״תיק שחור״, סקירה

הסרט "תיק שחור" (Black Bag) הוא העשירי באורך מלא של סטיבן סודרברג מאז 2017, כך שזה לא ממש מפתיע שהבמאי שהצהיר על פרישה מעשיית סרטים בשנת 2013 עומד כבר על שני סרטים שעלו למסכים בשנת 2025. אבל מלבד קצב עבודה מהיר של הקולנוען שגם מצלם ועורך את סרטיו (ועושה גם טלוויזיה, אפליקציות ועוד עיסוקים), ייתכן שאפשר להצביע על עוד אלמנט בולט בסרטים שיצר מאז הפרישה שלו. סודרברג מצמצם מעט את השאיפות לפרסים בשנים האחרונות והוא פשוט בא להנות מן העבודה. אלא שהנאה בהקשר שלו מייצרת קולנוע מהודק שאף פעם לא מסוגל להיות צנוע, שכן הוא כולל את השילוב המנוגד שמאפיין את סודרברג מאז פרץ לתודעה עם "סקס, שקרים ווידאוטייפ" בשנת 1989: אהבה לקולנוע הוליוודי הכי קלאסי ונוסחתי שיש מחד, עם חיבה לאתגר את עצמו עם מגבלה או ניסוי קולנועי מסוים כמעט בכל סרט. לפעמים מדובר בניסוי טכנולוגי, לפעמים זה גישה אחרת לנרטיב או אלמנט מתוכו ולא פעם זה יכול להיות פשוט ז'אנר בו או לא עבד או משחק עם אחד מן הכללים של הז'אנר.

"תיק שחור" הוא מותחן ריגול, ז'אנר בו הוא נגע כבר ב"בגידה כפולה" משנת 2011, אבל כעת הוא עליו עם פחות פעולה ויותר הישענות על התסריט. מי שחתום על התסריט הוא דיוויד קפ, תסריטאי בעל גוף עבודה עשיר ומרתק בפני עצמו שכבר שיתף פעולה עם סודרברג ("קימי"), אבל הרקורד שלו כולל מספר שיתופי פועלה עם סטיבן ספילברג וגם כמה גיחות לעולם הריגול, למשל עם "משימה בלתי אפשרית", הראשון בסדרת הסרטים. הפעם שניהם הולכים על השילוב בין סרט ריגול לסרט על מערכות יחסים, כלומר, האם ניתן לשלב בין פעילות בארגון הביון הבריטי (בו עוסקים היוצרים האמריקאים) לחיי נישואין? בווריאציה קצת שונה על הנושא מאשר "מר וגברת סמית" על הגרסאות השונות שלו. כאשר המונח "תיק שחור" הוא בעצם קוד של עובדי משרד הביון ל"אסור לי לדבר על זה, רק מי שצריך לדעת יודע, גם בתוך הארגון שלנו וגם אם אנחנו נשואים".

הסרט נפתח בסצנה בשוט רציף ארוך, בהתאם למה שנראה כטרנד שחוזר בקולנוע ובטלוויזיה של שנת 2025. בסיומו, הסוכן ג'ורג' וודהאוס (מייקל פאסבנדר), מקבל אישור לחשש שלו: יש בגידה בתוך הארגון ומידע מאוד רגיש דלף החוצה. הסוכן עמו הוא עובד גם הכין רשימה של חמישה חשודים שיכלו לבצע את הבגידה. יש לג'ורג' ימים ספורים על מנת לחשוף את המדליף ולהציל חיים של כמות גדולה של בני אדם. התוכנה המדויקת שדלפה קרויה סוורוס, אבל היצ'קוק היה קורא לה מקגפין: היא מאוד חשובה לדמויות בסרט, פחות לקהל שצופה בסרט, או לפחות זה המצב רוב הזמן. התוכנה כן קשורה בפוליטיקה עכשווית והסרט מהרהר בסוגיות אתיות לפרקים, אבל לא ממש מעמיק בכך או מביע עמדה חד משמעית, לפחות לא ביחס לסרטים אחרים של הבמאי. מה שיותר חשוב לחוויית הצפייה הוא שרשימת חמשת החשודים כוללת גם את קתרין (קייט בלאנשט), אשתו של ג'ורג'.

