הגלגולים של מר ריפלי: "הכישרון של מר ריפלי"

במשך כל 74 שנות חייה תראה הסופרת פטרישיה הייסמית' רק עיבוד קולנועי אמריקאי (רשמי) אחד ליצירותיה, "זרים ברכבת" של היצ'קוק שיצא בשנת 1951. בין אם הוליווד לא מצאה בה עניין, או אולי הגיוני יותר חוסר עניין של הסופרת בהוליווד, מאז היצ'קוק ועד מותה יהיו אלו האירופאים שיהפכו את כתביה לסרטים. והם עשו זאת לא מעט בחצי השני של המאה העשרים.
רק ב-1999, ארבע שנים לאחר פטירתה, חזרה תעשיית הסרטים האמריקאית להייסמית', שוב בחסות במאי בריטי שעבר להוליווד, והרימה סרט נוסף על פי אחד מספריה – "הכישרון של מר ריפלי" (The Talented Mr. Ripley), בו הופיעה לראשונה אחת הדמויות המפורסמות ביותר שכתבה.

את דמותו של טום ריפלי פגשנו על המסך לפני כן ב"לעין השמש" מ-1960 (שהתבסס על "מר ריפלי המוכשר" שיצא לאור חמש שנים לפני כן), ו"ידיד אמריקאי" מ-1977 (עיבוד חופשי ל"המשחק של ריפלי"). אך בזמן ששני הסרטים האלו אמנם היו מאת במאים מהוללים ובכיכובם של שחקנים נהדרים, הם היו הפקות אירופאיות (צרפת וגרמניה, בהתאמה) שבאופן טבעי הגיעו רק אל הקהל הסינפילי המצומצם. על אף השבחים להם זכו, רוב צופי הקולנוע הרגילים, שבעיקר צורכים סרטים דוברי אנגלית, לא נחשפו אליהם.
לעומת זאת, ב-1999 לא רק שיצא העיבוד הראשון מתוך התעשייה האמריקאית לאחד מספרי טום ריפלי (והראשון שנשא את שמו של הגיבור), אלא שהוא גם התהדר בכמה מהשמות החמים ביותר של התקופה. זה כמעט לא הגיוני איזה תזמון מדהים היה לסרט בנוגע לקאסט שלו בנקודת הזמן בו נעשה, אבל זו הייתה חרב פיפיות – שנת יציאתו של "הכישרון של מר ריפלי"  לא הייתה שנה רגילה. זאת אולי אחת הסיבות מדוע הסרט הזה, על אף שזכה לביקורות חיוביות ברובן ואפילו להצלחה אצל הקהל, הזדקק לקצת יותר זמן לפני שהדביק את הפער בתרבות הפופולרית.

