פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 59: שנת 2014

ביום שישי, ה-19 לדצמבר 2014, הכריזה האקדמיה האמריקאית לקולנוע ולטלוויזיה על העולים שלב בדרך אל אוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – מ-83 סרטים שהוגשו לתחרות (מספר שיא אז) רק תשעה שרדו להילחם על חמשת המקומות האחרונים.
התשיעייה הזו כללה את ארבעת הסרטים המדוברים ביותר של סצנת הקולנוע הבינלאומית ב-2014, אלו שהיו בראש רשימת ההימורים מאז דד ליין ההגשות, ואפילו קצת לפני זה: "אידה" מפולין, "כוח עליון" משוודיה, "סיפורים פרועים" מארגנטינה ו"לווייתן" מרוסיה. כל השאר היו בגדר הפתעה ברמה כזו או אחרת, שדחקו החוצה שמות גדולים מהם.
שלושה מתוך הרשימה המצומצמת היו פחות על הרדאר בעיקר כי הן ייצגו מדינות שהאוסקר עד כה די התעלם מהן: "מנדרינות" מאסטוניה, "המשחרר" שהיה הפקת ענק מוונצואלה ו"אי התירס" מגיאורגיה. שני המתמודדים הנוספים היו מזוכת שלושת האוסקרים הולנד (הפעם עם "הנאשמת", היחיד מהתשיעייה בבימויה של אישה) והגשת הבכורה של מאוריטניה שאומצה בחום על ידי פסטיבלי העולם ("טימבוקטו").

כך התברר שהאוסקר טרק את הדלת שוב לאחים דארדן עם סרטם "יומיים ולילה" (אחד הבודדים שלהם שהתמודד בקאן ויצא ללא פרס), אבל האקדמיה תמצא דרך להכניס אותו דרך החלון עם מועמדות לפרס השחקנית הראשית בשביל מריון קוטיאר; זוכה דקל הזהב "שנת חורף" מאת נורי בילג' ג'יילן, ששוב נוכח איך האקדמיה לא מסתדרת אתו או עם התוצרת הטורקית באופן כללי (זה עדיין לא השתנה); "האל הלבן" מהונגריה שזכה בפרס הראשון של תחרות מבט מסוים בקאן, ועוד נציג קאן מדובר, "מאמי" של ילד הפלא הקנדי זאבייה דולן.
אחרים שנותרו בחוץ היו "העמק האפל" מאוסטריה, מערבון יפה בחיזוק השחקן הבריטי סם ריילי; "צער ואושר" של דנמרק שבלם רצף מועמדויות למדינה בין 2012 ל-2015; הביוגרפיה העשירה "סאן לורן" ששלחה צרפת; "הון אנושי" של זוכת השנה שעברה איטליה; וברמה האישית, אזכיר אכזבה מהיעדרותם של נציג קוסובו ("שלושה חלונות ותלייה") ונציג ישראל ("גט: המשפט של ויויאן אמסלם") המעולים.

לכל בר דעת היה ברור שפולין, שוודיה, ארגנטינה ורוסיה פתחו פער די רציני, וכעת נותר לבדוק מי יצליח לעקוף אל המקום החמישי. השמות הבולטים ביותר היו מאוריטניה, ונצואלה ואסטוניה. אחד מהם יצליח להיכנס והנותרים יצטרפו אל הולנד וגיאורגיה ויתנחמו בכך שלפחות היו קרובים מאחרים. אבל האקדמיה הכינה לנו הפתעה שעד היום אנשים עדיין מגרדים בראשם בניסיון להבין איך זה קרה.

