פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 46: שנת 2001

טקס האוסקר ה-74, זה של סרטי 2001, הוא אחד האהובים עלי גם אם תוצאותיו הן מהמתסכלות ביותר בתולדות הפרס (ניצחון "נפלאות התבונה" על פני ארבעה סרטים מעולים וחשובים ממנו). ממש כמו עם האוסקר שלפניו, גם על זה לשמו התכנסנו כעת כבר כתבתי בסריטה שלוש פעמים: בפרויקט זוכי האוסקר על "נפלאות התבונה", ובפרויקט המפסידים על "בחדר המיטות" ו"פארק גוספורד", ובכל זאת עוד יש מה לגלות.
הפעם יש לנו הזדמנות להסתכל על הצד הבינלאומי של הטקס עם הפרס לסרטים הזרים, וגם כאן יש המון על מה להתעכב. מדובר באחת מהקטגוריות הכי מגוונות בדברי ימי הפרס, שיצרה תמהיל נדיר למדי.

בלתי נמנע להסתכל על כל האוסקר ה-74 דרך הפריזמה של האירוע המשמעותי ביותר שקרה אז בעולם. ב-11 לספטמבר 2001, ממש כשעונת הפרסים התחילה לתפוס תאוצה, התרחש אסון התאומים, המתקפה הגדולה ביותר על ארה"ב בשטחה, שהביאה למלחמה ארוכת שנים ושינתה את סדרי הכוחות בעולם. הטראומה כמובן השפיעה על האמריקאים, וגם אם ייתכן ואני חוטא פה ביותר השערות מאשר עובדות, בעיני אפשר לראות את הדבר משתקף גם בבחירות של מצביעי הסרט הבינלאומי.
הדבר הבולט ביותר, אם כי ייתכן שהוא המקרי מכולם, הוא שרוב המועמדים הגיעו ממדינות שלא כיכבו באוסקר לפני כן. יוצאת הדופן היא המועמדת הכמעט-קבועה צרפת, עם נוכחותה ה-32 בפרס הזה, אבל לצדה מדינה אחת שהופיעה לראשונה, אחת אחרת נכנסה זו הפעם השלישית ב-44 שנה, נוספת צברה מועמדות רביעית, והאחרונה חמישית. אבל יותר מכך, הטונים של הסרטים והנראטיבים שלהם היו מאוד אחרים ממה ששולט בקטגוריה הזו בדרך כלל.

למשל, חלק משמעותי מהמועמדים אפשר לקטלג כקומדיות, או לפחות דרמות קומיות. למשל, שלראשונה מזה 35 שנים נכנס מחזמר לחמישייה. למשל, שארבעה מתוך הסרטים מסתיימים במקום של התעלות, של סוף חיובי המספר על ניצחון הרוח האנושית והאהבה. אבל הנה הטוויסט – המועמד היחיד מבין הסרטים שלא עונה על אף אחד מהאפיונים האלה, הוא זה שזכה.
עוד משהו יחסית יוצא דופן הוא שכמות האנגלית בסרטים המועמדים גבוהה מבדרך כלל, ועוד יותר מצחיק הוא ששניים מועמדים מציגים את הבריטים ככל מה שרע בעולם. לא בטוח מה עשו האנגלים באותה שנה למצביעי האקדמיה, אבל הם בהחלט נגררו בבוץ.
וכמו שנה לפני כן, גם הפעם הצליח אחד הסרטים שאינם באנגלית להשתחל לכמה קטגוריות כלליות (אם כי לא ברמת ההצלחה של "נמר, דרקון" אשתקד). "אמלי", נציג צרפת, שהיה מועמד לחמישה פרסים כולל הסרט הבינלאומי.

זאת השנה הראשונה בה מספר המדינות שניגשו לתחרות עבר את החמישים, ומעכשיו זה הולך רק ומטפס. בין הנציגויות שנשלחו אבל לא נכנסו לחמישייה היו זוכה דקל הזהב "חדרו של הבן" מטעם איטליה; "המורה לפסנתר" של האנקה מטעם אוסטריה (אני לא מבין של מי היה הרעיון הזה); שלוש שנים אחרי "תחנה מרכזית ברזיל" שלחה ברזיל שוב סרט של וולטר סאלס, "מאחורי השמש" שהיה מועמד לגלובוס הזהב; גם אירן ניסתה שוב עם במאי שהוכיח את עצמו, מג'יד מג'ידי ("ילדי גן העדן") עם הסרט "באראן"; קולומביה שלחה את "גברתנו המתנקשת" של הבמאי ברברט שרודר, שכבר כעשור עבד בתוך הוליווד ("תהפוכות הגורל", "דרושה שותפה רווקה"); צ'כיה ניסתה את מזלה עם יאן סווראק שהביא לה אוסקר על "קוליה", הפעם עם "עולם כחול אפל"; ודנמרק שלחה את "איטלקית למתחילים" של לון שרפינג, זוכה פרס מיוחד מטעם פסטיבל ברלין.

