• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"מואנה", סקירה

10 בדצמבר 2016 מאת לירון סיני

כולם אוהבים את המחזמר "המילטון". אוקיי, אולי אני מגזימה, אבל כנראה ששמעתם עליו. מדובר במיוזיקל הבימתי של לין מנואל-מירנדה, משל ראפ פואטי ומטאפורי שזכה בשבחים ופרסים, עם שחקנים שלאחרונה פנו לאחד מנציגיו של טראמפ במכתב פתוח מעל הבמה. לא מפתיע שדיסני שמו עין על מירנדה, והוא אחד מכותבי השירים ב"מואנה" (Moana), הסרט החדש שלהם, שבמקרה או שלא, עוסק בגיבורה פולינזית.
התסריט, שעל הסיפור שלו אחראים כמה וכמה כותבים, הופקד בגרסתו הסופית בידי ג'רד בוש, אחרי שאת הגרסה הראשונית שעברה שינויים רבים כתב טאיקה וואייטיטי המוערך ("החיים בצללים"), זה שלאחרונה הופקד על בימוי סרט הברומאנס של תור והאלק, "תור: רגנארוק" שייצא במהלך 2017 (מבית דיסני-מארוול). בוש היה אחד הבמאים והכותבים של "זוטרופוליס", אחד מסרטי האנימציה החכמים והרגישים ביותר שראיתי, ולכן אוטומטית המעורבות שלו מעלה ציפיות. על הבימוי מנצחים רון קלמנטס וג'ון מאסקר, כותבים ובמאים ותיקים של דיסני שקשורים בין היתר ל"בת הים הקטנה", "אלאדין" ו"הרקולס".
ציפיות גבוהות, אמרתי?

מבחינת הקופות, הסרט עובד. נכון לכתיבת שורות אלו "מואנה" הכניס מעל 183 מיליון דולרים ברחבי העולם, וכבר מחזיר את ההשקעה של 150 מיליון. גם העלילה, בגדול, נשמעת טוב: מואנה (אליאי קרוואלהו בת ה-16 מהוואי) היא צעירה שעומדת להיות הצ'יף באי שלה. למעט העובדה שמוזכרת שכל הצ'יפים עד כה היו גברים, אין שום דיון על המגדר שלה. היא נערה, שתהפוך להיות מנהיגה, והפרט הזה הוא לא משהו שצריך להתפעל ממנו, או לציין אותו באופן מיוחד. וזו אחת הדרכים שבהן הכי מהנה לראות ייצוג בקולנוע – כעובדה קיימת, נונשלנטית כזו.
אבל בזמן שמנהיגותה מתקבלת כמובנת מאליה, יש למואנה שאיפות ורצונות אחרים, שבכל זאת מתקבלים בהרמת גבה הורית. היא שומעת את האוקיינוס קורא לה, היא חשה דחף עז לצאת לים ולהפליג. הרצון הזה מקבל כמה פרשנויות, עלילתיות וסמליות.
בתוך הסיפור מואנה נמשכת למים כי הם באמת "בחרו אותה". יש לה תפקיד גדול לגלם בהצלתו של הכפר שלה, וכדי לעשות זאת עליה לצאת למסע, למצוא את מאווי (דוויין "ד'ה רוק" ג'ונסון, בתצוגת משחק קולי נהדרת) – חצי-אל שעשה בלגן כשגנב את הלב של טה פיטי, אלה שהיא מעין אמא אדמה גדולה.

ברמה הסימבולית יש כאן נערה מתבגרת שנמשכת למים, שיכולים לסמל סכנה, פראיות וגם התבגרות. המים מסמלים בו זמנית מיניות, חיים ומוות, והכוח שלהם הולך יד ביד מבחינה מטאפורית עם האופן שבו אנחנו מגדירים נשיות בתרבות. כמו הקור והקרח ב"לשבור את הקרח", כאן המים מסמלים את ה"טבע" של הגיבורה, את אחת התכונות הכי חזקות שלה, זו שתוביל אותה לגילוי עצמי והתבגרות. בדרך היא מורדת באבא שלה, מוצאת את מאווי וצריכה להתמודד עם היהירות המבדרת שלו, עם הזלזול שלו בה ובמי שהיא. מרגע שהשניים נפגשים הסרט מקבל גוון קומי של סרט מסע – כזה שבו שתי דמויות שלא סובלות זו את זו ילמדו להעריך אחת את השנייה. קלאסי.

נגיעה נהדרת בפן הקומי מגיעה במפגש שלהם עם נבל נוצץ במיוחד, פשוטו כמשמעו. טמטואה (ג'מיין קלמנט!) הוא סרטן ענק שאוהב תכשיטים ודברים בוהקים בכלל. הוא גנב את החרב של מאווי, שמספקת לחצי האל יכולת לשנות צורה, ולכן קריטי שישיג אותה חזרה. סיפור הרקע המשני הזה מספק תירוץ לשיר מבדר מפיו של טמטואה על חיבתו לבלינג. גם השיר של מאווי עצמו מלא בחן והומור. במהלכו הוא מתגלה כגיבור שכל מעלליו המהוללים לאורך השנים (הצמחת עצי קוקוס, משיכת איים מתחת לפני הים אל פני הקרקע שיהיה לאנשים איפה לגור… סטנדרטי) הם פעולות שנועדו לפאר את שמו, ולקנות לו עוד ועוד מעריצים. חצי האל מתגלה לאורך הסרט כאנושי מאוד, עם מגרעות, חולשות וכל מיני רגשות.