בבוקר ה-15 בינואר 2015 עמדו כריס פיין ויו"ר האקדמיה שריל בון אייזקס על בימת האקדמיה והכריזו על המועמדים לפרס האוסקר ה-87, רשימה שכללה אי אלו הפתעות. למשל ש"סלמה" הצליח לשריין רק מועמדות אחת מלבד הסרט הטוב ביותר (לפרס השיר המקורי), שבנט מילר נכנס לחמישיית הבמאים למרות שסרטו "פוקס-קצ'ר" לא היה חלק משמונת המועמדים לפרס הסרט, וש"נעלמת" הצליח להשתחל רק אל פרס השחקנית הראשית. באופן כללי היה אוסקר הזיה. אבל אולי מפתיעה יותר מכולם הייתה התוצאה של קטגורית הסרט הבינלאומי.
בון התחילה להקריא את רשימת המועמדים על פי סדר אלפב"תי של שמות הסרטים, פותחת עם "אידה" מפולין. כבר עם הסרט הבא היה ברור שמשהו מוזר מתרחש. מ"אידה" עברה בון אל "לוויתן" הרוסי, כלומר מהאות I אל האות L. אלו שישבו עם דפי ההימורים מולם הבינו שהייתה פה קפיצה מטלטלת על הסרט שמתחיל באות F. זה אומר שהטוענת לכתר, שוודיה עם "כוח עליון" (Force Major), לא בחמישייה. מכאן כל ההימורים נזרקו לפח. הסרט השלישי היה "מנדרינות" מאסטוניה. "טימבוקטו" המאוריטני רדף אותו לקול דממת הנוכחים בחדר, והסוגר היה "סיפורים פרועים" מארגנטינה. מתוך שני הסרטים שכולם חשבו שמתחרים על המקום החמישי, מאוריטניה ואסטוניה, התגלה ששניהם נכנסו על חשבון "כוח עליון" הפופולרי עשרות מונים שנשאר בחוץ.
זה היה כל כך מוזר, שאפילו במאי "כוח עליון", רובן אוסטלונד, זרם עם הווייב ושחרר סרטון סאטירי ומבויים שלו צופה בהכרזה ומאבד עשתונות כאשר שמו לא נקרא (סרטון שגם היה מחווה לגיבורי "כוח עליון", וגם אולי נועד להזכיר לנו את הסרטון המפורסם המתעד את סטיבן ספילברג זועם כאשר הוא מגלה שפליני לקח לו את מועמדות הבימוי ב-1975).

העולם נותר עם חמישה מועמדים מאוד יוצאי דופן לאוסקר הבינלאומי – בה לראשונה מאז 1996 שניים מהם היו כניסת הבכורה של המדינה אותה ייצגו – אם כי היחס לקטגוריה הזו עומעם בעקבות המרוץ הקשוח בין "בירדמן" ו"התבגרות", זה שלאחר הטקס התגלה כאשליה. אם היה בכלל מרוץ, הוא כנראה היה בין "בירדמן" ו"מלון גרנד בודפשט", אולי אפילו "וויפלאש".

אסטוניה – "מנדרינות"

המועמדים

אסטוניה – "מנדרינות" (Mandariinid / Tangerines)

למרות פסטיבל הקולנוע האהוב של אסטוניה, המתרחש בכל שנה בעיר טאלין, קשה לומר שהמדינה הבלטית הותירה חותם גדול על עולם הקולנוע. לאוסקר היא הגישה לראשונה בשנת 1992, שנה לאחר שקיבלה עצמאות מחודשת, אבל רק עם תחילת האלף החדש החלה להגיש באופן עקבי, תמיד נותרת מחוץ למשחק. "מנדרינות" הוא מועמדותה היחידה נכון לכתיבת שורות אלו (2026), אם כי היא הצליחה להשתחל לרשימה המקוצרת ב-2019 ("אמת וצדק").

הופעת האורח של אסטוניה באוסקר הייתה בזכות הבמאי ממוצא גיאורגי זאזה אורשאדזה. זוהי דרמה קטנה המתרחשת כמעט כולה בתוך או בסביבות בית כפרי הגובל במטע מנדרינות באבחזיה, שעם התמוטטות ברית המועצות הייתה כלואה בעימות האלים צ'צ'ניה וגיאורגיה. גיבור "מנדרינות" הוא איבו, גבר אסטוני מבוגר, אחד האחרונים שנותר במקום לאחר שכולם נמלטו משם, והוא שומר על מטעי ההדרים יחד עם חקלאי שהוא גם חברו היחיד. לאחר עימות קטלני של חיילים צ'צ'נים וגיאורגים בשטח הפרדס, איוו מצליח להציל שני חיילים משני צדי המתרס ומטפל בהם בביתו עד שיחלימו. קצת כמו הזוכה הבוסני "שטח הפקר" רק בגרסה יותר חומלת, הלוקיישן הופך להיות סיר לחץ מבעבע של בו שני חיילים לכודים שנשבעו להרוג אחד את השני בהזדמנות הראשונה, אבל הסיטואציה יוצאת הדופן מפשיטה אותם מהאגרסיות. הבעיה היא שהמלחמה הולכת ומתקרבת לבית הקטן, והדברים לא יכולים להישאר יציבים יותר מדי זמן.

"מנדרינות" הוקרן בפסטיבלי טאלין ו-וורשה, היה מועמד לגלובוס הזהב, ובפסטיבל הקולנוע ירושלים זכה בציון לשבח בתחרות רוח החופש. את הזוכה הרשמי של הפרס הספציפי הזה נפגוש ממש עוד רגע. אל תלכו.
הבמאי זאזה אורשאדזה הספיק לביים עוד שני סרטים עד שהלך לעולמו בסך הכול חמש שנים אחרי "מנדרינות", והוא בן 54.