1999 הייתה מוגזמת לחלוטין. היא הרעיפה עלינו כל כך הרבה יצירות קולנועיות גדולות שהדהדו הרחק קדימה, לרמה שאם תבקשו מחמישים אנשים שונים לעשות את רשימת עשרת הסרטים האהובים עליהם מאותה שנה, כנראה שתקבלו חמישים רשימות שונות לגמרי זו מזו.
גם אנחנו התעכבנו על 1999 מספר פעמים בסריטה, אבל אפילו לא התחלנו לגרד את כל מה שהיה שם. "אמריקן ביוטי" כיכב בפרויקט זוכי האוסקר, "המקור" בפרויקט מפסידי הסרט הטוב ביותר, "גרין מייל" בפרויקט סטיבן קינג, ו"מי רצח את קוקי?", "לגעת במוות" ו"עד שיצא עשן" בהזדמנויות שונות מטעם עופר. זה משאיר לנו עשרות סרטים אחרים שבטח עוד יקבלו מקום משלהם, כמו למשל "מועדון קרב", "מטריקס", "מגנוליה", "פרויקט המכשפה מבלייר", "הכל אודות אמא", "סליפי הולו", "להיות ג'ון מלקוביץ'", "הרוח תישאנו", "עיניים עצומות לרווחה", "סיפור פשוט", "נערה בהפרעה", "בנים אינם בוכים", "לוק סטוק ושני קנים מעשנים", "דוגמה", "המומיה", "טיטוס", "אמריקן פאי" ו"סאות' פארק: הסרט", אם למנות קומץ.
"הכישרון של מר ריפלי", שיצא לסיבוב מסכים קצר בשלהי 1999 כנראה כדי להיות כשיר לאוסקר המתקרב (בכורתו הבינלאומית הייתה בפסטיבל ברלין של פברואר 2000) היה אחד המסקרנים מהיבול השנתי, בעיקר בזכות השמות המעורבים בו, אבל כנראה שבכל שנה אחרת היה בולט הרבה יותר. גם הוא הוזכר אצלנו פעם או פעמיים בעבר, אבל האמת היא שתמיד חיכיתי להזדמנות לתת לו מקום של כבוד. המיני-סדרה הטקסטואלית הזו על העיבודים הקולנועיים לטום ריפלי (בעקבות "ריפלי" בנטפליקס) סוף סוף מאפשרת לי לחזור אליו כמו שצריך, להתעכב על חשיבותו והישגיו כסרט כמו גם כתוצר מאוד משמעותי של תקופתו.

"הכישרון של מר ריפלי" היה הפרויקט הרודף של הבמאי והתסריטאי הבריטי אנתוני מינגלה אחרי "הפצוע האנגלי", הפקה מורכבת שכמעט וקרסה אבל בסופו של דבר הייתה לסנסנציית אוסקרים ב-1996, עם לא פחות מתשעה פסלונים כולל הסרט הטוב ביותר ופרס הבימוי למינגלה. באופן טבעי היו כל העיניים נשואות לפרויקט החדש שלו, והוא בחר להביא למסך את ספרה של הייסמית', שכזכור עובד כבר לקולנוע כמעט ארבעה עשורים לפני כן. המימון לצילום הסרט בלוקיישנים האיטלקים הגיע מחברת ההפקה מיראז', בראשה עמד זוכה אוסקר אחר, סידני פולק. השניים יהפכו למשתפי פעולה קבועים עד מותם באותה השנה – 2008. פולק היה בן 72 ומינגלה רק 54.
לצד מינגלה התייצבה החבורה לה סידר פרסים עם סרטו הקודם: הצלם ג'ון סיל, העורך האגדי וולטר מארץ', המלחין גבריאל יארד, המעצב האומנותי סטוארט קרייג ומעצבת התלבושות אן רות'. בהתחשב בכישרונות, בשחזור התקופתי וכמות הלוקיישנים, העובדה שתקציב הסרט הזה היה רק 40 מיליון דולר (כ-80 מיליון בחישובי אינפלציה), די מדהימה.

