״הסרט המופרע בכל הזמנים״ (Nirvanna the Band the Show the Movie), סקירה

הסרט שזכה לשם העברי "הסרט המופרע בכל הזמנים", בעוד השם הלועזי שלו הוא ההטרלה המכוונת ״Nirvanna the Band the Show the Movie״, הוא סוג של הפתעה שהגיעה משום מקום, עבור רבים. סרט עצמאי שעשה סבב פסטיבלים, נערך קצת מחדש אחרי התגובות של הקהל ויצא לאקרנים בצפון אמריקה לפני מספר חודשים, הפך ללהיט מדובר מפה לאוזן עד שהגיע כעת להפצה בישראל, עם שם עברי מחייב.
עבור אחרים, זהו סרט לו הם ציפו כמי שמעריצים של הבמאי מאט ג'ונסון, במאי קנדי עצמאי שיוצר קומדיות בסגנון אישי ושימוש מגוון בטכניקה של מוקומנטרי/פאונד-פוטאג'. סרט שהוא עיבוד לסדרת הטלוויזיה ״Nirvana the Band the Show״ שלו ושל חברו המוזיקאי ג'יי מקארול, מלפני כמה שנים. סדרה שגם היא המשך לסדרת רשת שלהם מתחילת הדרך, ותחילת התקופה של סדרות רשת בכלל, כלומר בשנים 2007 עד 2009. ייתכן והאמירה ״בכל הזמנים״ בכותרת היא גם רמז לכך כי הסרט כולל גם חומרים מאותה סדרת רשת מקורית ואפילו מסע בזמן כחלק מן העלילה. אם כי הסרט לא ממש מתרחש בכל הזמנים, אלא רק בזמנים שהם 2008 או 2025.

במקרה שלי, דומני כי אני מגיע לסרט ממקום די ייחודי: אני מכיר את היצירות הקודמות של ג'ונסון, אבל אני לא מעריץ נלהב, בניגוד לאחרים. אפשר לקרוא באתר שני טקסטים על סרטו הראשון, "המטונפים", דיווח על סרטו השני "Operation Avalanche", שני סרטים שאני מעריך ובו בזמן לא ממש נהנתי לצפות בהם. סרטו השלישי, "בלאקברי" שהיה ניסיון לחבר בין הסגנון שלו למיינסטרים, הוא עבורי סרט בינוני שלא ממש מצליח להתרומם.
כמו כן, צפיתי רק בחלקים מסדרת הרשת ״Nirvana the Band the Show״ לפני הצפייה בסרט שקרוי על שמה, אבל אני כבר יכול להגיד שאין צורך בהיכרות מוקדמת עם היוצרים. הסרט מכניס אתכם די מהר לאווירה וגם מסביר את הסיפור. עוד מן המקום האישי שלי, הסרט הוא בהחלט היצירה של ג'ונסון שהכי התחברתי אליה והיא גם הכי שלמה. אמנם אני פחות נלהב מהשם העברי או מחלק מן התגובות ברשת, אבל אני בכל זאת עדיין ממליץ לצפות בסרט, לצד הסתייגויות מסוימות.

בסיס העלילה הוא על פי הסדרה. ג'ונסון ומקארול מגלמים שותפים לדירה בטורונטו וגם ללהקה בשם "נירוונה – הלהקה", באיות מעט שונה באנגלית מהלהקה הקצת-יותר מוכרת באותו השם. הם סבורים כי הדרך לתהילה היא להופיע בבר/מועדון הפופולרי "הריבולי" בסמוך לביתם, וג'ונסון הוגה תוכניות מטורפות אך תמימות לגבי הדרך בה הם יקבלו הזדמנות להופיע במקום, ואם אפשר עוד באותו ערב. סוג של גרסת להקת הפופ ל״פינקי והמוח״, רק שבמקרה זה מי שהוגה את התכניות אינו חכם במיוחד. ההתרחשות עוברת בשילוב אלתורים של השניים וצילומים מתואמים ולא-מתאומים ברחבי טורונטו ומפגש עם העוברים והשבים ברחובותיה. אך כיאה לסרט באורך מלא, העלילה מעט יותר מורכבת מפרק רגיל בסדרה. למשל, מקארול מתחיל לחשוב סוף סוף כי אולי יש דרך אחרת להופיע בתור מוזיקאי וכי לבד הוא גם יצליח לעשות זאת. בעוד ג'ונסון, בתכנית אחרת שלו, בונה בטעות מכונת זמן בנוסח "בחזרה לעתיד", אבל זו גם רק סוג של נקודת מוצא.