התהייה הכי גדולה שלי היא מדוע מקסיקו לא בחרה לשלוח את הלהיט של אלפונסו קוארון "ואת אמא שלך גם" מטעמה. אני לא בטוח אם הסרט היה כשיר מבחינת חוקי האקדמיה, אבל גם בשנה שלאחר מכן מקסיקו ויתרה עליו לטובת אחר, למרות שהוא בעצמו יהיה מועמד לפרס התסריט המקורי. יהיה לנו זמן לדבר על זה שם.
ישראל שלחה את "חתונה מאוחרת" שזכה בפרס הקולנוע הישראלי (באחד הניצחונות המוחצים ביותר בתולדות הפרס) לאחר בכורה בפסטיבל קאן. אני מאמין שהייתה אופטימיות משמעותית אצל התעשייה המקומית לגבי כניסה ישראלית לאוסקר לראשונה מאז 1984, אבל האקדמיה אכזבה. בשביל הפרוטוקול, בעיני "חתונה מאוחרת" מוצלח וראוי יותר מאשר רוב סרטי הקטגוריה של 2001.

המועמדים

ארגנטינה – "הבן של הכלה" (El Hijo de la Novia / Son of the Bride)

למרות שהנראטיב האוסקרי הוא כמעט תמיד תוצר של אקראיות, בכל זאת נוצרים לפעמים לינקים יפים, או מין מיני-נראטיבים שגם אם אי אפשר להתעמק בהם בקטע מחקרי או אקדמי, הם בונים רצף מקסים. המקרה של ארגנטינה הוא כזה. למרות שלא כיכבה יותר מדי באוסקר במרוצת השנים, הסרטים שבכל זאת נבחרו מהדהדים זה לזה.
ב-1974 הייתה ארגנטינה מועמדת לראשונה עם "הפסקת אש", דרמה לא מאוד מוצלחת בעיני אבל כזו שבלטה בזכות הופעתו של הקטור אלטריו. ב-1985 זכתה ארגנטינה עם הסרט המעולה "הסיפור האמיתי", שם שוב כיכב אלטריו, כשלצידו השחקנית נורמה אלאנדרו. והנה, 16 שנה לאחר מכן, ארגנטינה חזרה לאוסקר בפעם החמישית (באמצע היו המועמדים "קמילה" ו"טנגו"), עם "הבן של הכלה". בסרט הזה מתאחדים אלטריו ואלאנדרו שוב כזוג נשוי אחרי זוכה האוסקר, ולנו הצופים בעצם יוצא לראות אותם מתבגרים ומזדקנים על המסך זה לצד זה.
ב"הבן של הכלה" אלטריו ואלאנדרו אינם בתפקיד הדמויות הראשיות, אלא מגלמים את הוריו של הגיבור. זהו רפאל, בגילומו של כנראה השחקן הארגנטינאי המוכר ביותר, ריקרדו דארין (שבעצמו יופיע בכל המועמדויות של ארגנטינה מרגע זה ועד לפחות 2025). רפאל הוא מסעדן גרוש שעומד בפני משבר אישי ומקצועי, בו בזמן שאימו סובלת מאלצהיימר. רגע לפני שתאבד את צלילות דעתה לחלוטין, אביו של רפאל מעוניין להגשים את החלום הישן שלה – להתחתן בכנסייה, משהו שלא הצליחו לעשות בעברם. לאחר התקף לב שעובר רפאל הוא מבין כמה חשוב הזמן שניתן לו, מחליט לעשות סדר בחייו ולהגשים את משאלת אביו.

את "הבן של הכלה" ביים חואן חוזה קאמפנייה, שעוד יחזור לפרויקט הזה ובגדול כמה פרקים מכאן. לאוסקר הגיע הסרט ללא תארים משמעותיים מפסטיבלי העולם, או מעונת הפרסים האמריקאית.

ארגנטינה – "הבן של הכלה"

הודו – "לאגאן" (Lagaan: Once Upon a Time in India)

