• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

״קינגסמן: השירות החשאי״, סקירה

12 בפברואר 2015 מאת עופר ליברגל

״קינגסמן: השירות החשאי״ (Kingsman: The Secret Service) הוא סרט אשר מתענג על אלימות. יש בו חלקים מבדרים, לצד חלקים בהם נדמה כי הוא מנסה להעביר מסר מורכב, אבל בסופו של דבר הכל מתגמד ונמחק מול האהבה של הסרט לאלימות גרפית על שלל סוגיה ואיבריה המרוטשים. רוב האלימות בסרט מופרכת ברמה שהייתה גורמת לראש שלכם להתפוצץ אם הייתם מנסים למצוא לה הסבר הגיוני, בלי קשר לכך שיש בסרט גם ראשים מתפוצצים. בגדול, דומה כי הסרט חושב שלהראות אלימות קיצונית זה בראש ובראשונה דבר מהנה. יכול להיות שיוצרי הסרט כיוונו לאמירה שאין באמת צד "טוב" בעימותים המוצגים בקולנוע, ושעל מנת לנצח את היריב יש לשחק בכלים מלוכלכים, אבל מופע הראווה של סצנות רבות המופיעות בסרט מגמד מסר זה – האלימות בסרט הזה היא בראש בראשונה תצוגה ממנה הצופים יוכלו להפיק הנאה. דומה כי כמעט עבור כל צופה היה בסרט לפחות רגע אחד בו הסרט הלך רחוק מדי עם מופע קטיעת האיברים המתמשך.

במידה רבה, אותם הדברים נכונים גם לסרטים אחרים שהתבססו על קומיקס של מארק מילר, שיצר גם את המקור לסרט הזה. יותר מכל הסרט מזכיר במהלך שלו את ״קיק אס״ (Kick-Ass) גם מבלי ששמים לב כי הבמאי של ״קינגסמן: השירות החשאי״ הוא מתיו ווהן, שביים גם את הסרט ההוא. ווהן הוכיח בחלק מסרטיו הקודמים כי הוא מסוגל גם לעסוק בנושאים ברגישות מסוימת, אבל דומה כי כאשר הוא מעבד למסך את מילר הוא נאמן לעודף האלימות של המקור, שהוא עודף כל כך גדול עד שקשה לדעת האם הייתה לו גם כוונה לבקר את האלימות, או פשוט ליהנות עד הסוף מכל הכלים שהמדיום מציע.

למעשה, קווי הדמיון בין הסרט הנוכחי ל״קיק אס״ רבים עד לנקודה בה אפשר לחוש כי מדובר באותו סיפור בעצם, רק שבסרט הזה הולכים על משהו בקנה מידה גדול יותר. אם ב״קיק אס״ גיבורי הסרט שואפים להפוך לגיבורי-העל במציאות גם מבלי שאין להם כוחות-על, ״קינגסמן״ (מעתה אוותר על השם המלא של הסרט) עוסק בארגון ביון שהוקם על ידי אנשים שהחליטו כי עדיף שיהיה ארגון ביון אשר אינו כפוף לאף מדינה, גם אם דומה כי בעצם כל אנשיו הם בריטים ממעמד האצולה. מסתבר כי במשך עשורים רבים הארגון הזה הציל את העולם ואנחנו לא ידענו. כמו ״קיק אס״, גם ארגון הביון קינגסמן לוקח את החוק לידיים, כאשר ההבדל הוא שבמשך רוב השנים הוא עשה את עבודתו בצורה יעילה למדי.

אלא שבראשית הסרט הארגון נדרש למצוא סוכן-על חדש. הוא עושה זאת על ידי הצעת מועמדים מטעם כל אחד מן הסוכנים הקיימים. הארי (קולין פירת') יודע את מי הוא רוצה להציע: אגזי (טארון אגרטון) בן של מועמד אחר שהארי הציע בעבר. העניין הוא שאגזי לא בדיוק מנהל את חייו בנתיב המכובד הראוי לארגון שכללי התנהגות ג'נטלמניים חשובים בו לא פחות מיעילות בקרב: הוא נטש את הלימודים ואת הצבא ועוסק בעיקר בשכרות ופשעים קלים. אלא שהארי משוכנע כי יש באגזי פונטצניאל והוא מגיע לסוג של טירונות/תוכנית ריאליטי שבסיומה יבחר סוכן-על חדש. את הטירונות מנהל סוכן קינגסמן אחר (מארק סטרונג) כאשר ראש השירות (מייקל קיין) משגיח גם הוא. הטירונות כוללת עוד כמה דמויות של גברים ונשים, כאשר הבולטת ביניהן היא רוקסי (סופיה קוקסון) היחידה אשר מגלה אדיבות כלפי אגזי האאוטסיידר.

אגזי הוא אאוטסיידר עקב המעמד הלא גבוה ממנו הוא מגיע. הארי סבור כי העולם משתנה וכי דרושים סוכנים היודעים להתנהל גם בעולם הפשוט ולאו דווקא במפגשים עם בני מלוכה, אבל בגדול הארגון שהוא חלק ממנו, ובטח העומד בראשו, עדיין חיים בעולם בו עדיף כי הסוכן יהיה "אחד משלנו". משמע – אריסטוקרט, בעיניהם, שווה יותר מן האדם הפשוט.