ארגנטינה – "סיפורים פרועים" (Relatos Salvajes / Wild Tales)

אחד משלושת נציגי התחרות הרשמית של פסטיבל קאן ברשימת המועמדים היה כניסתה של ארגנטינה, שחזרה לאוסקר חמש שנים אחרי זכייתה על "הסוד שבעיניים" – זכייה שהפכה אותה למדינה היחידה מחוץ לאירופה עם שני אוסקרים (אחרי "הסיפור האמיתי" ב-1985).
זו הייתה האנתולוגיה הרביעית בתולדות התחרות (אחרי "קאיידן" היפני, "אתמול, היום ומחר" ו"תחי איטליה!" האיטלקים), המורכבת מששה סרטים קצרים להם קשר תמטי ולא עלילתי: כל הסיפורים שמים במרכזם סיטואציה ריאליסטית של דמות או דמויות נורמטיביות לחלוטין, אשר עומדות בפני מצב קיצון שמוציא מהן צדדים פרועים (לפי השם בעברית) או פראיים (לפי השם המקורי), תחליטו אתם. זה כולל מהנדס שחייו נהרסים בגלל דוח תנועה וגרירת הרכב המוציא לפועל נקמה מסוכנת, זוג נהגים שנכנס לתחרות אגו קטלנית על הכביש, או כלה שביום חופתה מגלה שבעלה לא היה נאמן לה.
מבחינתנו, זהו המועמד היחיד בתולדות הקטגוריה (עד כה, לפחות) בו פס הקול כולל שיר שהביא לישראל את המקום הראשון באירוויזיון. זהו "הללויה" שמלווה את סצנת החתונה בפרק המסיים.

את הסרט כתב וביים דמיאן זיפרון, שהיה ידוע בארגנטינה אך פחות ברחבי העולם. בחסות בית ההפקה של האחים אלמודובר, זיפרון כינס כמה מהשחקנים הגדולים של המדינה, ביניהם ריקארדו דארין (שמאז 2001 ועד היום הופיע בכל מועמד ארגנטינאי), ליאונרדו סבאראגלייה ("בעיר ללא גבולות", "כסף שרוף") ואוסקר מרטינז.
"סיפורים פרועים" סחף את העולם מבכורתו בקאן (משם יצא נטול פרסים) והוזכר כזוכה בבאפט"א וה-NBR, שאלו לבדם די והותר כדי למקם אותו קדימה בראש המרוץ.

מאוריטניה – "טימבוקטו" (Timbuktu)

הנציג השני של התחרות הרשמית של הקאן ברשימה היה כאמור אחד המהלכים המפתיעים באופן יחסי של האקדמיה ב-2014. מאוריטניה הפכה להיות המדינה האפריקאית הרביעית שמועמדות לאוסקר (מצטרפת אל אלג'יר, חוף השנהב ודרום אפריקה – כולן גם זכו), ואת זאת עשתה זו כבר עם הגשתה הראשונה לאוסקר (והיחידה נכון ל-2026), וללא אף כוח משמעותי מאחוריה בין אם אלו שמות משמעותיים או בית הפצה גדול במיוחד. אל מול שוודיה, טורקיה, בלגיה, צרפת וישראל, זה ממש היה סיפור אנדרדוג מהסוג שאנחנו אוהבים.

ההפקה הייתה משותפת למאוריטניה וצרפת כמובן, בבימויו של עבדרחמן סיסאקו, ומעבר להצלחותיו הקולנועיות הוא גם עסק בנושא חברתי בוער – ההשתלטות הפונדמנטליסטית האיסלאמית באפריקה.
לסרט אמנם קו עלילה מרכזי על גבר טוב לב המסתבך בפרשיית רצח בשגגה שמאיימת עליו ועל משפחתו, אבל יותר מזה הוא דרמה רחבת יריעה העוסקת בשאר אנשי המקום וגם באנשי מיליציה מוסלמית המדכאים את התושבים, מכריחים את הנשים לעטות כפפות, אוסרים על מוזיקה ומשחקי ספורט (לסרט סצנה בלתי נשכחת של משחק כדורגל ללא כדור. אחת היפות שראיתי), ומענישים באכזריות את אלו שהם מוצאים ככופרים.

