• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל חיפה 2014: "פאזוליני", "לוויתן", "וויפלאש"

12 באוקטובר 2014 מאת אור סיגולי

סוף השבוע הראשון של הפסטיבל הגיע אל קיצו באחת מנקודות השיא שלו, הקרנת הסרט "לוויתן" בנוכחות הבמאי אנדרי זוויגינצב. אני חייב להודות שבכל שבע שנותי בפסטיבל לא ראיתי את אולם האודיטוריום רחב הידיים מלא עד אפס מקום, כמו בהקרנה הזו. אפילו אני החלטתי שהדבר הנכון יהיה לשבת על כסא מאולתר ברחבת המעבר ולא במושבים הצידיים העמוסים להתפקע אליהם ייעד אותי הכרטיס שלי.

מכיוון שלוח הזמנים היומי איפשר לי לראות רק שני סרטים, אני מוסיף לסקירה היומית הזו את "וויפלאש" שראיתי בין פוסט ההמלצות שלנו לבין תחילת הפסטיבל. הוא יוקרן במהלך סוף השבוע הבא.
עם "לוויתן" הוספתי את המתמודד הרביעי שראיתי מתחילת הפסטיבל לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, וזה בהחלט פוקח עיניים לגבי המירוץ. את דעתי תוכלו לקרוא ממש כאן, אם תבחרו להמשיך.

ובמשחק היומי, מהו המשותף בין כל הסרטים בסקירה (עד כה היו לנו סצנות הקאה ביום הראשון, והשפעת האמא על בנה ביום השני), נראה לי שהתשובה המיידית היא שלכל הסרטים יש רק מילה אחת בשמם. זה, והעובדה שכולם עוסקים בגברים המנסים להגשים את יעודם אך רק טובעים עוד ועוד בבוץ. זה מוזר כשחושבים על זה, כבר יומי השלישי בפסטיבל וצפיתי אך ורק בסרטים שבמרכזם גברים. אבל אני מניח שזה אומר משהו עלי יותר מאשר על כל דבר אחר.

פאזוליני – Pasolini

כאשר נכנסים לסרט של הבמאי הניו-יורקי הפורה אבל פררה, יודעים שלא מקבלים סרט רגיל. יצירותיו ("שוטר רע", "ההתמכרות", "הלוויה") אולי נראטיביות באופן כזה או אחר, אבל הקצב שלו תמיד מאוד שונה, מאוד מוזר. משהו בסרטיו מתנהל בתוך עולם קולנועי מוכר אבל יש בו אווירה אחרת, קצת סיוטית, קצת לא נכונה בכוונה. לעיתים זה מצליח ומייצר סרטים מהפנטים ומטרידים, ולעיתים זה פשוט נופל ומת. סרטו החדש, "פאזוליני", למרבה הצער משתייך לקבוצה השנייה.

הסרט מתחקה אחר ימיו האחרונים של הבמאי האיטלקי הנערץ והשנוי במחלוקת, בשלב בין יציאת "סאלו: 120 יום של סדום" לבין מותו האומלל. את הבמאי מגלם השחקן האמריקאי ווילם דפו שלאחרונה נתקלנו בו ב"איש מבוקש מאוד" ו"מלון גרנד בודפשט", ובעברו היה מועמד פעמיים לאוסקר המשנה עם "פלאטון" ו"צילו של ערפד".
אינני מומחה גדול לענייני פאזוליני על אף שאני מחשיב את עצמי לאחד ממעריציו. ראיתי חמישה מסרטיו הארוכים, וקראתי את ספרו "חיים אלימים". על אף כל זאת, לגמרי הלכתי לאיבוד בסרט הזה שכנראה מיועד למעריציו האדוקים ביותר, שלא לומר אולי אפילו רק לכמה ממכריו שיכולים לעשות סדר בעניינים ובשמות המפורסמים שנזרקים לחלל האוויר.