kingsman-the-secret-service2

מול הקינגסמן עומד נבל-על אשר דומה כי צמח מן המעמד הפשוט, אבל כעת הוא לא רק עשיר מאוד, אלא גם מעדיף את חבריו עשירים ומפורסמים. זהו ולנטיין (סמואל אל. ג'קסון) המייצג מקרה תקדימי בו תאריך ההפצה של הסרט תואם את שמו של הנבל שבו. ולנטיין הוא מולטי מיליארדר אפרו-אמריקאי בעל פגם דיבור אשר מסגיר כי אולי לא תמיד היה עשיר כל כך. כחלק מתוכניתו הזדונית, הקשורה גם לנשק לא קונבנציונלי, הוא משיק כרטיס סים אשר יחולק לכל דורש ויאפשר גלישה ושימוש בטלפון חינם ללא הגבלה. למרות עושרו, הוא לובש רוב בזמן כובע בייסבול פשוט ואת ההעדפות הקולינריות שלו לא אחשוף בסקירה זו, אבל ללא ספק מדובר בחירה מעניינת מאוד בנבל-על: אמריקאי, בן-מיעוטים וכזה הפועל לכאורה לרווחת כל הציבור. המסר של הסרט  נגד השליטה של הטכנולוגיה בחיינו היה יכול להיות מעניין אם הוא היה מגובש מעט יותר, ולא מוסתר בידי נהרות של דם.

בגדול, למשך רוב הזמן, ״קינגסמן״ מדגים כי ווהן הוא במאי יעיל מאוד. את הקומיקס של מילר עיבד ווהן יחד עם שותפתו הקבועה, ג'יין גולדמן, והסרט מכיל לא מעט סצנות שנונות, כמה קטעי אקשן טובים וסצנות של אימון צעירים שמדגימים לסרטים נוסח "מפוצלים" איך עושים זאת נכון. עם זאת, הנכס העיקרי של הסרט הוא השחקנים, אשר רובם עושים עבודה טובה עד נהדרת. מעל כולם בולט, כצפוי, קולין פירת', בתפקיד אשר מגשים את הבדיחה לפיה ״סינגל מן״, סרט הדרמה בו כיכב, הוא למעשה סרט על גיבור-על. פירת' לא רק מדגים התנהגות קרת רוח ואלגנטיות בכל רגע נתון, כולל כיצד להתלבש באופן מעורר כבוד ומהו השימוש הראוי ביותר במטרייה, אלא אף מתגלה ככוכב שזוהר במיוחד בסצנות פעולה.

ציון נוסף לשבח מוענק לשחקנים הצעירים והדי-אלמוניים, טארון אגרטון וסופיה קוקסון, אשר מתמודדים היטב עם קומדיה, הפגנת רגשות ובעיקר קטעי פעולה. מייקל קיין הוא מייקל קיין והוא אף פעם לא יאכזב. סמואל אל. ג'קסון עושה את אחד מן התפקידים הרגילים שלו, בתוספת ליקוי דיבור. היחיד שאולי קצת מפריע הוא מארק סטרונג, אשר נראה פשוט עייף מדי בכל רגע בו הוא מופיע על המסך, בייחוד ברגעים בהם הוא אמור לכאורה לקחת חלק בהצלת העולם.

למרות כל הדברים הטובים, הסרט עצמו קטן מסך חלקיו. אולי זה מפני שחלק מן הסצנות (למשל סיקוונס הכותרות) נגמרות לפני שבאו לידי מיצוי. ואולי זה משום שלא ברור מה הטון של הסרט, הנע בין פארודיה, חיקוי רציני, ומחווה לסרטי ריגול בכלל וג'יימס בונד בפרט. התוצאה אמנם מצחיקה מאוד לפרקים, אבל במקומות בהם דומה כי הסרט מנסה להיות קצת יותר רציני ואפל התוצאה מביכה לעיתים. זאת משום שגודש אלימות לא אומר שמדובר בהכרח ביצירה אפלה. אין משהו אפל בסרט בו הדמויות מתייחסות בקלילות למקרי מוות מסוימים (גם אם מקרי מוות אחרים זוכים ליחס אחר), ואין משהו אפל בגיבורים טובים שפועלים במקרים אחדים בצורה אלימה מדי כשלא רואים את הלבטים שלהם לגבי הפעולה.

דבר נוסף שאולי פוגע ב״קינגסמן״ הוא הגודש. יש בו הרבה מאוד קווי עלילה שיכלו להתפצל לכמה סרטים בעלי אופי אחר לגמרי, אבל אף קו עלילה לא מנוצל עד הסוף. למרות כל הדברים האמורים, רוב הזמן ההנאה מן הסרט גדולה מן הרתיעה ממנו. אבל התחושה הזו פגה במערכה האחרונה של הסרט, אשר לא רק מעלה את מפלס האלימות הגבוה גם כך, אלא גם צובעת את הסרט בחמישים גוונים של וולגריות בוטה, אשר מבטלת את הנימה של ההומור הג'נטלמני בה התהדר הסרט רוב אורכו. ברגעים בהם הסרט מנסה להיות גדול יותר, הוא הופך לקטן יותר. ובסופו של דבר, ברוב המקרים החלק שהכי זכור בסרטים הוא הסוף, וב״קינגסמן״, לתחושתי, הסוף הוא החלק החלש ביותר – מבחינת הגיון פנימי, מבחינת הומור וגם מבחינה מוסרית. סרט אשר מבקר, בדרכו, את תרבות הצריכה ותרבות הפנאי בימינו צריך לשאוף לגבש עמדה מוסרית.

kingsman5

תגובות

  1. מגדלור הגיב:

    הסרט הזה די עבר לי מתחת לרדאר, שם הסרט לא מושך שום זבוב (מין פרווה כזה). אבל משום מה לפי התכנים הוא נראה כמו סרט שאפשר לראות. מי לא יגיד כן לקצת אלימות במיוחד כשרוב האולפנים מתרכזים בלמשוך את כל הילדים לקולנוע ויצרים סרטי PG-13
    תודה על הסקירה

השאר תגובה