"טימבוקטו" זכה אמנם בשני פרסים משניים בקאן אבל זה הספיק לו כדי להיות אחד מסרטי הארט-האוס המדוברים בסצנה הבינלאומית של 2014. הוא היה מועמד לבאפט"א, סחף את פרסי הסזאר הצרפתיים עם שבעה פרסים כולל הסרט הטוב ביותר, זכה באיגוד המבקרים הלאומי של ארה"ב, בפרס מטעם מבקרי ניו יורק ובפרס תחרות רוח החופש של פסטיבל הקולנוע ירושלים – חבר שופטים בו נכח מוחמד בכרי. היו זמנים בישראל.

מאוריטניה – "טימבוקטו"

רוסיה – "לוויתן" (Leviathan)

הסרט הגדול ביותר של התחרות – ביותר ממובן אחד – גם הוא הגיע מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, משם יצא עם פרס התסריט. זה היה סרטו הרביעי של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגינצב שבעשור שהקדים ל"לוויתן" התעצב לכדי אחד השמות הכי מסקרנים ומלהיבים בסצנה. זה קרה בזכות סרט הביכורים שלו "השיבה" שזכה בפרס אריה הזהב של ונציה, "הגירוש" שזכה בפרס השחקן של פסטיבל קאן, ו"ילנה" שהוקרן במסגרת מבט מסוים של קאן.
"לוויתן" היה משהו בסדר גודל אחר מכל סרטיו הקודמים הן ברמת ההפקה ובטח ברמת הרעש שעשה כאשר הציג באופן לא מאוד מחמיא את השחיתות הרוסית תחת עינו הפקוחה של ולדימיר פוטין. אני מאמין ששתי המועמדויות של זוויאגינצב לאוסקר – הנוכחית וזו שתגיע בעוד כמה שנים עם "אהבה חסרה" – טומנות בתוכן סיפורים מרתקים על הצנזורה הרוסית ועל המהלך שהביא את המדינה בכל זאת לשלוח אותם למערב כנציגיה הרשמיים. אולי מישהו יוכל לספר אותם מתישהו.

על פני כשעתיים וחצי עמוסות דמויות ואירועים, מביא זוויאגינצב את סיפורו של ניקולאי סרגייב (אלכסיי סרבריאקוב, לעתיד מ"אנורה", "אף אחד" ו"כן" הישראלי), שגר עם אשתו הצעירה ובנו המתבגר מנישואים קודמים בבית גדול אותו בנה במו ידיו על צוק מרהיב. כאשר ראש העיר המושחת מנסה לשלול אותו מאדמתו, ניקולאי מביא כגיבוי את חברו העורך דין המוסקבאי דימיטרי שיעזור לו בפן המשפטי. דימיטרי מגיע עם נשק סודי – ראיות מפלילות על ראש העיר, בתקווה שזה יפחיד אותו והוא יניח לניקולאי. האפקט מצליח אבל התוצאות עובדות לרעה, מכיוון שראש העיר מחליט לא להתקפל ולרמוס עוד יותר את כל המעורבים.

"לוויתן" עמוס הרפרנסים התנ"כיים (מאיוב דרך יונה ועד כרם נבות היזרעאלי) אמנם לא זכה בדקל הזהב (זה היה "שנת חורף" מסיבות שאולי מישהו יוכל להסביר מתישהו) אבל הפך לאחד הסרטים המדוברים בחציה השני של 2014. הוא זכה בגלובוס הזהב, היה מועמד לבאפט"א, לפרסי הקולנוע האמריקאי העצמאי, לפרסי איגוד המבקרים האמריקאי ולחמישה פרסי הקולנוע האירופאי בין היתר.
בארץ הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים חיפה, בהקרנה הכי עמוסה ורוחשת שהייתי בה אי פעם, וזכה להתייחסות נרחבת של סריטה בין אם הטקסט הראשוני שלי בחיפה, והרחבה של עופר מאותו הפסטיבל.

הזוכה

פולין – "אידה" (Ida)

עד 2014 הפסידה פולין את האוסקר תשע פעמים, מה שהפך אותה לאחת מלוזריות הפרס הגדולות ביותר, שנייה רק למדינה אחרת לה עשרה הפסדים – ישראל, לא יודע אם שמעתם עליה. הדברים קיבלו תפנית בזכות במאי שחזר למולדתו פולין לאחר שנים שבהן יצר באנגליה, פאוול פאווליקובסקי.
אז בן 57, פאווליקובסקי אמנם נולד בוורשה אבל את רוב חייו העביר באנגליה וגרמניה. תחילת הקריירה שלו הייתה בעולם התיעודי ובשנת 2000 ביים את "מוצא אחרון" עליו זכה בפרס הבאפט"א לסרט הביכורים הטוב ביותר. אבל יותר מכך שהביא למולדתו את האוסקר הראשון (והיחיד נכון ל-2026) על שמו של פאווליקובסקי רשום הישג לא פעוט אחר – בשנת 2004 ביים באנגליה את "אהבה של קיץ", דרמת התבגרות לסבית, בו נתן תפקיד ראשי ראשון לשחקנית מקומית בת 21. שמה היה אמילי בלאנט. שנתיים לאחר מכן לוהקה לתפקיד משנה ב"השטן לובשת פרדה" והשאר היסטוריה. כולנו חייבים הרבה לפאוול.