דמותו המסתורית של פייר פאולו פאזוליני לא מקבלת מימד חדש בסרט. למעשה לא בטוח במה מועילה לנו הביוגרפיה הקולנועית שלא שופכת אור על דבר, מלבד לנסות לשחזר את סצנת מותו, שלמיטב ידיעתי איש איננו יודע מה באמת קרה בה. אבל גם אם פררה ותסריטו מריצו בראוצ'י ("ריאליטי", "גומורה") רצו להשתמש בדמות כדי להעביר חוויה אסטתית או תכנית הנוגעת ליצירה או כל דבר אחר, זה חלף מעלי לחלוטין.
הסרט לא מעניין ככתבה רכילותית, על אף שסצנות המין המפורשות בו כן מעידות על כך שהיה ניסיון לחולל עניין באופן הזה. בנוסף לכך, לא היו ברורות לי הבחירות הלנגואליות של הסרט. פאזוליני עצמו מדבר אנגלית במבטא אמריקאי (מלבד סצנה אחת באיטלקית) אך הדמויות סביבו מדברות איתו אנגלית במבטא איטלקי כבד או איטלקית סתם (התרגום בסצנות האלו סלקטיבי באופן לא ברור). לא הבנתי האם זה אילוץ הפקתי בגלל דפו או בחירה האמורה להבליט את הגיבור ולקרב אותו לצופים האמריקאים. בכל מקרה, זה מוסיף לבלבול ולחוסר ההחלטיות של הסרט.
ובענייני דפו, הוא עצמו נשאר חתום מאחורי המשקפיים עבות המסגרת ומעבר להיותו מעט דומה לבמאי לא נראה שהיה לו מה להביא לתפקיד.

פאזוליני בהחלט ראוי להיות מושא של סרטים. דמותו אפילו הופיעה בכמה סרטים בעבר, ועל פי ה-IMDB השנה נעשתה ביוגרפיה קולנועית נוספת עליו העוסקת באותו תחום זמן, כך שאין ספק שהוא מייצר עניין רב. מה שאי אפשר לומר על הסרט הזה שמרגיש כמו אוויר חם בחדר סגור.

הקרנה נוספת:
16.10, בשעה 22:30, רפפורט

"לוויתן" – Leviathan

לוויתן

סרטו הרביעי אל אנדרי זוויגינצב הוא סיפור תנ"כי בעולם שאין בו אלוהים. זהו מסמך מצמרר ונוקב מאוד על רוסיה, זה סיפורו של אדם המנסה להציל את ביתו אך על ידי כך מפורר את כל מה שהוא נוגע בו. נציג רוסיה לאוסקר, שבפסטיבל קאן עוטר בפרס התסריט הטוב ביותר, הוא גם דרמה ארוכה עמוסת רבדים, תזמורת ענקית המנוצחת ביד אמן מהמעלה הראשונה.

כל סרטיו של זוויגינצב ("השיבה", "הגירוש" ו"ילנה", כולם מוקרנים השנה בפסטיבל) עסקו בעקיפין או במישרין בדת ובתנ"ך. "לוויתן" איננו שונה מהם, ואפשר לפרקו שכבה אחר שכבה ולהשתאות מול המורכבות והחשיבה הרבה שהושקעו בו, וזה עוד לפני השליטה באלמנטים הקולנועים המיידיים כמו צילום, עריכה ומשחק.
עלילת הסרט שואבת הרבה ממעשית איוב, אך ממוקמת בעולם נטול אמונה שלא לגמרי ברור האם אלוהים הוא זה שנטש, או שהאנשים הם אלו שהרגו אותו. הבנייה של הסרט היא לא פחות ממפעימה. מהרגע בו דמות אחת פותרת חידת היגיון עם המילה "אבולוציה", דרך איש הדת רם המעלה המעורב בשחיתות, תמונות של איקוניות דתיות התלויות ליד תמונות זימה של נשים, כנסייה בודדת שהיא לא יותר מעיי חורבות, ודמות שנשאלת יותר מפעם אחת האם היא מאמינה באל אך בוחרת להתחמק, כל אלו מנכיחים את ההעדרות ההשגחה האלוהית ואת ההריסות שהותירה מאחוריה.

