• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

"דדפול 2", סקירה

19 במאי 2018 מאת לירון סיני

אם היה צורך לסכם את "דדפול 2" (Deadpool 2) במשפט, זה היה: חזרה עיקשת על בדיחה בנושא כתיבה עצלנית לא תגאל את התסריט מכתיבה עצלנית. אחרי שהוצאתי את זה, אומר בנוסף שזה לא שמדובר בסרט גרוע, אלא שההימור שלי הוא שגם אם אהבתם מאוד את הסרט הראשון, וגם אם לא, כנראה שסרט ההמשך לא ישאיר אתכם שפוכים מצחוק על רצפת אולם הקולנוע.

הפעם על הבימוי אחראי דיוויד ליטץ' ("ג'ון וויק", "פצצה אטומית") – שם שמעלה ציפיות לאקשן מדמם ומשכנע מצד אחד, אבל גם חששות קלים בכל מה שקשור לתזמון קומי מצד שני. שני הסרטים שמניתי ניחנים בחומרת סבר שאפשר להתווכח אם היא במקומה או לא, ובזמן שאני טוענת שההומור בסרטי "ג'ון וויק" הוא מכוון ומודע לעצמו, לא מדובר בשליפות פאנצ'ים מהירות מהסוג שדדפול מושתת עליהן. על התסריט חתומים שוב רט ריס ופול וורניק ("דדפול", "זומבילנד" אבל גם "סימן חיים") כשאליהם מצטרף השחקן ריאן ריינולדס ככותב לראשונה בקריירה שלו, כך לפי IMDB. הם ממשיכים לעבד למסך הגדול את הדמויות שיצרו אמני הקומיקס רוב ליפלד ופביאן ניסיאזה. הפעם הם מרחיבים את האנסמבל שמלווה את דדפול, ובעצם המהלך הזה יש כמה דברים מעניינים שמתרחשים, אבל הם גם מתנגשים עם הציפיות שלנו כקהל שבקיא בקונבנציות של סרטי גיבורי על מהשנים האחרונות.

אנחנו פוגשים את ווייד ווילסון בנקודת שפל כדדפול. מה זה שפל, אין לו שום סיבה לחיות יותר, מבחינתו. היעדר העניין שלו בחיים קשור לעובדה שהפוקוס בסרט הזה עובר ממערכת היחסים שלו עם ונסה (מורנה בקרין) לחיפוש עצמי ולכמה מערכות יחסים חדשות. הציפיות הן שכאשר הגיבור הציניקן וגס הרוח שלנו שבור ומפורק (במקרה הזה גם פשוטו כמשמעו) הוא ייצא למסע שבו הוא ילמד אמיתות עמוקות על עצמו ומתוכן יתחבר לאנשים הסובבים אותו. בסדר, אבל אנחנו בכל זאת מדברים כאן על דדפול ולכן גם אם זה אכן מה שהולך לקרות, זה לא יתרחש בלי כמה מהמורות, מיתות משונות ושבירה מכוונת של הציפיות.

אז דדפול אומלל, והוא משתף את וויזל מהבר (טי.ג'יי. מילר) שנמצא שם רק כי זה יותר מגוון לתת לדדפול לדבר אל מישהו ולא רק בווייס אובר. כמה בדיחות מטא-תסריטאיות וקצת הומור שירותים אחר כך, ודדפול מסובך עם מוטנט צעיר, ראסל, שמחפש דמות אב או לפחות מישהו שיעזור לו לנתב את כל הזעם שלו. ראסל מסוגל להעלות דברים באש די בקלות, והוא זהה בדיוק לדמות שדניסון גילם ב"המצוד אחר אנשי הבר" – נער שזועם על העולם בצדק. ההבדל הוא שכאן הדמות שלו חוזרת על אותן מניירות שוב ושוב, ובשאר הזמן היא די צפויה. זו באופן די גורף הבעיה בסרט: הדמויות והבדיחות כתובות במעין לופים שלא מובילים לשום מקום רוב הזמן. כמה פעמים אפשר לראות את נהג המונית דופינדר (קרן סוני) מנסה להפגין קשיחות ואז נבהל מעצמו? אם הבדיחות היו קורעות מצחוק ניחא, אבל את העובדה שזורקים רפרנסים ללא הרף הבנו כבר בסרט הקודם, ועכשיו המינון שלהם היה מתיש ולא חד דיו.