שילוב של שלוש סיבות גורמות למועמדות של "לאגאן" להיות אחת מיוצאות הדופן ביותר בתולדות הקטגוריה. הראשונה והראשונית יותר היא המוצא שלו. האקדמיה לא הוכיחה חיבור משמעותי לקולנוע ההודי, ולראייה בשבעים שנותיה הראשונות של הקטגוריה, המדינה בעלת התרבות הקולנועית העשירה והמוכרת הצליחה להיכנס לקטגוריה רק שלוש פעמים, ובפערים עצומים. המועמדות הראשונה הייתה ב-1957 (שנתה השנייה של הקטגוריה) עם "אמא הודו". חלפו 31 שנים עד המועמדות השנייה, "סלאם בומביי!", ואז 13 שנים נוספות על "לאגאן". נכון ל-2025 זוהי גם המועמדות האחרונה שלה. הודו בהחלט ניסתה לחזור לאוסקר בין לבין ושלחה סרטים זוכי פרסים של סטייאג'יט ריי, אבל האוסקר לא התרשם.
הסיבה השנייה היא אורכו של הסרט. אנחנו כמובן כבר רגילים לסרטים שנמשכים דקות ארוכות כחלק מחשיבותם העצמית ככל הנראה, אבל מאוד נדיר לראות בקטגוריה הזו סרטים שמגיעים לשלוש שעות, שלא נאמר עוברים אותן. למעשה, מאז שנות השישים, רק "פאני ואלכסנדר" נכנס לאוסקר עם סרט שאורך במעט מעל לשלוש שעות, וזה היה 18 שנה לפני נקודת הזמן הזו. "לאגאן" הוא לא רק סרט של שלוש שעות, אלא שלוש שעות וארבעים דקות. זה הופך אותו למועמד הארוך ביותר מאז "האחים קרמזוב" ב-1969.
השלישית, ואולי הבולטת מכולן, היא שהנציג ההודי הוא מחזמר. נכון שראינו אפילו בפרקים האחרונים סרטי ריקודים שבנויים כמו מחזמר ("כרמן", "טנגו"), אבל סרט מוזיקלי שבו הדמויות פוצחות בשירה ובכוריאוגרפיה ללא תלות ריאליסטית לא היה לנו פה מאז "מטריות שרבורג" ב-1964 (ולא יהיה עד "אמיליה פרז" ב-2024).
אם לחבר את זה לשאר האוסקר, 2001 הייתה השנה שבה האקדמיה שבה לחבק את המיוזיקלז לראשונה מאז שנות השבעים, עם המועמדות של "מולין רוז'" לפרס הסרט הטוב ביותר. שנה לאחר מכן "שיקגו" אפילו יזכה (זכייה ראשונה למיוזיקל מזה 34 שנה). יכול מאוד להיות ש"לאגאן" תפס את הגל של החיבה המחודשת לז'אנר.

"לאגאן" היה להצלחה גדולה במולדתו ולאחד הסרטים ההודים המדוברים של תקופתו. זהו, כאמור, מחזמר בוליוודי היסטורי, המתרחש בימי השלטון הבריטי בהודו. בכפר קטן הגובל במחנה צבאי בריטי, שם שולט נציב מטעם המלכה שהוא רשע מרושע שנהנה לראות את התושבים קורסים תחת נטל המסים ("לאגאן" הוא המס שניתן למלך). מכיוון שמדובר גם בשנת בצורת, אנשי הכפר מבינים שהם עלולים לגווע ברעב די מהר. כאשר התושבים באים להתעמת עם הנציב הרברבן הוא מציע להם עסקה – אם יוכלו ההודים לנצח את קבוצת הקריקט שלו בטורניר שיימשך על פני שלושה ימים, הוא יבטל את המסים לשלוש השנים הקרובות. אבל אם יפסידו, יצטרכו לשלם פי שלושה. הכפר מזועזע מהרעיון אבל לתמונה נכנס בוואן הצעיר, שמחליט לקחת את האתגר למרבה ההפתעה של קהילתו. ההודים מתחילים להתאמן בהובלת בוואן, נעזרים באחותו טובת הלב של הנציב המניאק, ומתכוננים להביס את הבריטים במגרש שלהם.

את בוואן הגיבור גילם הסופרסטאר ההודי אמיר קהאן, 165 סנטימטר של כריזמה מפוארת, שגם הפיק את הסרט. הבימוי הוא של אשוטוש גוואריקר, כאשר השירים והמוזיקה הם של סופרסטאר הודי אחר, א.ר. רחמן, שבעוד שבע שנים יזכה בשני אוסקרים ובתהילת העולם המערבי עם הפסקול שכתב ל"נער החידות ממומבאי".
"לאגאן" יצא באותה שנה של סרט הודי נוסף שזכה להתעניינות עולמית, "חתונת מונסון" של מירה נאיר (שהייתה אחראית על המועמדות הקודמת של הודו), כך שאני מניח שלהודים הייתה דילמה איזה סרט לשלוח, בטח כאשר "חתונת מונסון" הצליח להתקבל לפרס גלובוס הזהב.
לאוסקר "לאגאן" הגיע עם פרס חביב הקהל של פסטיבל לוקרנו ובפרס איגוד הכוריאוגרפים של ארה"ב (הוא הביס את "חתונת מונסון" ו"הדוויג והשארית העצבנית").