מה שעוד עזר לסרט להיות על הרדאר של כל העולם היה הליהוק של מינגלה יחד עם מישל גויש ודיויד רובין. לתפקיד הראשי הם תפסו את מאט דיימון (לפי הדיווחים אחרי שליאונרדו דיקפריו ויתר), חמש דקות אחרי הפריצה המטאורית שלו ב"סיפורו של וויל האנטינג" עליו היה מועמד לאוסקר כשחקן וזכה כתסריטאי, אבל היה זה קאסט המשנה שכבר באותו הרגע הרגיש כמו ברק בבקבוק. אל הסרט הצטרפו פיליפ סימור הופמן בן ה-33, שאמנם כבר גנב את ההצגה בכמה תפקידים קטנים ("לילות בוגי", "ביג ליבובסקי") אבל בשנת "הכישרון של מר ריפלי" הפך למישהו שכבר מזהים את שמו עם תפקידים משמעותיים ב"מגנוליה" ו"אנשים מושלמים"; ושתי שחקניות צעירות, גווינת' פאלטרו וקייט בלאנשט, שבדיוק שנה לפני יציאת הסרט הובילו את אחד המרוצים הכי צמודים לאוסקר. זה קרה בפרס השחקנית הראשית, שם בלאנשט ("אליזבת'") ופאלטרו ("שייקספיר מאוהב") רצו ראש בראש עונה שלמה, עד שזו האחרונה חטפה את הפרס. הנוכחות של שתיהן באותו הסרט, טריות מהמאבק הארוך הזה (שכמובן הוכרע על ידי הארווי וויינשטין) יצרה אפילו יותר עניין.
עם זאת, כאשר הסרט סוף סוף נחשף, רוב תשומת הלב הגיעה בזכות השחקן הכי פחות מוכר מהקאסט, בחור בריטי בן 27 שרק חודשים ספורים לפני כן טבל את אצבעותיו בתפקידי משנה בהפקות אמריקאיות כמו "מה קרה בגטאקה" וסרטו של קלינט איסטווד "חצות בגן הטוב והרע". ג'וד לו שמו, וסמכו עלי שעוד נחזור לדבר עליו בהמשך.

לאלו שלא מכירים את תקציר העלילה, ולא קראו את הפרק על "לעין השמש" (תתביישו לכם), "הכישרון של מר ריפלי" הוא דרמת מתח המתרחשת באיטליה של שלהי שנות החמישים, אליה מגיע צעיר אמריקאי בשם טום ריפלי (דיימון) עם משימה – הוא נשכר על ידי איל ספנות עשיר מארה"ב, הרברט גרינליף (ג'יימס רבהורן), לאתר את בנו היחיד דיקי (לו) ולשכנע אותו לחזור הביתה ולהפסיק לבזבז את כספי המשפחה על חיי נהנתנות. הרברט משוכנע שריפלי מכיר את בנו מימיהם בפרינסטון, ובכסות השקר הזה חובר ריפלי אל דיקי ובת זוגו מארג' (פאלטרו). דיקי לא לגמרי משוכנע שהוא וטום אכן הכירו בעבר, ומבהיר די מהר שהוא לא הולך לחזור לאמריקה, אבל בכל זאת משהו בו מסתקרן מהבחור החדש בחייו והם הופכים להיות חברים. ריפלי, בחור שאנחנו לא יודעים הרבה על עברו אבל הוא בוודאי איננו מגיע ממעמד כמו של גרינליף, מתאהב בסגנון החיים של דיקי ואולי אפילו בדיקי עצמו (שימו כוכבית על העניין הזה). לכן כאשר הרברט סוגר את ברז התשלום ותשומת הלב של דיקי נודדת לאחרים, ריפלי מחליט לעשות הכול כדי להמשיך את אורח החיים הזה, והוא לא יבחל באמצעים, גם אם זה מרמה, גניבה, שקר, ואפילו רצח אחד או יותר.

