• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

״סולטברן״ (Saltburn), סקירת אמזון

5 בינואר 2024 מאת לירון סיני

יש סוג של חלוקה גסה, אם תרצו, בין יצירות שהן "חשובות" לבין יצירות שהן "מבדרות". הראשונות ניכרות, על פניו, ברצינות ובמסר שהן מבקשות להעביר, ואלו נחשבות כמו קולנוע (ואמנות בכלל) עם ערך. משהו מעבר לבידור ולהנאה שבצפייה במשהו יפה מאוד, או עשוי לעילא, או מוזר, או מצחיק, או מפחיד, או מסעיר וכן הלאה. יצירות שמעבר לכך שהן גורמות לנו להרגיש ולהתרגש, או לפחות למלא לנו את הזמן ביעילות, הן גם גורמות לנו לחשוב. השניות הן כל הדברים שאינם מעבר, לכאורה ללא ערך מוסף, רק הריגוש, האסתטי, הנרטיבי, ההפקתי.

לאלו ולאלו יש מקום, אבל החלוקה הזו בעייתית מלכתחילה, כי היא מקפלת בתוכה סוג של שיפוטיות שאין בה צורך, בעיניי. אותה הרמת גבה קצת מתנשאת שגרמה לצופי ומבקרי קולנוע האימה לייצר את המונח "אימה מורמת מעם" (אני צוחקת, נו, Elevated Horror) כדי להסביר לעצמם למה פתאום יש סרטי אימה שנראים כמו יצירות אמנות גבוהה, ולא רק כמו סרטים שהופקו בדלות ולא התביישו בכך. ולמה הם מספרים סיפורים מלאי ביקורת חברתית או כאלו שנוגעים בנימי נפשנו בסוגיות של משפחה, לבבות שבורים, חמלה והיעדרה. כאילו שהמרכיבים האלו לא היו שם תמיד, רק כעת הם מוגשים באריזה יותר מכובדת או יומרנית. ותארו לכן את הבלבול כשסרט שמגיע באריזה כזו גבוהה, ועוד אחרי האוסקר של הבמאית-תסריטאית שלו על סרטה הקודם, כמה מוזר לנסות לחלץ משהו ערכי מ"סולטברן" (Saltburn).

כשם שסרטי אימה תמיד הכילו טיפול בנושאים האלו, רק באריזות סגנוניות, תמטיות והפקתיות שונות, מבחירה או מאילוץ, סרטים בכלל (ואמנות בכלל וזו פעם אחרונה שאני מכניסה את הסוגריים האלה כי אני חושבת שהנקודה הובנה), גם הבידוריים ביותר לשם הבידור, הם תמיד שיקוף של תקופה ושל גוונים מסוימים באנושיות שלנו. וכעת כשסרטה החדש של אמרלד פנל, שכתבה וביימה, זמין לנו באמזון פריים, אפשר לבדוק מה קורה לנו כשיש סרט שהכל בו מהוקצע, "גבוה", כולל הנושאים שלו על פני השטח, ואז הוא מטיח בנו מרכיבים שיורדים נמוך, אל תהומות הריקבון האנושי, ומהתלים בנו כל הדרך לניסיון למצוא בו משמעות.

זה כמעט בלתי נמנע לחפש בו משמעות אחרי "צעירה מבטיחה", הסרט שזיכה את פנל באוסקר על התסריט ואותו גם ביימה. סרטה הקודם של השחקנית שהפכה לתסריטאית ולבמאית נשען על סרטי אונס ונקמה והביא את המסרים הפמיניסטיים הכואבים, המתוסכלים, המדממים, ובמקרה שלו הבודדים והאיומים כל הדרך לזכייה מיינסטרימית באוסקר. כשהיא מציעה סרט שני שמבעבע בין שני סטודנטים באוקספורד, פליקס (ג'ייקוב אלורדי) העשיר ברמה של לורד אנגלי באמת, ומולו משתוקק אליו ולכל מה שיש לו אוליבר (בארי קיוגן המשובח שוב), הראש רץ אל פערי מעמדות, אל דרמות התבגרות בקמפוסים קרירים, עם ביקורתיות קורעת לב. ואולי זה עניין אישי אבל אצלי תכף ומייד עלה גם "גטסבי הגדול", גם ולא רק בגלל הופעה קטנה ובולטת של קארי מאליגן שהייתה דייזי בגרסה הצעקנית עם המוזיקה העדכנית של באז לורמן.

גם כאן יש מוזיקה עדכנית ל-2006, השנה בה מתרחשת העלילה ובה נזכר אוליבר. הוא מספר לנו עליה כשתחושה של איום מזדחל אופפת את הסיפור, בגלל הטון שלו, בגלל העריכה, בגלל שמה הסיכוי שייצא משהו טוב מצעיר עני ומשונה שמתנחמד את דרכו כדי לזכות בתשומת הלב של הצעיר הכי נחשק באוניברסיטה. השירים של בלוק פארטי, ליידיטרון ועוד הרכבים מהתקופה מזכירים לנו שעברו 18 שנה מאז, אבל גם שלא מדובר בסרט תקופתי. למרות שפליקס ומשפחתו חיים באחוזה רחבת ידיים עם משרתים והתנהלות שנראית מגוחכת לנו פשוטי העם כאילו קפאו בזמן.