נורבגיה – "אלינג" (Elling)

מהסרט הגדול ביותר של הקטגוריה אל הסרט הקטנטן ביותר, כזה שבאמת בולט משאר המועמדים מבחינת הנפח שלו. זהו נציג נורבגיה, מדינה שחזרה לאוסקר בפעם הרביעית, עם דרמה קומית המבוססת על סדרת ספרים נודעת שכתב אינגבר אמביורנסן.
הסרט קרוי על שם הגיבור שלו, אלינג (פר כריסטיאן אלפסן), גבר בן ארבעים שנלקח בכוח על ידי שירותי הרווחה מהדירה ממנה בקושי יצא במשך כל חייו, לאחר מות אימו שכנראה לא הייתה האישה היציבה ביותר בעולם. למרבה השמחה, בשונה מאד גין ודומיו, אלינג לא גדל להיות רוצח סדרתי אלא בעיקר בחור ביישן עם חרדה סוציאלית.
המדינה מכניסה את אלינג למוסד שיקומי, שם הוא חולק חדר עם גבר מגודל ובתול בשם קייל (סוון נורדין), והשניים איכשהו מתחברים זה לזה למרות השוני ביניהם. כעבור שנתיים הגיע זמנם של אלינג וקייל לעזוב את המוסד ולנסות להשתלב בחברה. המדינה ממנת להם דירה נאה בעיר (כפרה על שירותי הרווחה הנורבגים), אבל שם ההתמודדות רק מתחילה. לא אלינג ולא קייל לגמרי מבינים איך העולם עובד, שניהם כמובן נמצאים על איזשהו ספקטרום, אבל בכל זאת הם מצליחים להסתדר בזכות אלמנטים חדשים שנכנסים לחייהם: קייל מתאהב בשכנה הריונית, ואלינג מגלה את השירה.

סרטו של פיטר נייס הוקרן בפסטיבלי טורונטו, טאלין וסן סבסטיאן, והיה להצלחה גדולה במולדתו. מעונת הפרסים האמריקאית הוא נעדר לחלוטין עד המועמדות לאוסקר.

הודו – "לאגאן"

צרפת – "אמלי" (Le Fabuleux destin d'Amélie Poulain / Amelie)

השם הגדול והמפורסם ביותר של מועמדי 2001 הגיע מצרפת, "אמלי", אחד הסרטים המוכרים והמשפיעים ביותר של תקופתו, ואולי בכלל. לצורך העניין, בעת כתיבת שורות אלו הוא במקום ה-111 ברשימת הסרטים הטובים ביותר של IMDB.
האוטר ז'אן-פייר ז'נה פרץ לסצנת הקולנוע העולמית בתחילת הניינטיז עם שני סרטי פנטזיה שהביאו חזון קולנועי מאוד ייחודי, "עיר הילדים האבודים" ו"דליקטסן". הוליווד במהרה משכה אותו אליה, אבל שיתוף הפעולה שלהם, "הנוסע השמיני: התחדשות" (הרביעי בסדרה) שהיה אמור להחזיר את המפלצת החללית למסלול אחרי מפלת סרט מספר שלוש של דיויד פינצ'ר, לא הביא לתוצאות הרצויות גם הן מבחינת הקהל והן מהביקורות.
ז'נה חזר לצרפת וכתב תסריט מקורי עם גיום לוראן העוסק במלצרית בשם אמלי (תפקיד שנכתב לאמילי ווטסון אבל התגלגל אל אודרי טוטו וישנה את חייה לנצח) שגרה במונמארט וחיה חיים בודדים למדי, אבל מלאי פליאה ופנטזיה. לאחר שהיא מחזירה לאיש מבוגר פריט מילדותו ורואה כמה הוא מאושר, היא מבינה את הסיפוק שמביאה עזרה לאנשים ומחליטה שזהו יעודה, לסייע (ולעיתים לנקום) באחרים ללא ידיעתם. במקביל, אל חייה נכנס גבר מקסים שעובד בחנות פורנו ואובססיבי לתמונות פספורט (מתיה קסביץ'), אבל אורח חייה הבודד שלה לא מאפשר לה לעשות את הצעד הנוסף אליו למרות שהיא מאוהבת בו כליל.

"אמלי" הוקרן בפסטיבל קארלובי וארי שם לקח את הפרס הגדול, ובטאלין קיבל את פרס חביב הקהל. משם יצא לבתי הקולנוע בשלהי 2001 ופשוט התפוצץ. בארה"ב הוא הפך לסרט הצרפתי הקופתי ביותר אי פעם, והעולם כולו התאהב במונמארט הצבעונית של ז'נה, בפסקול שהלחין יאן טיירסן (שהפך להיות ההגדרה של מוזיקה פריזאית, גם אם הצרפתים לא השתגעו על זה) ואודרי טוטו שקיבלה מעמד של כוכבת בינלאומית ("דברים יפים מלוכלכים", "צופן דה וינצ'י"). לצדם של טוטו וקסביץ', "אמלי" קיבץ כמה מהשחקנים הצרפתים האהובים של התקופה ביניהם קלייר מורייר, דומיניק פינון, יולנדה מורו וז'אמל דבוזה. הצילום היה של ברונו דלבונל (לימים מועמד לששה פרסי אוסקר ביניהם "בתוך לואין דיויס" ו"הארי פוטר ונסיך חצי הדם"), והעריכה של הרב שניידר ("אורלנדו", "ממערב למזרח").

