• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

"בגידה כפולה" (Haywire), סקירה

17 בפברואר 2012 מאת אור סיגולי

מה שהופך את סטיבן סודרברג לאחד היוצרים המרתקים ביותר שפועלים כיום בקולנוע, היא העובדה שפעמים רבות הסרטים שלו מתעסקים בדברים מורכבים הרבה יותר ממה שנראה בצפייה ראשונה. כלומר, רק אחרי צפייה שנייה או מבט מעמיק, לפתע הקוד בו הוא משתמש נפרם מול ענינו ואנחנו מבינים שבסרט היה הרבה יותר ממה שנדמה לנו. למשל סרטו "חברה בתשלום" ("The Girlfriend Experience") שלא היה סיפורה של נערת ליווי אלא בחינה מעמיקה על חייו של יוצר קולנוע; או "התפשטות" ("Contagion"), סרטו האחרון והמצוין שהוקרן ממש לפני כמה חודשים, שרק השתמש בעלילת מגיפה אפוקליפטית כדי להביא לנו משל מתוחכם על הדרך בה העולם המודרני מתמודד עם האינפורמציה שמפיצות רשתות התקשורת.

סודרברג, בהצלחותיו, הוא יוצר ערמומי שמשתמש בתבניות קולנועיות מוכרות כדי להגיש לנו אלגוריות כפי שטרם חווינו אותם. זו הסיבה מדוע סרטיו תמיד מצריכים שיפוט מעמיק יותר, סבלני יותר.

סרטו החדש, "בגידה כפולה" (Haywire), גם הוא לא עושה חיים קלים. על פניו מדובר בדרמת אקשן וריגול בסגנון טרילוגיית "זהות אבודה" ו"ניקיטה" בה סוכנת עצמאית מוצאת את עצמה קורבן לבגידה, והיא נאלצת להלחם על חייה מול אויב שחשבה לחבר.

אפשר לפתור את הסרט כז'אנרי ותו לא, אבל בהרגשתי זה יעשה לו עוול לא פשוט. סודרברג והתסריטאי לם דובס (אתו עבד סודרברג בעבר על The Limey ו"האיש הנרדף", ולרבים הוא מוכר יותר כתסריטאי סרט המד"ב האפל והנהדר "עיר אפילה") מפזרים לצופים רמזים במהלך הסרט שמצריכים הקשבה רבת ריכוז. כמו למשל העובדה שהסרט נפתח ומסתיים באותה מילה, או מבוך מסתורי שעולה בסרט כמה פעמים אך לא נחשף לנו, ומשפטים מסגירים כמו "הרעיון הוא פשוט לאבד את עצמך". עוד רגע מעורפל הוא דיאלוג קצר בין שתי דמויות לפני שאחת מהן מוצאת את מותה. "אני לא מאמין שהכרנו לפני שבעה ימים", אומרת אחת הדמויות. "שמונה," עונה הדמות השנייה, "הכרנו לפני שמונה ימים". כאשר יוצר עמוס קרדיטים כמו סודרברג מתעכב על משפט כמו זה שעל פניו אין לו משמעות כלל, כנראה שיש משהו שם שמבקש תשומת לב.
תוסיפו לכך את שבירת הכרונולוגיה של הסרט בחלקו הראשון, המסופר בדיעבד לדמות שחשיבותה מוטלת בספק, אשר מרמזת שאולי הסרט מנסה להתעסק בזיכרון, או בניסיון של הדמויות לפענח את המציאות כפי שהם חווים אותה על פי שברירי מציאות מהעבר. מה שבטוח, יש פה קונספט ששווה להעמיק בו ולחקור אותו גם לאחר כותרות הסיום.
בין אם כך ובין אם כך, לחובבי הקולנוע האדוקים תמיד יש סיבה לצפות בסרטיו של סודרברג מכיוון שהם עצמם טקסטים מטא-קולנועיים ומודעים לעצמם. כך למשל באחת מסצנות השיא של הסרט החשמל נופל ואנחנו לפתע מביטים בסיקוונס אקשן בצבעי כחול-מטאלי כאילו זהו סרט אקשן צרפתי משנות החמישים, או טייק-אופים משעשעים על קלאסיקות הוליוודיות כגון "קזבלנקה" ו"מעתה ועד עולם".