גם מואנה מתפתחת. בין הדרישה של אביה להישאר בגבולות הבטוחים והמוכרים, לבין הרצונות שלה להרחיק, להסתכן, כשעדיין אין לה ביטחון מלא בעצמה, היא תוהה על מקומה בעולם ועל זהותה. אין כאן רומן רומנטי, כי דיסני הפנימו שלא כל סרט מצויר טוב צריך שיר אהבה כדי להיות כזה. בולטת מאוד גם הסקת המסקנות מסרטים עם גיבורות נשיות שיכולות לשמש דוגמה אמיתית, פמיניסטית יותר, מעצימה יותר, לילדות ולילדים. מואנה גם נראית קצת יותר פרופורציונאלית. היא רזה, אבל לא נראית לחלוטין כמו בובת בראץ. כמובן שיש הגזמות בפרופורציות הגוף באנימציה, אבל הן עוברות כאן כחלק מהסגנון, ולאו דווקא כתפיסת גוף בהתאם לאידיאלים בלתי אפשריים, וזה – מרענן מאוד.

בסרט יש גם כמה מחוות שמיועדות יותר לקהל המבוגר. בתור התחלה, יש בו קריצה קטנה, עוקצנית ומודעת לעצמה לסרטי דיסני, שחבל לי לספר כדי לא לספיילר. מעבר לכך, מואנה ומאווי פוגשים בשלב מסוים בפיראטים שנראים כמו אגוזי קוקוס שהתעוררו לחיים וגידלו ידיים ורגליים. מואנה מעירה שהם חמודים להפליא, וצודקת, גם כשהם מציירים על עצמם תווי פנים מאיימים יותר, כמו גבות זועפות ושיניים חדות. הם אמורים להיות מחווה ל"מקס הזועם" – שחצי עוברת.
דמיון נוסף לסרטים אחרים הוא ליצירות האנימציה של הייאו מיאיזקי ("הנסיכה מונונוקי", "המסע המופלא"). גם ברמת התמה וגם ברמת העיצוב של טה פיטי וכמה סצנות ספיציפיות איתה, "מואנה" מזכיר לפרקים גרסה פחות אפלה וכאוטית לסרטי הבמאי היפני.

ומה עם המוזיקה? אישית, חייבת להודות שאני לא זוכרת לזמזם שום דבר מהסרט. אולי אלו היו ציפיות גבוהות מדי ממנואל-מירנדה, אבל לתחושתי השירים והמוזיקה בסרט טובים, אבל לא מתקרבים ברמת הפוטנציאל להגיע לקאלט שזכו לו שירי "לשבור את הקרח", או השירים מ"המילטון". בכלל, רוב העלילה של "מואנה" לא הרגישה כמו משהו מרשים או זכיר באופן מיוחד, אלא כעוד סרט שבלוני, גם אם השבלונה הפעם עברה שדרוג לגיבורות נשיות. הוא נעים, הוא מבדר, האנימציה מרשימה מאוד אבל כבר התרגלנו אליה, וגם לסיפור הזה.

משהו אחד שכן מאוד מצא חן בעיניי, מהווה ספוילר, אז קחו לתשומת ליבכם:
ההבנה שטה פיטי הפכה למשהו נורא בגלל מה שעשו לה, ששוקעת בעימות הסופי בין שד הלבה יורק הגחלת לבין מאווי ומואנה, היא אחד הדברים הכי מרשימים בסרט. טה פיטי מוצגת כדמות שחוותה טראומה נוראית, ובעקבותיה איבדה את עצמה והפכה למפלצת. אך בניגוד למפלצות המצוירות מפעם אצל דיסני, היא זוכה להבנה וחמלה, לא להרס.
מואנה מבינה שטה פיטי הפכה ליצור נוראי שזורע הרס ופולט לבה. היא בוחרת להתקרב אליה, להעניק לה סולידריות, עדינות ואמפתיה (בנוסף לכך שהיא פיזית מחזירה לה את הלב שלה, והסמליות כאן ברורה כשמש). הן חולקות רגע מלא רגישות, מלא נחמה, ומתוך הרגע הזה טה פיטי מסוגלת לחזור לעצמה, להשתקם. על אף שלא מדובר במשהו שלא ראינו, יש כאן עוד מסר שטוב לראות אותו מועבר לדור צעיר. הוא מתכתב במידת מה עם הדמות של "מליפינסט" עם אנג'לינה ג'ולי – מישהי שהיא לא רעה לשם רוע, אלא ההבנה שכשדברים איומים קורים, לפעמים יש להם מחיר נפשי איום ונורא. ויותר מכך – אפשר להושיט יד ולנסות להבין את הכאב, ולא רק להפוך אותו לספקטקל של הרס. זה אמנם נשמע דידקטי להחריד, אבל יש בכך גם הרבה יופי.

moana-second

השאר תגובה