• פסטיבל סולידריות 2025

״הכריסטופרים״, סקירה

21 בנובמבר 2026 מאת עופר ליברגל

בשנת 1989 פרץ לעולם הקולנוע סטיבן סודרברג. סרטו "סקס שקרם ווידאוטייפ" זכה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס והמשיך לדקל הזהב בפסטיבל קאן (אז זה היה אפשרי), הפך לשיחת בקרב חובבי קולנוע וגם זכה להצלחה מסחרית לא רעה בכלל, יחסית לתקציב הזעום שלו. עוד באותה שנה, יצא "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", סרט שהצליח בקופות כמעט פי שתיים מסרטו של סודרברג והוליד סדרת סרטים. אם כי גם הוא לא היה אחד משוברי הקופות הכי גדולים של השנה, רק הצלחה גדולה מן הצפוי לקומדיה צנועה. מי שהיה התסריטאי שלו הוא אד סולומון, שם פחות מוכר לחובבי הקולנוע מזה של סודרברג, אבל כן תסריטאי הוליוודי מאוד עסוק. הוא היה מעורב בין היתר בכתיבת "גברים בשחור", "המלאכיות של צ'ארלי" (גרסת 2000) "האשליה" וזו רשימה חלקית. בשנים האחרונות, סולומון הוא גם משתף פעולה תדיר יחסית עם סודרברג בטלוויזיה ובקולנוע, בסדרות "פסיפס" ו"מעגל סגור", בסרט "מהלך מתוכנן" שקצת נבלע בעומס היצירה של סודרברג אבל הוא מהנה בדרכו, וכעת ב"הכריסטופרים" (The Christophers) , סרט חדש שמגיע לקולנוע אחרי שהוקרן בארץ בפסטיבל ירושלים והוא מהנה אף יותר.

הקריירה של סודרברג ארוכה, מרתקת ומגוונת. עם יותר מ-30 סרטים (זהו סרטו ה-11 מאז שהכריז על פרישה) ומעורבות בסדרות טלוויזיה ופרויקטים ברשת. הוא התחיל כסמל של הקולנוע העצמאי ומזוהה גם עם סרטי "אושן", שהם הכי סרטי בדיחה פנימית של הוליווד על עצמה שאפשר להיות. דומה כי תמיד הוא מבקש להיות גם וגם: גם יוצר מקורי העושה סרטים בדרך שלו וגם מי שנמצא בלב המיינסטרים, או לפחות עם האצבע על הדופק. היו לו בקריירה לא מעט כלשונות מסחרים ואמנותיים, לרוב במקרים בהם נטה יותר לצד הניסיוני. אבל פחות או יותר תמיד, הסרטים שלו מצליחים להיות מבדרים וגם אלגנטיים במידה.

כאשר אני מנסה לשאול את עצמי מה בסופו של דבר מגדיר או מייחד את סודרברג לעומת במאי קולנוע אחרים, נדמה לי כי ניתן לייחס לו סוג של יעילות ושיוף. הוא מקצוען ששולט טכנית בצדדים שונים בעשייה (הוא גם צלם, עורך ומפיק) ויודע לטפח כותבים וכוכבים. הוא מרבה לעבוד והסגנון שלו קולח ומהיר. בין היתר, הסרטים שלו קצרים יותר מרוב התוצרת ההוליוודית: הסרט הנוכחי הוא באורך 100 דקות, טיפוסי לסרטי הבמאי ואולי אפילו ארוך יחסית אליו. לסרטים שלו כמעט תמיד יש טוויסט קטן המרגיש קצת יותר מתוחכם מהרגיל שגורם ליחס הביקורתי כלפיהם להיות ברוב המקרים חיובי.

מאידך, כבר הרבה זמן שהסרטים שלו מופיעים לעתים נדירות יותר ויותר במיטב של השנה, או מקבלים באז של ממש לפרס האוסקר, בו סודרגברג זכה ב-2001 על "טראפיק", באותה שנה בה היה מועמד גם על "ארין ברוקוביץ׳". אולי הוא גם לקח צעד אחורה מהעבודה בשיווק. בשנה שעברה הוא הוציא את "תיק שחור" הנהדר וגם הציג את "הכריסטופרים" בבכורה בפסטיבל טורונטו, עמדת זינוק לעונת הפרסים לסרטים רבים, אך במקרה של הסרט הזה הוחלט לדחות את היציאה שלו לבתי הקולנוע ל-2026 והקמפיין שלו לעונת הפרסים מינימלי או לא קיים. זה בגלל שיש בסרט משהו קאמרי, צנוע, שנון אבל לא מנסה להתבלט יותר מדי. או בגלל שהסרט טוב, אבל לא מופתי או זכיר במיוחד. יחד עם זאת, בעולם מסוים ויותר מאמץ שיווקי הסרט היה יכול לזכות ביותר תשומת לב, בעיקר לגבי שני השחקנים שבליבו שנותנים תצוגת משחק נהדרות, המרוממות את הסרט למשהו שכדאי מאוד לחוות. גם אם זה לא המיטב של סודרברג או הסרט הכי טוב שמוקרן כרגע בבתי הקולנוע. "הכריסטופרים" הוא קולנוע המשלב היטב בידור ואמנות מבלי להכביד יותר מדי. ליתר דיוק, הוא קולנוע בידורי על עולם האמנות.