"אידה", שנחשף בפסטיבל טורונטו של 2013, קרוי על שם הגיבורה שלו, צעירה יתומה שגדלה במנזר במהלך מלחמת העולם השנייה. מבלי לדעת דבר על עברה, או על העולם שמחוץ לכותלי המנזר, אידה מחליטה להקדיש את חייה לעבודת האל. אבל רגע לפני שהיא מסיימת את הכשרתה ולוקחת את השבועות הנדרשות, היא מתבקשת על ידי אם המנזר לצאת ולפגוש את דודתה – קרובת המשפחה היחידה של אידה שעדיין בחיים – שעד כה לא יצרה עמה קשר. אידה נאלצת להסכים, ויוצאת אל העיר לדירתה של דודתה, שופטת שחיה בגפה. לא עוברות כמה דקות מהרגע שאידה עומדת מול הבן אדם היחיד בעולם לו יש לה קשר דם, ודודתה מנחיתה עליה את האמת המפתיעה: אידה יהודייה. זה, אגב, משהו שפאווליקובסקי עצמו עבר, כאשר גילה על יהדותו רק בשנות התבגרותו, ושמשפחתו אותה לא הכיר נספתה באושוויץ.
כשההלם עובר, בערך, אידה מצטרפת אל דודתה למסע שמטרתו למצוא היכן קבורים הוריה, מה שגם יעמת את הדודה עם הטראומה האיומה שחוותה בימי המלחמה. המסע הופך להתבוננות על פולין שלאחר המלחמה ולחשבון נפש של הפינות האפלות ביותר שלה.

במשך השנה וקצת מבכורתו בטורונטו ועד האוסקר, "אידה" המצולם בשחור-לבן מסוגנן ובפריים אקדמי שהביא השוואות לקולנוע של דרייר וברסון, צבר עוד ועוד תשומת לב ושבחים. הוא זכה בבאפט"א, בפרס מבקרי ניו יורק (שנה לפני "טימבוקטו") ובפרסי הקולנוע העצמאי, היה מועמד לפרסי הביקורת האמריקאית ולגלובוס הזהב, וסחף לחלוטין את פרסי הקולנוע האירופאי עם חמש זכיות (סרט, בימוי, תסריט, צילום, בחירת הקהל). זו רשימה חלקית בלבד. אל האוסקר הבינלאומי הגיע בגיבוי מועמדות לא מובנת מאליה לפרס הצילום הטוב ביותר (לוקאש זאל וריסזארד לנקזבסקי). הם הפסידו ל"בירדמן".
מה גם שבזכות 82 הדקות שלו, "אידה" הוא הזוכה הקצר ביותר בתולדות הקטגוריה הזו, והזוכה הראשון בשחור לבן מאז "רכבות שמורות היטב" ב-1967.

פולין – "אידה"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

בהיעדר "כוח עליון", המרוץ הצטמצם לשלושה סרטים: "אידה", "לוויתן" ו"סיפורים פרועים", לכל אחד מהם היה קייס די יציב לזכייה מכיוון שלושתם צברו מספיק פרסים ואהדה הן מהפסטיבלים והן מהתעשייה האמריקאית. ועדיין, אם מנסים לבדוק לפי טעם האקדמיה באותה תקופה, רק אחד מהם היה נראה כמו זכייה "הגיונית" יותר.