ובחזרה לעלילה, שם כן קורים כמה דברים מעניינים – במקום להתרכז כל הסרט בהעמקת החיבור בין דדפול לקולוסוס (סטפן קפיסיק) ונגסוניק (בריאנה הילדבאנד), יש בו הפוגה מהם וניסיון להרכיב צוות חדש. אני לא אכנס לפרטים כדי לא לספיילר, אבל זה אולי אחד הדברים הכי מרעננים בסרט, והוא כולל מהלך שהצליח להפתיע ולבדר, עם כמה הופעות אורח לקינוח. חלק מהאורחים נמצאים פה ממש להרף עין, כך שהם לא תופסים יותר מדי מהסרט, רק מבדחים – והולכים.

מתוך הצורך של דדפול לעבוד עם אחרים כדי להציל את ראסל מעצמו ומכייבל (ג'וש ברולין, ותכף נגיע אליו), אנחנו פוגשים את דומינו (זאזי ריטץ) – דמות שניחנה במזל ממש טוב, אותה אחת עליה נאמרת הבדיחה על כתיבה עצלנית. היא אכן פועלת בכוונה כדאוס אקס מכינה בקטנה, כל הזמן. חבל שמעבר לכך לא סיפקו לה יותר מדי אופי או שורות, אבל ריטץ עושה עם המינימום הזה את המיטב, ועוברת איכשהו כדמות אמינה, כזו שיהיה מעניין לראות עוד ממנה. את אותו הדבר אפשר להגיד על הדינמיקה בין כייבל לדדפול.

בתור התחלה, כשרואים את ג'וש ברולין כאן, רק עם שדרוגים מתכתיים ושדות כוח סביבו, לא כבובה סגולה ענקית, זה גורם לתסכול גדול אפילו יותר מהעיצוב של ת'אנוס אותו גילם ברולין ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף". פה הוא מגלם אויב עם סיבות ממש טובות וסיפור רקע שמערב את המשפחה שלו שקשה להתווכח עם ההצדקה שלו לעשות משהו נוראי. אם זה נשמע לכם דומה לת'אנוס, אז כן, יש לו גם יכולת לנוע בזמן. כנוסע מהעתיד לוקח המון זמן עד שהוא ודדפול באמת מתקשרים, וחבל – כי הדינמיקה בין השניים עובדת טוב יותר מאשר עם רוב הדמויות האחרות. ברולין עובר כמעין קאובוי עתידני, רציני באופן תהומי ובו זמנית מרשים, עם כל הכבוד לקשר של קולוסוס ודדפול. הוא אולי הדמות היחידה שאינה מגוחכת, וזה כנראה מכוון ונותן קונטרה לכל השאר. יותר מדי פעמים במהלך הסרט מצאתי את עצמי מחכה שהעלילה "תתחיל באמת", כנראה כי ציפיתי לברומאנס של כייבל ודדפול, ולא קיבלתי אותו. זה כן מוביל אותי לקוות שהסרט הבא, בהנחה שיהיה אחד, ישחרר את התקיעות כאן ויהיה יותר מאשר עוד רצף בדיחות וזריקת שמות.

ואיך האקשן? מדמם, קופצני וסביר בהחלט, גם אם לא ממש מרהיב. גם בגזרה הזו יש תחושה שראינו את הסצנות האלו כבר, כשמה שמפצה הוא בעיקר השפרצות דם וקיצוצי איברים בכל מיני דרכים יצירתיות.

התהייה היחידה שנשארה לי היא האם הליהוק של ברולין כאן וב"הנוקמים" הוא סוג של בדיחת מטא ז'אנר צינית במיוחד. מה אם הכותבים רוצים להגיד לנו משהו על סרטי גיבורי העל, ועל כמה שאנחנו מוכנים להמשיך ולצרוך אותם בלי להפנים שנותנים לנו שוב ושוב בדיוק את אותו הדבר? זו אמירה די מרושעת וחדה, אבל באמת שקשה להאמין שהיא מכוונת. כי זה בסך הכל סרט על אנטי-גיבור שנהנה לספר בדיחות גסות. נכון?

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.