ההופעה הסוחפת ביותר בסרט היא של איאן מקלן האגדי, באחד מתפקידיו הגדולים בקולנוע מזה זמן רב. מקלן מגלם את דמותו של ג'וליאן סקלאר, אמן בריטי מוערך ופרובוקטיבי בעברו, כזה ששמו מוכר לא רק לחובבי אמנות פלסטית מאחר ושימש כשופט בתוכנית ריאליטי למציאת ציירים המצטיינים באמנות. ימי השיא שלו כיוצר מאחוריו והוא מתפרנס מצילום ברכות והודעות מותאמות אישית למעריצים באינטרנט, בשפה הישירה והלא-בהכרח תקינה פוליטית שלו. זה מספק לו די כסף, אולם הילדים שלו, שמתנכרים לאביהם, רוצים יותר. בין היתר, הציורים המוערכים ביותר של סקלאר הם סדרה של דיוקנאות בשם "הכריסטופרים", בהם מתועד מאהב צעיר שהיה לו בעבר. יש שתי סדרות ציורים שהוצגו והוא החל לעבוד על סדרה שלישית, אך מעולם לא סיים את הציורים, או לפחות לא הוציא אותם מביתו. הילדים שלו רוצים למכור את הציורים הגנוזים, בעוד האמן עצמו מבקש להשמיד אותם.

זה מכניס לתמונה את הדמות הראשית הנוספת בסרט, האמנית הצעיריה לורי בגילומה של מיקיילה קול. לורי היא אמנית לא מצליחה, אבל בעלת יכולת גם בהבנת אמנות וגם בזיוף ציורים, כולל סגנונו של סקלאר. היחסים שלה עם היצירה שלו מורכבים ומשלבים הערכה ובוז. הבנים של האמן מעסיקים אותה במטרה שתביא להם את הציורים, כדי למכור אותם ברווח כספי. לצורך כך, היא מעמידה פנים כי היא נשכרה כעוזרת אישית לג'וליאן, שמצדו רוצה בין היתר שהיא תעזור בחיסול היצירות שלו. ללורי יש תכנית להתמודד עם כך, אבל ייתכן וגם ג'וליאן יודע הרבה יותר ממה שנדמה. וזה כל מה שניתן להיכנס אליו בתקציר מבלי להיכנס לספוילרים, בסרט בו ההפתעות הם לאו דווקא מה שקורה בסוף, אלא גם מה הדרך לשם, מה מתגלה וכיצד.

ביתו הגדול של סקלאר הוא זירת ההתרחשות העיקרית, גם אם לא היחידה. ליבו של הסרט שיחה מתוחה בין שתי הדמויות הראשיות, שיחה מלאה בשנינות וגם במניעים נסתרים שהדמויות מהססות לחשוף, בסוג של משחק מוחות. באופן מוזר, זהו הסרט השני השנה בה קול מככבת בתור מישהי אלמונית בשיח עם דמות מפורסמת שעוסקת ביצירה, אחרי ״Mother Mary״. מה שמעניין כי בעוד לסרטים יש הרבה מן המשותף כולל הצורך של הדמות שלה להיראות חלשה יותר ממה שהיא בפועל ולהסתיר מידע, היא משחקת דמויות שונות לגמרי בשני הסרטים ועדיין מצליחה להיות מרתקת ובסרט הזה היא קונטרה של ממש למקלן, משימה לא פשוטה כי בסרט הזה הוא במצב משוחרר שמאפשר לו להתפרע. מקלן משחק דמות שהיא בו זמנית נבל וגם בעלת מימד ארס-פואטי המתכתב עם המעמד של השחקן כאייקון של הקהילה הגאה. סקלאר הוא גם אמן שמפורסם ביציאה פומבית מהארון בעידן בו זה לא היה מקובל. אם כי החיים שלו כללו יותר תפניות.

מבלי להרוס יותר מדי, אפשר לציין כי גם שאלות של זהות מינית ואתנית והקשר שלהם לקבלה בעולם האמנות כיום, בעבר הקרוב ובעבר הרחוק עולות בסרט, שהוא סאטירה על עולם האמנות מבלי לזלזל בערך של האמנות עצמה. העיסוק באמנות משולב בעיסוק בשליטה, בכלכלה שהיא חלק מן המסחר של היצירות ובתהילה, באופן שיכול להקביל גם לתהילה של סודרברג כבמאי קולנוע או של מקלן כשחקן במעמד שעל פניו יכל בעבר לאפשר לו גם אמירות ומעשים שאולי היו מסבכים אנשים אחרים. ברגעיו הטובים, "הכריסטופרים" הוא סרט נטול ריסון. יש רגעים בהם הוא משנה את הטון מעט ומעביר את הפוקוס לא רק לגאון המוערך, אלא גם לבלאגן שהוא מותיר מאחוריו, גם אם הסרט משחק עם ההזדהות של הקהל. או לפחות עם הדמויות מהן הקהל נרתע, גם אם הוא יכול להבין.

מה שמתסכל ברבים מסרטיו של סודרברג נכון גם לגבי הסרט הזה: הוא מבדר וקולח ויש בו לא מעט קטעים מעמיקים, אבל חלקים אחרים בו מעט עצורים וכפי שטענתי, הוא קצת דוהה בזיכרון עם הזמן. למרות שייתכן ויש בו משהו ממזרי שיצוץ בציפיות חוזרות, שכן יש הרבה רמיזות להתענג עליהם. לצד "תיק שחור" זה אחד מן השיאים של התקופה הנוכחית ביצירה של סודרברג, במאי שבשורה התחתונה כמעט תמיד מהנה לצפות בסרטיו, גם כאשר הוא רחוק משיאו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

×