אל האוסקר הגיע "אמלי" עם (קחו נשימה) מועמדות לאיגוד העורכים, הצלמים, מעצבי הסאונד, המעצבים האומנותיים (שם זכה) ולגלובוס הזהב; תשע מועמדויות לבאפט"א כולל הסרט הטוב ביותר ו-13 מועמדויות לסזאר; ארבעה פרסי הקולנוע האירופאי כולל סרט ובימוי, פרס איגוד המבקרים, ה-NBR ופרסי הספיריטס לקולנוע עצמאי. זה בערך רבע מהכמות הסופית.
האקדמיה עצמה גם היא נסחפה עם הסרט, והחליטה להכניס את "אמלי" לא רק לפרס הסרט הבינלאומי אלא בעוד ארבע קטגוריות נוספות: תסריט מקורי, סאונד, עיצוב אומנותי וצילום. ההיעדרות מפרס המוזיקה בהחלט בולטת בהתחשב.

הזוכה

בוסניה והרצגובינה – "שטח הפקר" (No Man's Land)

אחרי שראינו שאפשר לפתוח פרק ב' מלא תקווה בחייך בזכות נציגי ארגנטינה ונורבגיה, אחרי שהתרגשנו מול סיפור דוד וגוליית מרומם הרוח של נציג הודו, והתאהבנו באהבה (ובפריז) עם נציג צרפת, כנראה שנהנו מספיק. עכשיו הגיע הזמן להתמודד עם דברים רציניים.
הזוכה של שנת 2001, והמועמד היחיד שאיננו אופטימי, הגיע ממדינה בכניסתה הראשונה לאוסקר, וזה בהחלט לא משהו שקורה הרבה. אם לא מחשיבים את הזכייה של "קוליה" ב-1996 (צ'כיה אחרי התפרקות צ'כוסלובקיה) ושל "שמש בוגדנית" ב-1994 (רוסיה אחרי התפרקות ברית המועצות), צריך ללכת עד שנת 1976 כדי למצוא מדינה שזוכה ישר על מועמדותה הבכורה שלה. זו הייתה חוף השנהב, שממש כמו בוסניה והרצגובינה 25 שנה לאחר מכן, זכתה בזכות סרט מלחמה בעל אלמנטים סאטיריים, בהפקה שנשענה בעיקר על כסף צרפתי.

בוסניה והרצגובינה, מדינה שקיבלה עצמאות פחות מעשור לפני שזכתה באוסקר, לא התרחקה הרבה מהמלחמה שלה עם סרביה שנפתחה בשנת עצמאותה והסתיימה רשמית ב-1995. באופן טבעי, "שטח הפקר" היה הראשון שחשף את הקולנוע שלה לעולם כאשר השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, משם יצא עם שבחים רבים ופרס התסריט. הקולנוען מאחורי הסרט הוא דניס טאנוביץ', אז בן 32 בסך הכול, וזהו סרט הסולו הבדיוני הראשון שלו. הוא חתום גם על המוזיקה לסרט ועל התסריט, שמתאר יום אחד גורלי במהלך המלחמה, כאשר בשוחה נטושה בין החזית הסרבית לבוסנית, נתקעים שלושה חיילים: שני בוסנים וסרבי, אף אחד מהם לא בדיוק החייל המורעל ביותר בצבא. יותר כמו מילואימניקים שכבר מזמן שכחו מתי ולמה הכול התחיל. על פניו הסיטואציה הזו יכלה להסתיים די מהר אילולא בעיה אחת מהותית – אחד החיילים הסרבים מוטל על הקרקע פצוע, כאשר מתחתיו מוקש מתוחכם שיתפוצץ עם התנועה הקלה ביותר.
עסק הביש הזה מביא לתשומת לב לא רק של הכוחות הניצים, אלא גם של האו"ם שלא יכול – או לא רוצה – לפתור את העניין, התקשורת שהגיעה לסקר (בהובלת קת'רין קרטלידג' הבריטית שכבר נכחה במועמד בלקני אחר, "אחרי הגשם" מ-1994), והכוחות הבריטים (בהובלת החיזוק סיימון קאלוו מ"ארבע חתונות ולוויה אחת" ו"שייקספיר מאוהב" בין היתר) שיעשו הכול כדי להעיף משם את כל האנשים ולהתנהג כאילו שום דבר לא קרה.