מאז 2010, האקדמיה נטתה יותר לכיוון דרמות משפחתיות שמתוכן בוקעת אמירה חברתית ("בעולם טוב יותר", "פרידה") או קולנוע אוטריסטי של במאים בעלי שם שכבשו במות ברחבי העולם ("אהבה", "יפה לנצח"). הנתונים האלה העבירו משקל משמעותי לסרט היחיד מבין המועמדים שהיה שילוב של השניים – "לוויתן" הרוסי שסימן וי על כל הסעיפים: במאי שהוכיח את עצמו בעבר והפך כל סרט חדש שלו לאירוע, וסרט רב שכבות המשלב בין האישי והחברתי. עם זאת, "סיפורים פרועים" יכל להדהד את הזכייה של "יפה לנצח" שנה לפני כן כסרט אפיזודלי שחוגג את העושר הקולנועי.
"אידה", לעומתם, נראה זר מאוד ביחס לזוכי העבר כשמה שעבד לטובתו היה העיסוק במלחמת העולם השנייה (כמו הסרט שיזכה שנה לאחריו). עם זאת, גם את זה צריך לשים בכוכבית, כי הסרט התקופתי האחרון שזכה באוסקר הבינלאומי היה "הזייפנים" ב-2007 (אם כי אפשר להחשיב מחצית מ"הסוד שבעיניים" ב-2009). ואמנם גם המועמדות הנוספת של "אידה" לפרס הצילום יכלה להיחשב אינדיקציה לחיבת האקדמיה, אבל כזכור זה לא עזר ל"הסרט הלבן" ב-2009 (או ל"ביוטיפול" ב-2010 שהיה מועמד גם לפרס השחקן הראשי).

מה שבעיני כן עזר ל"אידה" לצבור מספיק קולות בשביל זכייה היה השוני שלו בתוך החמישייה – משהו שדי מוכיח את עצמו בקטגוריה הזו יותר מפעם אחת. ארבעת המועמדים היו כולם סרטים גבריים וקשוחים מאוד עם התפרצויות של אלימות. "אידה" הוא הנראטיב הנשי היחיד מבין כולם, וגם אם לא בהכרח מסתיים בטון מנחם באופן מוחלט (היחיד מהחמישייה שעוד האמין בטוב האדם על אף הכול הוא "מנדרינות"), אין בו אלימות והוא פחות יושב חזק על הנשמה כשמגיעות כותרות הסיום.
זה, כמובן, היה משהו שאפשר לגלות רק בדיעבד. אני הימרתי על "לוויתן" באותה שנה, ואני חושב שהייתי מהמר עליו שוב מול אותם הנתונים.

הדבר שבהחלט בולט בחמישייה הזו היא שבאמת מדובר בקבוצה מאוד מדכדכת של סרטים, כולם עוסקים במשגי האדם ובפעולות האפלות ביותר של אנשים כאשר הם עומדים עם הגב אל הקיר. כל אחד מהמועמדים מתמודד – בין אם בקדמת הסיפור או בשוליו – עם אנשים שביצעו מעשים איומים ונוראים כדי להציל את עצמם. למרבה ההפתעה, זה היה מאפיין של הקטגוריה באותן שנים. את המשפט הזה אפשר להכיל, גם אם בצורה קצת פחות נחרצת, על כל המועמדים מ-2009 ועד 2012. עם זאת, שם היו כמה סרטים שלפחות שברו את הטון בצורה כזו או אחרת כמו "הערת שוליים" או "קון-טיקי". מועמדי 2014 הציגו תמונה עגומה ומאתגרת של העולם בו אנחנו חיים.

יכול להיות גם שההפתעה היחסית שלי מזכיית "אידה" מתערבבת עם התפיסה האישית שלי. אבהיר מראש ש"אידה" הוא סרט נפלא. יותר מנפלא – זה ניצחון בכל החזיתות. ויזואלית הוא אחד הסרטים הכי יפים של התקופה, הליהוק מבריק והמשחק בהתאם (אגטה קולשזה בתפקיד הדודה הייתה צריכה להיות מועמדת לפרס שחקנית המשנה, בטח על פני לורה דרן ב"הולכת רחוק"), הסיפור שלו מרתק כמעט מאה אחוז מהזמן וכל זה בפחות משעה וחצי. זו זכייה נהדרת וראויה לא משנה איך הופכים את זה. אבל מבחינתי "אידה" הוא המקום השני. ההצבעה שלי הייתה הולכת ל"לוויתן" בלי לחשוב פעמיים ומבלי להביט לאחור.

לפי הרישומים שבידי ראיתי 302 סרטים מיבול 2014. זו הייתה שנה מדהימה לקולנוע. ואמנם אל חלק גדול מהסרטים האלו לא חזרתי מאז, עדיין אומר שמבחינת הערכתי וחיבתי, "לוויתן" אצלי שני רק ל"התבגרות" של לינקלייטר. הוא בוודאי התסריט הטוב ביותר של 2014.
"לוויתן" הוא סרט מתעתע שנע בין פאתוס של אופרה לדרמה משפחתית עדינה. וגם אם אי אפשר להתעלם מחיצי הביקורת שהוא שולח לעבר מצבה של רוסיה, האג'נדה הארסית לרגע לא משתלטת על הסיפור שתופס המון תפניות – רובן הופכות את הבטן – וכל זה בעשייה קולנועית של מאסטרים. הצילום של "לוויתן" פסיכי, בחירת הלוקיישנים מצדיקה קטגוריה משל עצמה באוסקר, וגם אם חלק קטן מהקאסט נוטה להופעות מוגזמות קלות הרוב המוחלט בורא דמויות אמינות ואנושיות בעיקר בזכות הפגמים שלהן. זה אמנם מסוג הסרטים שלא ממש מתחשק לחזור ולצפות בהם, אבל כל התבוננות בו חושפת עוד מוטיבים, עוד שכבות ועוד רגע מפואר של צילום ובימוי. טור דה פורס של עשייה קולנועית.