מכיוון שאני רק כמה שבועות מאז הצפייה הנוספת שלי בעיבוד הראשון למעללי ריפלי, "לעין השמש", לא חמקה ממני העמדה השונה שנקטו רנה קלמנט ואנתוני מינגלה ביחס לטום. שני הסרטים כמובן מבוססים על אותו ספר, ויש בהם ממש סצנות זהות, אבל ריפלי – גם אם בעל אותו מוח קרימינלי שפועל אותו הדבר בשורה התחתונה – מעוצב אחרת כמעט לחלוטין.
ב"לעין השמש" ריפלי, בגילומו של אלן דלון, פועל בקור רוח ובתכנון מראש. זאת בזמן שריפלי של דיימון ומינגלה כמעט תמיד מגיב מתוך אינסטינקט. שניהם נמלטים מאותן מלכודות, אבל אצל דלון נדמה שהוא כמה צעדים לפנינו, כאשר דיימון מאלתר כאשר גבו אל הקיר. זה הופך את הגיבור ב"הכישרון של מר ריפלי" לחיה מסוג אחר, כזו שפועלת מתשוקה ומכאב, ולכן מהלך ההזדהות עימו שונה בתכלית. רוב רגעי החרדה של הצופים ב"הכישרון של מר ריפלי" מגיעים כשריפלי עומד לאבד את זה, מגדל הקלפים שלו עוד שנייה קורס, אבל בהברקה של הדקה התשעים מצליח לצאת מזה פעם אחר פעם על ידי תושייה מצמררת. זה בולט במיוחד בסצנת הרצח הראשונה שמופיעה בשני הסרטים: ב"לעין השמש" זה ממש משחק מוחות, כאשר ב"הכישרון של מר ריפלי" זהו רגע של חוסר שליטה.
אך על אף שטום גרסת הסיקסטיז אולי סוציופת יותר כי הוא פחות מופעל מרגש, בעיני ריפלי בסרט של 1999 הרבה יותר אכזרי. ב"לעין השמש" ריפלי הוא בעיקר רוצח ורמאי, אבל ב"הכישרון של מר ריפלי" טום לא בוחל גם בהתעללות רגשית. הגזלייטינג והריסוק המנטאלי שהוא גורם לשתי הנשים בסרט (מארג' ומרדית', שמגלמת קייט בלאנשט) מזעזע לעיתים יותר מהפעולות האלימות שלו. ריפלי של "הכישרון" נאלח עשרות מונים מזה של "לעין השמש", אבל בד בבד הוא גם מעורר חמלה והזדהות הרבה יותר.
עוד דבר מאוד שונה בשתי הגרסאות היא שאם ב"לעין השמש" המניע של ריפלי הוא קנאה והישרדות, ב"הכישרון של מר ריפלי" מתערבבים שם דברים נוספים, ואני מאמין שהם אלו שהפכו את הסרט לכזה שאומץ בחום על ידי קהילה מאוד ספציפית שמצאה בגיבור הזה מראה לעצמם, וממשיכה לחזור אל הסרט הזה שני עשורים פנימה.

מכיוון שהוא סרט מאוד ארוך ומאוד עגום, קשה לייחס ל"הכישרון של מר ריפלי" מעמד של פולחן. הוא גם לא כזה שיכול לקבל תארים של אירוע תרבותי או מאסטרפיס. ובכל זאת, אין ספק שהוא אחד מהסרטים שממשיכים להיות מדוברים ונצפים גם 25 לאחר שיצא, נשאר בתודעה אפילו בשנתון הכל כך קיצוני שלו, שכלל סרטי קאלט בעלי חותמת רשמית כמו "מועדון קרב", "מטריקס", "בחירות או לא להיות" ו"החוש השישי". מספיק להיזכר במה שקרה בשנה שעברה, כאשר עם הפצעתו של "סולטברן" לאורכן ורוחבן של הרשתות החברתיות, כולם מיהרו להזכיר את "הכישרון של מר ריפלי" ולהשוות ביניהם.
לתפיסתי, ואפשר להתווכח על זה, מי שאחראים על כך שהגחלת של הסרט הזה עדיין בוערת הם באופן כמעט מוחלט חברי הקהילה הגאה. למרות שבסרט אין גילויי אהבה ותשוקה חד מיניים, ואולי בעצם בגלל זה, "הכישרון של מר ריפלי" היה לאחד הסרטים הכי משמעותיים בתודעתם של צעירי הקהילה הגאה בכניסה למילניום החדש, ומכיוון שהם כרגע דור הפודקאסטרים והמבקרים המובילים (בשונה מהטיקטוקרים והיו-טיוברים שיעלו דור אחריהם), הסרט הזה לא נעלם מהנוף. ההפך מזה.