"שטח הפקר" נחשב לאחד הסרטים המהוללים ביותר של שלהי 2001. אחרי הצלחתו היפה בקאן עשה סבב פסטיבלים מרשים (זכה בפרס חביב הקהל של סן סבסטיאן), ואל האוסקר הגיע עם רשימת הישגים ארוכה שכוללת את פרס גלובוס הזהב וה-NBR, מועמדות לאיגוד המבקרים, מועמדות לפרס התסריט של הסזאר, פרס התסריט של פרסי הקולנוע האירופאי, פרס מבקרי הקולנוע לוס אנג'לס ושתי מועמדויות לפרסי מבקרי הקולנוע של ניו יורק. רשימה חלקית.

בוסניה והרצגובינה – "שטח הפקר"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

ההצלחות האחרונות של "החיים יפים" (1998) ו"נמר, דרקון" (2000), שזכו בפרס הבינלאומי אחרי שצברו מועמדויות נוספות בקטגוריות הכלליות, כנראה שכנעו לא מעטים ש"אמלי" הוא המוביל אבל זאת הייתה אשליה. ההיסטוריה של הפרס הבינלאומי רצופה בסרטים שפרצו את החומה דוברת האנגלית וקיבלו מועמדויות כלליות במקביל להפסד בקטגוריה הייעודית ("סירנו דה ברז'רק", "שלום לפילגש", "קמיל קלודל", "להתראות ילדים"), ובזמן שהמועמדויות אקסטרה של הנציג הצרפתי בהחלט הוכיחו שיש כלפיו חיבה, מול זוכי 1998 ו-2000 היה הבדל גדול מאוד: "אמלי" לא היה מועמד לפרס הסרט.

למעשה, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הזכייה של "שטח הפקר" הייתה צפויה למדי על אף שלא הוזכר מחוץ לפרס הבינלאומי. המועמדויות הנוספות של "אמלי" בצד, שני הסרטים צברו הרבה מאוד תארים בדרך לאוסקר שהציבו אותם בראש המרוץ, ובמצב של שוויון בשלב ההצבעות. אם הייתי צריך להמר מה נתן את האדג' לבוסני, הייתי מצביע על כך שהוא הכבד והרציני מכל מתחריו, ולכן הופך ל"חשוב" יותר. זה נכון שבשנתיים הקודמות של הפרס הזה זכו סרטים אסקפיסטיים ("הכל אודות אמא", "נמר, דרקון") אבל בהסתכלות כללית על הפרס כמעט תמיד הפוליטי והחברתי מצליח להביס את השאר.
בשונה מכל ארבעת המפסידים, "שטח הפקר" הוא סרט כועס ומריר עם אג'נדה אנטי-מלחמתית, ואקורד הסיום שלו רחוק מלהיות מנחם. למעשה, השוט החותם את הסרט הוא אחד המטרידים שנראו בפרויקט הזה, מגיע אחרי מערכה אחרונה שהיא כמו אגרוף לבטן. כל אחד מהמועמדים האחרים מסתיים בטון אופטימי ומפויס, ובזמן שזה לא אמור להיות חסרון בשום אספקט, בסיטואציות כמו אלו זה לעיתים פחות משכנע מצביעים.

בראייה היסטורית "אובייקטיבית", זכייה של "אמלי" הייתה נתפסת כיותר נכונה, או לפחות כזו שמעידה שהאקדמיה נמצאת עם האצבע על הדופק. הפנטזיה הרומנטית הצרפתית ממשיכה להתגלות ולהיצפות עד היום, ואי אפשר להקטין ראש בהשראה וההשפעה שנתנה ליוצרות ויוצרים בשנים שלאחר מכן (יש קייס שלגרטה גרוויג וזואי דשאנל אין קריירה בלי "אמלי" שסלל את הדרך). אל זה אפשר להוסיף את פס הקול של הסרט שהפך לקאנוני, את הממים הרבים שיצר, ואת עיצוב השיער והאיפור של אודרי טוטו שבזהירות הייתי מסמן כאיקוני בשלב זה.