רוסיה – "לוויתן"

אחרי "לוויתן" ו"אידה" הייתי ממקם בפער סביר את "טימבוקטו", שגם אם לא מצטיין כמו השניים שהוזכרו, היה יכול להיות זכייה נפלאה בקטגוריה הזו. העשייה של הסרט מרשימה אפילו אם לא נותנים לו הנחות אל מול התקציב הגדול של רוב המועמדים האחרים, והוא מזכיר לנו איזה קולנוע מרהיב אפשר לעשות גם במקומות הכי נידחים בעולם. כל מה שצריך זה כישרון, כנות ומוטיבציה. כמו ב"לוויתן" השילוב של הטרגדיה האישית והסביבתית ב"טימבוקטו" משובח, אם כי הפעם כן מרגישים את הכוונה ואת האמירה לעיתים על חשבון מהלכי הדמויות. כך או כך, "טימבוקטו" הביא משהו מאוד חזק ויפה לקטגוריה הזו ועל כן זו מועמדות ראויה להפליא.

כדי שלא אחזור על עצמי ואהפוך את הטקסט הזה לטרחני אפילו יותר, את מה שכתבתי על "טימבוקטו" אפשר להכיל גם על "מנדרינות", אם כי בעוצמה פחותה מעט. הוא סרט שלובש את האג'נדה שלו על השרוול, כמו שאומרים, מה שלעיתים פוגם באמינות ובאנושיות, אבל על כך מכסה משחק מצוין וכאמור, הוא היחיד מבין החמישייה שמאמין שלבני האדם יש עוד סיכוי לחמלה ותקווה גם אל מול הדברים הקשים ביותר. הסיום של הסרט האסטוני בהחלט נוטה לכיוון הנאיביות, אבל גם את זה צריך מדי פעם. לא אהיה מופתע אם דווקא "מנדרינות" היה המקום השני, ולא "לוויתן".

זה משאיר אותנו עם המועמד החמישי, זה שאתו אני מתקשה קלות. בזמן שאני מאוד מבין את המועמדות של "סיפורים פרועים", בטח אל מול ההתלהבות הכללית שלו וההצדקה לחגוג אותו כאחד מחמשת הסרטים הבינלאומיים של השנה, הוא זה שאני הכי אמביוולנטי לגביו.
אני איכשהו עדיין עומד מאחורי כל מילה שכתבתי על הסרט בסקירה שפרסמתי עליו עם צאתו לקולנוע (לרוב אני די מתפדח מהטקסטים הישנים שלי) אבל הטון הכללי שלי אז היה הרבה יותר נלהב מהעמדה שלי כעת. אז למי שאין כוח לקרוא טקסט בין תריסר שנים, הנה הג'יסט: בשבילי "סיפורים פרועים" הוא יותר כרטיס ביקור של במאי מאשר סרט שעומד בפני עצמו. הסיבה שזו התפיסה שלי לגביו היא תוצאה של בניית הנראטיב שלו, שכאמור מורכב מששה סיפורים שונים שמספרים את אותו הדבר, אבל כל אחד מהם בעשייה קולנועית קצת אחרת – קומדיה מטורפת, דרמת מתח, סרט אקשן וכו'. מה שקורה הוא שהבמאי דמיאן זיפרון מוכיח יכולות ורסטיליות פנומנליות כבמאי, אבל כבר אחרי החלק השני כבר הבנו לאן הדברים הולכים ואז יש מעל שעה של אותו דבר (אזכיר באותה נשימה שבאופן אישי קשה לי להחזיק עניין באנתולוגיות, אבל זה כבר עלי).
הצפייה השנייה שלי ב"סיפורים פרועים" הייתה מתישה במיוחד לא רק כי אלמנט ההפתעה והזעזוע מהצפייה הראשונה עומעם לגמרי, אלא שכתושב ישראל 2026 אני ממש לא בעניין של לשבת שעתיים כדי לראות אנשים מחורפנים מתנהגים בצורה זוועתית. בשביל זה אני יכול לפתוח טלוויזיה, להציץ ברשתות החברתיות או סתם לצאת לרחוב.