בתקופת "הכישרון של מר ריפלי" הייצוג הגאה בקולנוע ובטלוויזיה היה חלש מאוד, כמעט לא קיים. היה צריך לחפש אותו בנרות, וגם אם מצאתם זה כנראה לא היה מוצלח במיוחד. יעברו עוד כמה שנים עד שהוליווד תאמץ נראטיבים להט"בים אל תוך המיינסטרים (וגם זו תהיה דרך משובשת, ע"ע "הר ברוקבק"). בתוך החלל הזה, "הכישרון של מר ריפלי" מילא נפח מאוד גדול.
על פניו זה יכול להיות גם כתב אישום נגדו. מינגלה משחק משחק כפול בסרטו, כזה שעלול להיתפס כפחדני, ומשאיר יותר מדי דברים לפרשנות. צופים להט"בים יראו בסרט הזה משהו מאוד מובהק, אבל הקהל הסטרייטי (לפחות אז. כיום הוא הרבה יותר רגיש) יכול להיות שלא ישים לב בכלל מה קורה.
מכיוון שטום ריפלי הוא גיבור מאוד לא אמין, אי אפשר – וזה דווקא מהלך יפה של התסריט והבימוי – להכניס אותו לתוך משבצת אחת. יכול להיות שהוא מאוהב בדיקי ממש כמו שהוא אולי מהתל בפיטר (ג'ק דוונפורט, שמופיע בחלקים מאוחרים של הסרט) רק כדי להציל את עורו או לזכות בחיבה שהוא כל כך שואף אליה. למסגר אותו כגיבור גיי זה לכל הפחות עניין של דעה ותפיסה אישית. עם זאת, חצי שעה לתוך הסרט מגיעה סצנה שהופכת לקריטית בדרך בה אנחנו רואים את ריפלי, בעיקר מכיוון שהיא לא כזו שמקדמת את העלילה, ובקלות היה אפשר לחתוך אותה החוצה. הנוכחות שלה היא כזו שבלתי אפשר להתעלם ממנה.
הסצנה מתרחשת בחדר האמבטיה בדירה המרהיבה של דיקי ומארג', והיא גם זו שעלתה לשיח שוב בעקבות "סולטברן", מבהירה כמה עדינות יש אצל מינגלה לעומת הבוטות הכמעט קאמפית של אמרלד פנל. דיקי נמצא בתוך האמבטיה, משחק שח עם טום שיושב מחוץ לה, בסצנה שמובאת בקלוז אפים ועיצוב סאונד חרישי שמעוררים תחושה של אינטימיות וקירבה. באיזשהו שלב ריפלי אוזר אומץ ומבקש להיכנס לאמבטיה. זה נענה בשלילה על ידי דיקי, שכנראה כל העניין הזה התחיל להרגיש אצלו לא בנוח. הוא קם מהמים, עירום כמובן, והולך להתנגב בזמן שריפלי מציץ עליו דרך המראה, לא בטוח אם נמשך אליו מינית או פשוט מוצף בקנאה שיש לו ליצור הדי מושלם הזה. כך או כך, הסצנה הזו לחה (מילולית) מרוב מיניות גברית.
בהמשך הסרט יהיו עוד רמזים לזהות ההומוסקסואלית של ריפלי, אבל תמיד יהיה משהו שייתן לזה קונטרה. כמו הרומן שנרקם עם פיטר מחד, אבל הנשיקה עם מרדית' מאדך. על כל מהלך מובהק של טום, יש אחד אחר שנועד לבלבל אותנו, כנראה תוצאה של איבוד הזהות של טום עם עצמו.