ג'ורג' מחליט להזמין את כל החשודים לארוחת ערב שהוא מבשל. באופן נוח וקשור לנושאי הסרט, מדובר למעשה בשני זוגות רומנטיים בשלבים שונים של הקשר, כי מערכות יחסים בתוך הארגון הם אולי דבר מאתגר, אבל הסרט לא ממש מעוניין במרגלים שלא נמצאים בזוגיות. ג'יימס סטוקס (רגה-ז'אן פייג') קודם לאחרונה בידי ג'ורג' והוא יוצא עם זואי (נעמי האריס), הפסיכולוגית של הארגון. פרדי (טום ברק) לא קודם לתפקיד למרות שהוא ותיק יותר והוא יוצא עם קלריסה (מריסה אבלה), תצפיתנית חומרים מלוויינים שצעירה ממנו בלא-מעט שנים, ואין לה בעיה להצהיר כי היא נמשכת לגברים יותר מבוגרים וזה אולי חלק מן העלילה שלא אחשוף כיצד היא מתקדמת אחרי ארוחת הערב.

אתם יכולים אבל לנחש שיהיו הרבה חשדות, תפניות בעלילה וחלוקה חלקית של האמת, שכן "תיק שחור" הוא דבר שמקפידים עליו -כל אחד חושף רק את המידע שהוא סבור כי השני צריך לקבל, או אפילו פחות מכך. למי שרוצה עוד קשר לסרטי ג'יימס בונד, גם פירס ברוסנן כאן בתור ראש ארגון הביון, או תפקיד בכיר אחר. הפרטים לא חשובים. היכולת לחבר את המתח של סיפור הריגול למתח מיני הן בזוגיות והן בין אנשים שלא בזוגיות הוא לב העניין.

והוא עשוי נהדר. אין כמו סודרברג בבחירה מפתיעה ויעילה של זוויות צילום ושימוש בעריכה המייצרת גם קומדיה וגם מתח. ייתכן וזה תענוג בעיקר לסינפילים או חובבי קולנוע הוליוודי קלאסי. כזה שמתענג לא על חיקוי של המציאות, אלא על השנינות של כל הדמויות אשר לא מדברות כמו בחיים, אלא בצורה חריפה ועסיסית יותר. יש בסרט עלילה עם סכנה גדולה, אבל אין דבר שיותר מענג בו משני אנשים בחדר, או שני אנשים בסירה. יש כל כך הרבה דרכים לצלם ולערוך את הסיטואציות הללו וסודרברג הוא כבר מאסטר ותיק שתמיד הצטיין בהפיכת כל סיטואציה למעט יותר סקסית. כמו ברוב סרטיו, הוא לא צריך יותר משעה וחצי על מנת לספק את הבידור האיכותי שלו.

תורם לכך גם צוות השחקנים בו כולם טובים, כאשר מי שבולטת היא מריסה אבלה שניתן היה לכתוב כי התפקיד שלה גונב את ההצגה, אבל פאסבנדר ובלאנשט בכל זאת כאן וכל אחד מהם מתאים לסודרברג כמו כפפה ליד, מסיבות הפוכות: פאסבנדר מצטיין בסטואיות, בפנים חתומות ולכאורה בסגנון משחק מינימליסטי, בעוד בלאנשט היא מלכה של משחק שהוא גם מודגש וגם איכשהו אמין לדמות. "תיק שחור" הוא לא אחד מן הסרטים הכי בולטים של הבמאי או סרט שתזכרו זמן רב אחרי הצפייה. סודרברג כבר לא ממש מנסה לכוון למחוזות הללו. הוא כן בידור אפקטיבי ושנון לכל אורכו – סרט שלא מזלזל באינטליגנציה של הקהל ובו בזמן מבהיר גם שהוא לא אמין. בידור למבוגרים כמו שלכאורה הוליווד כבר לא מנסה לספק.