אבל כל הניתוחים וההברקות לא שוות דבר אם הסרט עצמו לא מהנה. וכחוויה בידורית "בגידה כפולה" מספק אתגר לא קטן. אפשר להגדירו תחת כותרת בסגנון "סרט אקשן אומנותי", שזו דרך חיובית להגיד שהסרט שובר את הציפיות שהוא עצמו בונה ובכך מייצר בלבול שעלול לתסכל רבים. מצד אחד בסרט ישנם כמה מסצנות הקרב אחד-על-אחד מהמרשימות בהעמדתן (כולן אגב, מופשטות ממוזיקה או אפקטים) אך מאידך לסרט קצב לא אחיד, התפתחות מוזרה וחוסר בהירות בבנייה הדרמטית.
מצד אחד הסרט משופע בשחקנים מפורסמים בעלי יכולות דרמטיות מרשימות (מייקל דאגלאס, אנטוניו בנדרס, יואן מקגרגור והמטאור החדש מייקל פאסבנדר) אך התפקיד הראשי – של האישה היחידה בכל הסרט, וזהו עוד פתח לקריאה ופענוח – ניתן לשחקנית לא ידועה בשם ג'ינה קאראנו שאת רוב תהילתה השיגה בהשתתפותה בתכניות לחימה כמו "גלדיאטורים אמריקניים".
על אף שדמותה של קאראנו, מאלורי קיין, יכולה להראות גם לליסבת' סלנדר מ"נערה עם קעקוע דרקון" כאב מהו, יכולותיה של השחקנית המגלמת אותה מוגבלות במקרה הטוב, בשונה מכל הגברים שסביבה.

בנינו, כל סרט שמאפשר לי לשים תמונה שלו בפוסט הוא לגיטימי אצלי. פאסבנדר והשנייה ב"בגידה כפולה".

הסרט עצמו עשוי נהדר. סודרברג, שגם מצלם את סרטיו, משתמש בשטיק האהוב עליו של עדשות בצבעים שונים, אווירה מונוכרומטית שמזכירה את סרטי הפראנויה של שנות השבעים ומוזיקה מגניבה במיוחד מאת דיויד הולמס, אתו גם עבד על האהודים מבין סרטיו "אושן 11" ו"רומן לא חוקי". כולם מייצרים אווירת גרוב מדבקת.
אך כל אלו יכולים להיתפס כתרגילי סגנון פשטניים ותו לא אם מסרבים לצלול פנימה אל מה הסרט באמת. ולזה, כאמור, יש לא מעט פרשנויות.

למרבה הצער מילה שלילית לסיום חייבת להיאמר לגבי האמונים על תרגום הסרט לעברית. עבודת המתרגם היא קשה ומורכבת, ולכן לא ברור האם חיפזון לשחרור העותק הוא זה שהביא לכך שמדובר באחת העבודות החפיפניקיות ביותר שנראו לאחרונה. אפילו אפשר לומר שטוב יעשו אם יוציאו את העותק לתרגום מחודש. שינוי שמות של דמויות ("קרוס", שם שחשוב לעלילה מכיוון שהוא מעיד על בגידה, הופך ל"רוס" מספר פעמים) ופנייה לנקבה נרשמת כפנייה לזכר. זה כמובן במקרים בהם יש איזשהו קשר בין המשפט שנאמר לתרגום העברי. וזה, באופן אירוני המקביל לעלילות סרטיו של סודרברג, ממש לא מובן מאליו.

השאר תגובה