הצילום עוצר נשימה, מראה שוטים רחבים גם של חיי הקמפוס והבית המפואר לאחר מכן, וגם יודע לסגור עלינו בקלוז אפים מעוררי השתוקקות אבל גם כאלו שמעוררים אי נוחות ברמה שהיינו רוצות להסיט את המבט, לו רק יכולנו להתנתק לרגע. ויחד עם המוזיקה והקצב האיטי אך לא מדי של הסרט, שנמשך למעלה משעתיים, הז'אנר משתעשע בנו כשם שהדמויות משתשעשעות זו בזו. יש כאן הנחה אוטומטית שלפנינו סיפור מעמדות, או סיפור אהבה כואב, או גם וגם, והלב רוצה ללכת ולדבוק בגיבור שלנו ולהזדהות איתו. אך חרכים וסדקים שנמצאים איתנו פחות או יותר מההתחלה חושפים טיב אחר למניעים, למערכת היחסים שנבנית. והכל מתחיל להרגיש משונה, מאיים, לא לגמרי ברור באיזה סרט אנחנו. או יותר נכון, במי אנחנו אמורים לצדד.

ולצד רגעים רבים של הומור שחור ואבסורדי, בעיקר בניצוחם של ההורים של פליקס (רוזמונד פייק וריצ'רד אי גרנט), וכשהכל כל כך יפה ועשיר, מילולית וויזואלית, הריקבון האנושי שהסרט מציג לנו שולח זרועות חלקלקות ולופת אותנו. אוליבר הופך להיות חבר של פליקס, שלא ברור אם מצליח בלימודים או שפשוט הכל מוחלק לו בגלל המעמד אליו משפחתו משתייכת. והוא מציע לאוליבר, שלא נראה שיש לו חברים או חברות אחרים, או בכלל אנשים בחייו, לבוא לבלות איתו את הקיץ באחוזה המשפחתית המפוארת. זה מתברר כמנהג לגיטימי וטיפוסי שחוזר על עצמו כל קיץ.

המשפחה שמורכבת מההורים, פליקס, אחותו (אליסון אוליבר) ובן דודם (ארצ'י מדקווי), שרק על מערכת היחסים המורכבת שלו עם ההורים ובני הדודים אפשר לכתוב תזה על מעמד וגזע, מבלה לבד בנכס העצום למעט מסיבות מזויפות ונוצצות שהם עורכים. ולכן מקובל שחלקם מביאים אורח או אורחת להשתעשע בהם. האמא, כשהיא לא מספרת על הקשר שלה ללהקות בריט-פופ בסצנה מבדרת להפליא על ניתוק למי שגדלו על השירים האלו בדיוק, מארחת חברה אומללה (מאליגן). ופליקס מארח את אוליבר. הוא מטפח אותו, מתייחס אליו כמו לחבר אמת מצד אחד, אבל מעורר תחושה של חסות מתוך נדיבות שגובלת ברחמים מצד שני. והאופן שבו המשפחה מדברת ומתייחסת לכל מי שאינו מופרך בעושר כמותם, וההתנהלות של אוליבר שחומד הכל ואת כולם אך בעיקר את פליקס, מייצרות מסלול התנגשות שברור לנו שחייב לקרות.

ב"צעירה מבטיחה" היה ברור במי לצדד, מי צודקת, ורק הדרך שלה אל הצדק עברה דרך מסכת מפוקפקת של ייאוש ובדידות. קיבלנו פיצוי בזכות מסר שלא ניתן לטעות בו, רק להתווכח בחדווה על הדרך אליו והמחיר. ב"סולטברן" שום דבר לא ברור, והסיפוק של תחושת צדק או הצדקה מוסרית נלקח מאיתנו שוב ושוב, כמו שביל של אביזרי מסיבה נוצצים שמוליך אותנו אל המבוך עם פסל המינוטאור בליבו, שנמצא בגני האחוזה. הסרט בונה עולם שהוא כולו מופע, יחסי כוח במשחק תפקידים שהדמויות הראשיות עוטות על עצמן במודע. החלוקה מי למעלה ומי למטה ברורה, אבל מי שולט במי מתהפכת עלינו כשהן מתעתעות בעיקר בנו, ואולי מדי פעם בעצמן. מי כאן החיה הכלואה ששכחה כמעט איך להיות אנושית? העני השואף ולוחך ומלקלק, או העשיר מדי על משפחתו המבודדת שלא מסוגלת להתבטא במשפטים שאינם מוסכמות של כללי טקס שאף אחד לא משתתף בו חוץ מהם? מי הולך לאיבוד ומשתוקק לקרבה אנושית? פליקס שעונד בשלב מסוים כנפי מלאך, מגביה עוף או נופל, או אוליבר שמתהדר בקרניים של צבי ניצוד או וינדיגו קניבלי?

פנל מיטיבה להתל במתכוון, ולא ברור לנו את מי לאהוב ועל מי לרחם, למי לדאוג וממי לפחד. היא מוודאת שגם הצהרות ומחוות גדולות של אהבה ודמעות לא יירדו לנו חלק בגרון. ובתוך ריקבון גדול וצבעוני הסרט מזכיר לנו שגם לבידור יש ערך, שבכל יצירה גבוהה ונמוכה אפשר למצוא רבדים ושכבות של פרשנות, הן פשוט לא יהיו בהכרח אלו שנצפה להן, ויגיעו כל עוד ניזהר מלזלזל בהן. ובתוך ריקוד מסנוור של זהב ומוסרנות מתברר דבר אחד – שום דבר טוב לא ייצא מלחשוב על האנושות וייצוגיה במונחים של שחור ולבן, או בהקטנה בחשיבותו של הסגנון על פני התוכן.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.