החלק היותר מתסכל בדיעבד מגיע דווקא מהמחמאות שחילקתי לסרט אז ב-2014, כמעט כולן קשורות לזיפרון הבמאי, אבל התוצאות המעציבות בדיעבד הן כנראה לא באשמת אף אחד מלבד המציאות. כתבתי שם שאני מאוד מחכה לראות מה הולך זיפרון להביא בהמשך, כי אין ספק שהוא טוב בכמעט הכול, ושמחכים לנו סרטים מעניינים למדי תחת ידו. ובכן, כדי למנוע מהטקסט שלי להיות רלוונטי ונבואי, דמיאן זיפרון החליט לא לעשות כלום במשך תשע שנים. ואז כשהוא כן, זה הגיע בתוצאות מעורבות.
האמת היא שהמשפט האחרון איננו ראוי. בכנות, אין לי מושג מה גרם לבמאי המבטיח הזה שנמצא בנסיקה פתאום לחרוק בלמים אבל יש לי השערה (שאיננה מבוססת על מידע קונקרטי ולכן אני מבקש שתתייחסו אליה בהתאם): אני חושב שכמו רבים לפניו, זיפרון נשאב אל הוליווד, שם רבו עליו וזרקו לכיוונו הצעות ללא סוף להמון פרויקט שנתקעו בגיהנום פיתוחי, והוא בילה שנים בלשפץ תסריטים ולחכות לאור ירוק לדברים שלא היה להם סיכוי מלכתחילה. ראיתי את זה קורה לחברים ממקור ראשון. החלום ההוליוודי מתגלה כסיוט לאנשים שמגיעים מבחוץ, ויש אין סוף סיפורים (פחות פרועים) על יבוא בינלאומי שאיבד את עצמו בתוך המגרסה הזו. אם זה המצב זה מבאס וזה עצוב כי הפסדנו (בינתיים) במאי שהיה יכול להרים פרויקטים משוגעים.

תשע שנים זיפרון לא היה חתום על שום סרט, עד שחזר ב-2023 עם מותחן משטרתי שביים בארה"ב בכיכובה ובהפקתה של שיילין וודלי. שמו היה "מבוקש מספר אחת" (To Catch a Killer) והוא יצא לעולם ללא יחס ודי נקבר. מסוקרן וחושש החלטתי לצפות בו לאחרונה, וגיליתי סרט ממש לא רע, אולי קצת ארוך ומנסה מדי להתלות באילנות גבוהים כמו "שבעה חטאים", אבל כזה שאם נופלים עליו בסטרימינג בלי יותר מדי ציפיות מעביר זמן הרבה יותר טוב מהרבה סרטים אחרים ששכנעו אותנו לראות. אמנם אין שם אינדיקציות ליכולות המרשימות שלו כבמאי מ"סיפורים פרועים", אבל יוצר מיומן עדיין קיים שם. אני מקווה מאוד שהוא יקבל פרויקטים נוספים בהמשך ועוד נוכל להיווכח מה הוא יכול לעשות.

אמנם הייתי מציב במועמדי 2014 את "מאמי", "שלושה חלונות ותלייה" ו"גט" הרבה לפני כמה מהמועמדים הסופיים, אבל עדיין אני יכול להודות בשמחה שהשנה הזו הייתה אחת הטובות של הקטגוריה הבינלאומית. כל החמישה ראויים לכל הפחות או יצירות מופת לכל היותר. זה בהחלט לא משהו שקורה יותר מדי בעולם האוסקר הקטן שלנו.

בפרק הבא זוכה אחד מסרטי הביכורים המהוללים ביותר של האלף החדש, שוב שתי מדינות שטרם התקבלו למועדון מוצאות את עצמן כמועמדות מפתיעות, ולראשונה מאז 2011 גם במאית נוכחת בחמישייה.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-2014:
צרפת – 36 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 28 (מתוכן 11 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 17 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 15 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
דנמרק – 10 (מתוכן 3 זכיות)
ישראל – 10
פולין – 10 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
מקסיקו – 8
ארגנטינה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 7
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
קנדה – 7 (מתוכן זכייה אחת)
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 5 (מתוכן זכייה אחת)
יוון – 5
נורבגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
אוסטריה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אירן – 2 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
פלסטין – 2
איסלנד – 1
אסטוניה – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מאוריטניה – 1
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פוארטו ריקו – 1
פינלנד – 1
פרו – 1
צ'ילה – 1
קובה – 1
קזחסטן – 1
קמבודיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2005, 2006, 2007, 2008, 2009,
2010, 2011, 2012, 2013