרחיקת לכת עם הסיפור, מעבר למה שפירטתי. הסיבה המרכזית היא כדי להפוך את הסיפור הלא ארוך במיוחד לסרט באורך מלא, אבל השיטות שנבחרו הן דווקא קיצורי דרך – הדבקת אלמנטים זרים ועלילות משנה גנריות, סיבוכים ופיתולים מיותרים שגורמים למערכות השונות של הסיפור לקרוס בחוסר איזון, ותחושה כללית של מריחת זמן. כבר בתוך כמה דקות של צפייה תהיתי מה לעזאזל אני עושה פה ומה הייתה המוטיבציה ליצירה.

תיאודור גייזל, הלא הוא ד״ר סוס, כתב וחרז את הסיפור על כיצד הגרינץ׳ גנב את חג המולד לפני יותר משישה עשורים, כולל המסר המאוד לא מובלע לגבי מסחור היתר של כריסמס. גם הסרט מבקר במופגן את תרבות הצריכה ומעמת אותה מול רוח החג האמיתית, אבל כשזה בא מפיה של יצירה כל-כך מיותרת, שהייתה יכולה באותה המידה להיקרא ״יותר זול מבייביסיטר״ – מדובר בצביעות. זה היה נסלח אם היה לסרט עוד מה להציע, אבל הוא מתעקש לפשל בכל מחלקה – האנימציה בסיסית ונטולת ברק או רגעי קסם, הפסקול מלא בהיפ-הופ כי זה כנראה מגניב, ובמקום פתרונות סיפוריים יש עוד ועוד דאחקות לא מקוריות. למשל עז צורחת, כמו זאת שב״ראלף״ כבר זכתה לטיפול מחודש מאז כבשה את האינטרנט לפני אי-אלו שנים. אני לא בטוח מה עבר על היוצרים – מהבמאים יארוי צ׳יניי (״החיים הסודיים של חיות המחמד״) וסקוט מויזר (המפיק של סרטי קווין סמית׳ המוקדמים) ועד התסריטאים לסיור (״השכנים של ג׳ונס״) וטומי סוורדלו (שחקן מהאייטיז) – אבל אם החבורה הזו לא נשמעת מגובשת במיוחד, אני יכול לספר שכמעט ולא מורגשת אף אחת מההשפעות שאפשר היה לצפות להן על פי הרזומה שלהם יחד ולחוד.

באשר לגרינץ׳ עצמו, קאמברבץ׳ מגלם אותו כמעט בחביבות, בלי הטירוף של גרסת ג׳ים קארי או האופל היחסי של בוריס קרלוף, אם למנות שני גלגולים קולנועיים קודמים של הדמות. זה חבל כפליים כי דמויות הילדים ואנשי הכפר פשוט מרגיזים בנחמדות המאוסה שלהם, כך שבהחלט אפשר היה להיות בצד שלו. גנב הסצנות הוא מקס הכלבלב, שמונפש בצורה ריאליסטית יחסית ואולי יזכיר לבעלי כלבים את ההולך על ארבע שלהם, בזכות מחוות והתנהגויות. נקודת אור אפשרית נוספת הייתה יכולה להיות סיקוונס גניבת החג, בו ההשקעה בפרטים רבה יותר וניכרת מעט יותר חשיבה קולנועית, ברוח ז׳אנר סרטי שוד. אלא שהגרינץ׳ מתנהג יותר מדי כמו גרו, גיבור סרטי ״גנוב על״, אשף הגאדג׳טים וההתחכמויות. זה כמעט והזכיר לי רגעים ספציפיים מהסרטים ההם, אבל האמת היא שאין לי באמת שום זיכרון מהם – וזה ודאי יהיה גם גורלו של ״הגרינץ׳״. אולי כדאי שאילומיניישן יתמקדו בלהפוך למותגים מרובי סרטים את ״לשיר״ ואת ״החיים הסודיים של חיות המחמד״ ויעזבו את ד״ר סוס במנוחה.

תגובות

  1. ירון הגיב:

    דווקא כן שמעת את אימג'ן דרגונס לפני, כי שיר שלהם מופיע גם באחד הסרטים האהובים עליך השנה: "כוח הטיטאנים" 😉
    https://youtu.be/bNc2Tdygpo8

    1. אור סיגולי הגיב:

      ורובוטריקים 4!!

    2. אורון שמיר הגיב:

      בדקתי ולפי ימד״ב הם הופיעו כבר במעל 80 פקסולים של סרטים/סדרות/משחקי מחשב למיניהם – אז אין ספק ששמעתי אותם בלי לדעת על זה. אבל עכשיו בזכות זה שנשארתי לאורך כל הקרדיטים של ״ראלף 2״ אדע להימנע מהם אקטיבית. כשגיגלתי הסתבר לי שהם לא בני-עשרה, שזה מאוד מביך בעיניי בהתחשב בתוצרים שלהם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.