הלוויתן נוכח בסרט בכל סצנה, מזכיר לנו את סיפור יונה הנביא ואת הלוויתנים הגדולים של בריאת העולם. היונק הימי עצמו נצפה פעמיים, פעם אחת כששילדו מוטל על החוף כאנדרטה לעולם שנכחד, ובפעם השנייה לרגע חולף כהתגלות אלוהית מול דמות ברגעה הקשה ביותר. אך לוויתנים נמצאים בו גם כסירות המתות הצפות במים וכמובן הבית הגדול שהוא שורש המריבה שמפעיל את עלילת הסרט, בה גבר צעיר מנסה להלחם בראש עיר מושחת המנסה לנשל אותו מאדמתו (מעשיית כבשת הרש גם היא כמובן עולה לתודעה).
האלמנטים האלו, שנבנים זה על זה ומושמדים על ידי הדמויות והעולם הקולנועי של זוויגינצב, מייצרים את הסיפור הקשה של אנשים שמתנהלים בעולם בו אין צדק, אין סיבה אך יש תוצאה, בו לרוע אין מנוח ולטוב אין מנוחה או נחלה. השאלה האם הדת והאמונה שנטשנו הן אלו המשרישות את הרוע, או אולי דווקא היעדרותן היא זו שמפוררת את היסודות המוסריים שלנו, אינה מקבלת תשובה ברורה ומוסיפה לסרט מימד פילוסופי וחמקמק.

אבל גם בלי אלו, "לוויתן" היה הסרט שהצפייה בו עברה לי הכי מהר בפסטיבל, על אף שאורכו מעל לשעתיים. זה בזכות ההומור אותו התעקש זוויגינצב לשבץ בסרט בכשרון רב, והמשחק המעולה של כל הקאסט.
אני מצאתי אותו שונה באיזשהו אופן משאר הפילמוגרפיה של הבמאי, כי סרטיו הקודמים היו יותר אקספרסיביים ואפופי מיסתורין, ו"לוויתן" ברגעים רבים מרגיש כמו דרמה טלוויזיונית באופן ההעמדה והדיאלוגים. זה כמובן לא גורע ממנו, אלא רק עוזר לצלוח אותו ולפתוח אליו את הלב ואת הראש.
ולא שזה אומר משהו, אבל נכון לרגע זה אהיה מופתע מאוד אם הסרט לא יהיה אחד מחמשת המועמדים לפרס האוסקר. למעשה, לדעתי הוא כרגע הטוען לכתר.

עופר גם הוא כנראה יתרום את דעתו על הסרט בימים הקרובים, אז השארו בסביבה.

הקרנה נוספת:
15.10, בשעה 21:30, קריגר

"וויפלאש" – Whiplash

Whiplash-5547.cr2

אם תשאלו אותי מהו הסרט האמריקאי העצמאי המדובר ביותר של השנה, אענה במהירות "וויפלאש". מהרגע בו הוקרנה הדרמה האינטנסיבית הזו בפסטיבל סאנדנס היא הפכה לשיחת היום ולאחד הסרטים היותר מהוללים של השנה.
יכול להיות שבשלב זה מערך הציפיות שיצר הסרט מעט מוגזם, ואולי ההתלהבות מביאה לציפיות גדולות מהראוי, אבל כל זה לא ייקח מהסרט את העובדה שהוא אחד הסרטים הכי אפקטיביים שראיתי השנה. הסרט מספר על בחור צעיר החולם להיות מתופף גדול, ונלקח תחת חסותו של מורה למוזיקה שלהגדיר אותו כרשע-קומיקס עלול להיות המעטה בערכו.
מתחילתו, "וויפלאש" עושה הכל כדי לכווץ את הצופה בכיסאו במתח בלתי נפסק, שמשווה לו הרגשה של סרט אימה ויותר מפעם אחת. זו איננה דרמת אינדי אמריקנית על יצירה ויחסי מורה-תלמיד כפי שאולי אפשר לטעות. זהו סמי-מותחן מורט עצבים על כוח ועל הקרבה.