קצת בדומה לסרטי כריסטופר גסט, הדיאלוגים ברובם מאולתרים ולפעמים שני הגיבורים גם מכירים בכך כי מצלמים אותם, וצוות הצילום הופך לדמויות נוספות. יחד עם זאת, יש לסרט מבנה עלילתי ברור והרבה סצנות מתוסרטות יותר. סצנות רבות מצולמות בסוג של מצלמה נסתרת כאשר לא כל המצלומים יודעים שהם חלק מסרט, או באיזה סוג סרט מדובר, אם כי יש גם לא מעט סצנות מורכבות שכוללות שחזור תקופותי ואנשים רבים המשתפים פעולה עם הצילומים.

יחד עם זאת, הסיקוונס הכי מופרך בסרט, המתרחש סביב בניין ה-CN האיקוני והקצת-מגוחך של טורונטו, צולם ברובו בלי תיאום עם הגורמים האחראים לבטיחות בבניין ובלי שכל המצולמים מבינים מה בדיוק קורה, לצד שימוש מסוים בעריכה ואפקטים החל משלב מסוים. התוצאה מרשימה גם בזכות השילוב של מורכבות עם רגעים בהם ניכר העדר התקציב הגבוה. זה גם מתכתב עם האווירה הכללית של התסריט – הוא מורכב ורב-רבדים ותחכום, אבל בו זמנית גם מטומטם. אני לא מתכוון רק לתמימות וטיפשות מסוימת של הדמויות (אם כי זה בהחלט אחד מהרכיבים), אני מדבר על הומור די מגוחך ולעתיים מאולץ, אבל כזה שהצוות לוקח ברצינות והוא משתלב עם בדיחות מחושבות יותר.

השילוב מייצר שפע של הברקות, אך באופן אישי, 100 דקות הן קצת יותר מדי זמן לבלות באווירה של ג'ונסון ומקארול. דומה כי הם יודעים זאת ובמקומות בהם הסרט מתחיל להעיק, הוא פונה לפתע לכיוונים קצת אחרים. כמו כן, לאורך כל הזמן, וממה שראיתי מסדרת הרשת, העניין הוא לא רק הגיחוך, אלא גם החברות. בסופו של דבר, זהו הלב הרגשי שגורם לסרט לעבוד ולא רק השילוב בין ההומור למדע בדיוני פארודי והמחויבות של צוות הסרט להגיון הפנימי של היצירה, רופף ככל שיהיה. מן הסתם, הסרט לא המציא את קומדיית החברות בין הגברים, "ברומנס" הוא ז'אנר די בולט בקומדיה במאה ה-21. אבל החן האישי של שני היוצרים שיודעים את המגבלות שלהם בתור שחקנים (בניגוד לגרסאות הפיקטיביות של עצמם שהם מגלמים) גורם לזה לעבוד ולהיות אפקטיבי.

מי שלא יתחבר להומור, יכול ממש לסבול בחלקים מן הסרט. אם כי ישנם חלקים בסרט בהם הבדיחות הן קצת יותר משם חסר מודעות ללהקה (ויש בסרט גם הכרה בלהקה הידועה היותר). אבל גם לצופה שנע בחוסר נחת בכיסא, אני ממליץ לתת לסרט צ'אנס נוסף. בסוף בדרכו הצנועה, אך בו זמנית שאפתנית בצורה בלתי רגילה, הוא לוכד רגעים של ברק קומי מיוחד. בהחלט הייתי שמח לו הסרט היה קצר יותר ופחות נלהב מן הבדיחות הפנימיות שלו, אבל בסופו של דבר זה חלק מן החוויה. לא החוויה הכי מופרעת אי פעם, גם לא דבר שאינו דומה לשום דבר אחר בעיניי, אבל כן משהו מרענן, מצחיק עד מצחיק מאוד במקומות מסוימים, ובסופו של דבר אפילו מרגש.