ועדיין, בין אם קיימים בפועל או תוצאה של רגישות אישית, כל הקידוד הלהטב"קי בסרט משני לדבר שממנו אי אפשר להתחמק בשום שלב: הדרך בה הסרט – שמוצג כולו דרך נקודת מבטו של ריפלי שנמצא בכל סצנה וסצנה ופותח את הסרט בקריינות – מאוהב עד כלות באירוע שעונה לשם ג'וד לו.
במהלך תולדות הקולנוע קיבלנו את מנת חלקנו של גברים יפים ומושכים על המסך, מועצמים עשרות מונים על ידי קסם הסרטים. ראינו את ארול פלין, את פול ניומן, את רוק האדסון, את אלן דלון, את מרלון ברנדו, את ריצ'רד גיר, את האריסון פורד, את מיקי רורק, את ריאן גוסלינג. כולם הדהימו את הצופים והצופות במראה שלהם. בעיני אף אחד מהם – להוציא אולי רק בראד פיט ב"רוחות של תשוקה" – לא קיבל את הטיפול הקולנועי לו זכה ג'וד לו ב"הכישרון של מר ריפלי".
בכל רגע נתון (להוציא אחד מהפך קרביים) התאורה, התלבושות, העדשות והפריימינג בסרט הזה נועדו כדי להפוך את לו למשהו שאי אפשר להתיק ממנו את המבט. זה קיצוני. האמת היא שלא ידעתי לשים על זה את האצבע, עד שלפני כמה שנים האזנתי לפודקאסט של "פילם קומנט" בנוגע לקולנוע קווירי. בשיחה שהוקלטה, המבקר מייקל קורסקי התייחס לסרט, וטען שהשפה הקולנועית שבה משתמש מינגלה לצלם את לו היא זו בה הבמאים הקלאסיים השתמשו כדי לצלם שחקניות. מינגלה לקח את המבט הגברי של הקולנוע, זה שנועד להפוך נשים למושא תשוקה מוחלט, והשתמש בו על גבר על מנת לבלבל אותנו. "ג'וד לו מצולם בסרט הזה כמו איך שהיצ'קוק צילם את גרייס קלי ב'לתפוס גנב'", אמר קורסקי.
לא שצריך לעבוד קשה כדי לגרום לג'וד לו להיראות נהדר, אבל יש פה משהו יותר מזה. כאילו הסצנות כולן הועמדו ותוכננו סביבו, והוא מין כוח משיכה עם שיער מושלם. לא פלא שהוא הצליח להיות מועמד לאוסקר (גם אם הפסיד לבריטי אחר, מייקל קיין). אי אפשר לשכוח אותו.

זה עוד הבדל מעניין בין "לעין השמש" ל"הכישרון של מר ריפלי". בראשון ריפלי בגילומו של אלן דלון הוא כמובן הדבר הכי יפה שאפשר להעלות על הדעת, וזו גם אחת הדרכים של קלמנט הבמאי לקרב אותנו לדמות המפוקפקת. לעומתו, בגרסה הנוספת, זהו דיקי גרינליף שהופך להיות מושא ההיקסמות של הצופים. בגרסת 1999 אנחנו לא צמודים לדבר הכי יפה בעולם, אלא שואפים להיות לצדו. ככה קל לנו להזדהות עם טום עד כמה שניתן בהתחשב בזה שהוא מפלצתי לעיתים.
המשיכה וההתפעלות שלנו כצופים, בסנכרון עם טום ריפלי, אל מול דיקי גרינליף היא זו שהופכת יותר מהכל, בעיני, את "הכישרון של מר ריפלי" לסרט על פשעים מתוך תשוקה, יחד עם אלמנט מרכזי שלקהילה הלהטב"קית מאוד קל להזדהות איתה – דמות של מישהו חיצוני שרוצה להתקבל למועדון ורק לרגע רואה איך זה להיות חלק ממנו לפני שהדלת נטרקת בפניו.