המעניין ביותר בהקשר הזה הוא זהות הבמאי. דמיין צ'אזל כתב וביים, והוא בן 29 בסך הכל. שמו הוזכר בעבר כתסריטאי של המותחן המוזיקלי המגניב "התו האחרון" (Grand Piano) עליו הרחבת באחת ממהדורות "אימת החודש". על אף ש"התו" היה מותחן טראשי דה-פלמאי, רב פירוטכניקה ופעלולים, ו"וויפלאש" הוא דרמה חמורת סבר, הם לגמרי מזכירים זה את זה ברמת החרדה והשילוב בין מוזיקה ושפיות.

אני ישבתי מכווץ לאורך כל הסרט, מנסה להסדיר את נשימתי בסצנות מול המורה למוזיקה, אותו מגלם השחקן הנפלא ג'יי.קיי סימונס שנכנס לחיינו כהתגלמות האופל בסדרת המופת "אוז" בתפקיד שילינגר, אך מאז השיל את תדמית הפסיכופט בתפקידים קולנועיים כמו "ג'ונו" ו"לקרוא ולשרוף". כאן הוא חוזר בכל הכוח לאימה השילינגרית, ורבים מנבאים לו מועמדות לאוסקר על תפקידו כאן, והלוואי שכך יקרה. עם זאת, הבעיה שלי הייתה בכך שהוא מעט קיצוני לעולם הריאליסטי של "וויפלאש", ועל אף שכסטודנט לאומנות בעברי נתקלתי גם נתקלתי מורים נטולי חמלה, דמותו של סימונס בסרט לקוחה מעולמות קולנועיים אפלים הרבה יותר.
התפקיד הראשי ניתן לכוכב העולה מיילס טלר, שפרץ בכוח עם "פרוג'קט X", "מפוצלים", "הדייט שהביך אותי" ו"The Spectacular Now", וכאן עושה תפקיד מעולה שמצריך לא מעט מהשחקן הצעיר. דמותו היא בחור פגום ואנטי-גיבור לחלוטין, וזה בעיני מאזן את הסרט ומעניק לו את הנופך האנושי. למרבה הצער, שאר דמויות הלווין אינן זוכות לטיפול ונחוות כקישוט.

ככל שהצפייה מהסרט מתרחקת, משהו מ"וויפלאש" מחוויר אמנם, אבל קשה לי להזכר בסרט שכל כך השפיע עלי בזמן הצפייה והוציא אותי החוצה נטול אוויר ומסוחרר. זו כבר סיבה טובה להמליץ לראות אותו בפסטיבל או בהקרנות המסחריות אליהן יצא ממש לאחר מכן.

הקרנות:
17.10, בשעה 22:30, אודיטוריום
18.10, בשעה 21:45, טיקוטין

תגובות

  1. אורי אביב הגיב:

    ראיתי את לווייתן בקאן, שעמום מחץ. סרט נורא. למעלה משעתיים של אדם הנמחץ ע"י המערכת ומושפל ע"י כל הסובבים אותו. ועם כמה שזה נשמע "מפתה", רוב הזמן פשוט לא קורה כלום. אולי כי ציפיתי שזה יהיה סרט מד"ב פילוסופי 🙁

    1. להגיד ש״לוויתן״ זה סרט על אדם הנמחץ על ידי המערכת וכו׳ זו הסתכלות קצת, אה, פשטנית. וכיוון ששנינו יודעים שפשטנות היא לא משהו שמאפיין אותך, מר אביב, אני מצטרף להאשמה נגד פסטיבל קאן שהתחילו את הבלוף הזה של מד״ב פילוסופי מאת אנדריי זוויאגינצב. מצד שני, זה היה באותה הכרזה בה נטען ש״יומיים ולילה״ של האחים דארדן הוא מערבון, אז כנראה שהטמטום אצלם גורף.

      אולי הטקסט החדש של עופר על הסרט יעזור:
      http://srita.net/2014/10/14/leviathan_review_and_press_conference/

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.