אני מאוד אוהב את "אמלי". הוא הגיח לעולם בתקופה מאוד משמעותית בחיי (התווך המוזר שבין התיכון לצבא) וחוויית הצפייה בו בקולנוע עדיין זכורה לי כאחת המרשימות שהיו לי, כך שיש לו מקום חם בלבי. הוא לא סרט שאני חוזר וצופה בו מדי פעם (אני אוהב הרבה יותר את שיתוף הפעולה הבא של צוות הסרט, "שנים של אירוסין") אבל הוא חלק משמעותי ממארג הנראטיב הקולנועי של חיי ואין ספק שהוא אחד הסרטים המיוחדים והקסומים שנעשו.
במקביל, קל מאוד להבין את הקהל שמוצא אותו סרט סכריני, מסוגנן ומלאכותי מדי. קומדיה מתחנפת שאין בה טיפת כנות, ואת כל הצלחותיה חייבת לשימוש אינטנסיבי מדי בטריקים של מצלמה ועריכה. ואכן, גם אם מאוד קל להיסחף אחרי "אמלי" בחציו הראשון, בחלקיו האחרונים זה בהחלט מתחיל להיות לאה קצת. עוד משהו שנאמר על הסרט לאחר שעננת ההתלהבות הראשונית התפוגגה, הוא שדמותה של אמלי פולן הייתה יכולה להיות בשינויים מזעריים בלבד נבל קולנועי מצמרר. נשים בצד את זה שאנחנו יודעים שהעלמה איננה היציבה ביותר נפשית, אבל הפעולות שלה בהחלט גובלות בפשיעה, התנכלות והטרדה. כמו למשל השלב בו היא מנסה להסיר מידידתה את נוכחותו של סטוקר מציק-בואכו-מסוכן על ידי שידוכו לאחרת בעזרת שקרים ומרמה, מקרבת את חברתה חסרת המושג אל קצה השפיות. אמלי פולן היא הרבה מאוד דגלים אדומים, אבל אם לומר משהו להגנת הסרט, אני חושב שהוא קצת יודע את זה. לא פעם ולא פעמיים אמלי מצולמת ומועמדת כסייקו מאיזה סרט אייטיז, ולכן אולי הסרט יותר אמביוולנטי אליה משנדמה.
כמו "500 ימים עם סאמר", כמו "ג'רי מגוויר", כמו "שמתי ברז למורה", כמו "גברת דאוטפייר", גם "אמלי" מצטרף לסרטים על דמויות שבהתחלה חשבנו שהן חביבות ומעוררות השראה, ובראי הזמן הבנו שמשהו שם ממש לא היה בסדר. הזמן תמיד חושף דברים שהוסתרו.

אחרי כל זה אומר, כשזה מגיע לאיכות – ופה אני כמובן נכנס לענייני דעות בשונה מעובדות – האקדמיה עשתה את הבחירה הנכונה.

צרפת – "אמלי"

קשה לחשוב על שני סרטים שונים זה מזה בכל אספקט כמו "אמלי" ו"שטח הפקר". מתפיסת העולם דרך העשייה הקולנועית באמת שאין שניים יותר הפוכים. אלמלא היו שניהם יוצאים באותה שנה ומתחרים על אותו פרס לעולם לא היינו מעלים על דעתנו להשוות ביניהם. אבל הנה, כך רצה הגורל, ובעיני בהשוואה הזו עובדת לטובת "שטח הפקר" למרות – ואולי בזכות – חסרונותיו.
כמובן שהנושאים החשובים והבוערים בו הסרט עוסק, והמתקפה על מהות המלחמה, נותנים כמה נקודות יתרון לסרט הבוסני, אבל ממש כמו ההודים מול הבריטים ב"לאגאן", המאבק בין הצרפתי לבוסני הוא סיטואציה של ווינר רהבתן מול אנדרדוג צנוע. וכולם אוהבים אנדרדוגים. כך שבזמן ש"אמלי" מסתער עם ביג-דיק-אנרג'י, מסחרר אותנו עם צלילים ותמונות ורעיונות חמודים כמו תמונות פספורט מדברות, "שטח הפקר" מוגש בצניעות וממזריות, מכניס אותנו עמוק לבוץ ומבקש מאתנו להתמודד עם מציאות שיצרנו, ממנה אף אחד לא יכול לצאת בשלום. המגבלות של "שטח הפקר" בתחום התקציב, הלוקיישן והתסריט, מציפים את העוצמות שבו, ואת הגאונות שבעשייה שלו. אם להתייחס לחלקים החלשים ביותר, מעבר לשתי דמויות החיילים בשוחה, כל שאר הדמויות כתובות ומעוצבות באופן יחסית חד ממדי ולא מאוד מעניין. לפעמים זה נראה כאילו הם הגיעו לשם מסרט אחר.
כמובן שלכל אחד דעתו האישית שחושלה בזכות תקופת חיים ואין ספור אירועים שהפכו אותו למי שהוא, אבל כאשר נאלצים לבחור בין לתת פרס ל"אמלי" אל מול "שטח הפקר", אני מאוד מבין איך הרוב יעמוד מאחורי הסרט הקטן והעוצמתי לעומת הסרט הגדול והאוורירי.

שלושת המועמדים הנוספים קשה לי להאמין שהיו איום על "שטח הפקר" ו"אמלי" אבל זה לא אומר שום דבר על האיכות שלהם.
הסרט ההודי "לאגאן", ששוב אדגיש כמה הוא מועמדות הזיה ביחס למועמדי העבר, הוא כזה שנכנסתי אליו די בחשש גם כי הקולנוע הבוליוודי לא בדיוק הגרוב שלי, וגם כי כזכור שלוש שעות וארבעים דקות. אז בזמן שהמערכה האחרונה שלו בהחלט נגררת עד עילפון והתסריט שלו הוא סך כל קלישאות סרטי הספורט אי פעם, "לאגאן" הוא באמת חוויה נהדרת. השילוב של הנאמברים הנהדרים (האהוב עלי הוא השני, "Mitwa". איך שנגמר הסרט הקפצתי אחורה לשמוע אותו שוב) והנוכחות על המסך של אמיר קהאן זה משהו שבהחלט יכול להחזיק דקות ארוכות מאוד. די מדהים שהאקדמיה מצאה לנכון להבליט את הסרט הבוליוודי, וכנראה שזה הפסד של כולנו שזה לא קורה יותר.