אפשר גם לכעוס על "הכישרון של מר ריפלי" בהקשר הזה. לא רק הצעד-קדימה-שניים-אחורה שנעשה בו לגבי זהות להט"בית, יכול להיות כתוצאה מהפחד של ההפקה לנקוט עמדה בנוגע לזהות של ריפלי, אלא גם הגורל העגום של הגיבור הגיי. זה ללא ספק אחד הסרטים הכי מדכדכים ומרסקים שנעשו בליבת העשייה ההוליוודית (גם אם האולפנים הגדולים מעורבים בו כמפיצים ולא כמפיקים), וככזה שוב לראות אהבה של שני גברים מסתיימת בטרגדיה זו מעמסה נפשית לא פשוטה. היא בהחלט חלק מאוד אינטגרלי מהסרט הזה, ומהחוויה ממנו.
בפינת הסיפור האישי, אחלוק שאני צפיתי בו בקולנוע כשהייתי בן איזה 16, וכשהוא הסתיים לא הצלחתי לדבר. הייתי גמור איזה שבוע, ולא שזה מאוד התרכך מאז. כעבור יותר מעשור, בסיבוב הראשון שלי כירושלמי, אחרי יום לא מאוד מוצלח עם הרבה שאלות על העתיד שלי פרסמתי בפייסבוק סטטוס בסגנון "הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עכשיו זה לשים בדי.וי.די את 'הכישרון של מר ריפלי'", ותוך פחות מחצי שעה התקשר אלי חבר לשאול אם אני בסדר ואיך אפשר לעזור. בתקופה בה לא היה לנו יותר מדי עם מה לעבוד, "הכישרון של מר ריפלי" היה כמו סרט שנעשה במיוחד לנו, אבל בצורה מקודדת שרק אנחנו יכולים להבין. זה רק הפך אותו למיוחד הרבה יותר.

אבל אלו כמובן לא רק הזרמים התחתיים של "הכישרון של מר ריפלי" שהופכים אותו לסרט שאהוב עד היום. הוא אמנם מפותל מדי, מדכא מאוד, וללא ספק ארוך, אבל הוא משוחק מדהים על ידי כל אחד מהקאסט בלי אף מעידה (מהכוכבים ההוליוודיים ועד הופעות האורח האיטלקיות), וגם יפה וסוחף באופן יוצא דופן. קשה להפריז בכמה מרהיב הסרט הזה לעיניים והאוזניים, מפלרטט עם הקולנוע האירופאי של שנות השישים והמותחנים האפלים של הקולנוע האמריקאי. בכל היקר לי, כל פעם שאני מגלה שהצלם ג'ון סיל לא הצליח להיות מועמד על הסרט הזה לאוסקר, אני מופתע מחדש.
בין חמש מועמדויותיו של הסרט (תסריט מעובד, עיצוב תלבושות, עיצוב אומנותי, מוזיקה ושחקן משנה), לא רק הצילום הוא השמטה שגובלת בחוסר אחריות, אלא גם זו של מאט דיימון בפרס השחקן הראשי (עליה הרחבתי בפרויקט 100 ההתעלמויות הגדולות של האוסקר), כמו גם הבימוי והסרט די מתסכלים. לכן אם טרם צפיתם והטקסט הזה עורר את עניינכם, אני מפציר בכם למצוא את המסך הגדול ביותר שיש ברשותכם. אל תרשו לעצמכם לפספס אפילו סנטימטר מהפאר הקולנועי הזה.

טום ריפלי יגיע לקולנוע פעמיים נוספות לאחר 1999, אבל אף אחת מהן לא התקרבה להישגים של שלושת הראשונים. עכשיו הדמות הפופולרית של הייסמית' שייכת לטלוויזיה, עם "ריפלי" בנטפליקס, שם טום מגולם לראשונה על ידי שחקן שהוא גיי מוצהר (אנדרו סקוט), ובתקופה בה אפשר להכיל הרבה יותר פתיחות על פניו. אולי אפילו נעשה איזה פרק ספיישל לזה, אבל נראה מה יקרה אחרי "ריפלי מתחת לאדמה" ו"המשחק של ריפלי" שצריך להתייחס גם אליהם אם רוצים להיות רציניים.