האמת היא שגם המועמדות הנורבגית "אלינג" היא מעט משונה כשחושבים על זה. זה סרט קטנטן מבחינת הקולנוע שלו וגם מבחינת הסיפור, מהסוג שאפשר בקלות לשכוח. הוא אמנם מאלו שבהם הלב מנצח את הדלות הקולנועית, אבל זו בהחלט לא נסיעה חלקה, ומאוד מפתיע שהאקדמיה בחרה בו אל מול שמות גדולים אחרים, במיוחד כשהוא לא הגיע עם תמיכה גדולה מעולם הקולנוע הבינלאומי.
בין "אלינג" ו"אמלי" יש כמה דברים זהים, בראשם הדמות הראשית שנמצאת איפשהו על הספקטרום. בשני הסרטים לא מתייחסים לזה מבחינה רפואית או אקדמית, מה שמאפשר לסרט להשתמש בזה איך שהוא רוצה. בשני המקרים זה לא עובר נורא טוב בעיניים עכשוויות. "אלינג" הוא סרט שמאוד אוהב את הדמויות הראשיות שלו, אבל לעיתים משתמש במצבן המנטלי כדי ללעוג להן ולסחוט צחוקים מהקהל, וזה לא עבר לי מאוד טוב.
בשורה התחתונה נהניתי לצפות ב"אלינג" באותה מידה שגם ידעתי שלסרט הזה אין ולא תהיה שום משמעות להמשך חיי. הוא עובד מאוד טוב רוב הזמן, אבל גם מרגיש כל כך נטול משקל מבחינה היסטורית שבאמת מעניין לדעת מה הטה את הכף לכיוונו אל מול סרטים מהודרים כמו "חדרו של הבן" ו"מאחורי השמש".
את התיאוריה שלי שטחתי בתחילת הפוסט – יכול להיות שהתחושות הקשות והפחד מהעומד לבוא בעקבות אסון התאומים, גרם לחברי האקדמיה לנטות לכיוון הסרטים האופטימיים, אלו שמציגים מאבק אל מול קשיים פנימיים או חיצוניים, ומסתיימים בניצחון הרוח האנושית. זה כל מה שאני יכול לחשוב עליו שהביא את "לאגאן" ו"אלינג" לאוסקר.

מכיוון שאני יכול להחיל פחות או יותר את אותן המילים שכתבתי על הנציג הנורבגי לזה הארגנטינאי, נעשה את זה יחסית קצר וניפרד להפעם. "הבן של הכלה" הוא מסוג הסרטים האלה שאין באמת מה לבוא בגנותם. אלו דרמות בורגניות שמיועדות לקהל בוגר, עשויות היטב, מנסות לשלב כמה שאפשר בין הדרמה והקומדיה, ונהנות מהופעות משחק טובות מאת שחקנים שהוכיחו את עצמם בעבר. אופציה נהדרת להעביר את הזמן, אבל כנראה שלא הרבה יותר מזה. "הבן של הכלה" הוא באמת סרט חביב מאוד, העניין הוא כמובן הקונטקסט. נעים ועשוי היטב ככל שיהיה, להגיד ש"הבן של הכלה" הוא אחד מחמשת הסרטים הבינלאומיים הטובים של השנה (או אפילו "אחד מחמשת נציגי המדינות הטובים של השנה") זו קפיצה די קיצונית.
אבל לא נשפוך את האוסקר עם מימי ארגנטינה ולא אטפל אליו יותר מדי. גם אם לא כל חמשת הסרטים מסעירים או עובדים באותה הרמה, התגלה שהאוסקר הבינלאומי של 2001 הוא אחד השלמים והראויים של התקופה האחרונה, בלי מעידות משמעותיות.

בפרק הבא אנחנו פוגשים במאי ידוע ואהוב שזו ההזמנה היחידה של מולדתו לאוסקר, במאי ידוע ואהוב שכיכב בעבר חוזר לסיבוב נוסף, ובפעם השנייה אי פעם בתולדות הפרס מתרחש מהפך מגדרי בפסגה. עם זאת, אנחנו גם נכנסים לאחת התקופות האפלות ביותר של הקטגוריה. נצטרך להיות חזקים.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-2001:
צרפת – 32 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 26 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 18 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 13 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 12 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 11 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
ארגנטינה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 5
הולנד – 5 (מתוכן 3 זכיות)
מקסיקו – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
יוון – 4
נורבגיה – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
הונג קונג – 2
צ'כיה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
קנדה – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
אוסטריה – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1
קובה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000