• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״קדימה, קדימה״, סקירה לסרטו של מייק מילס
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

״מהלך מתוכנן״ (No Sudden Move), סקירה

18 באפריל 2022 מאת אורון שמיר

מאז הפרישה של סטיבן סודרברג (מהוליווד, לא מהקולנוע) הוא מצוי באחת התקופות הפוריות בקריירה שלו. אם נסמן את ״חיי עם ליברצ'ה״ בתור קו פרשת המים, אנחנו מתקרבים לעשור של סרטים, סדרות ושאר מיזמים של הקולנוען שנטש את הזרם המרכזי כדי להתמקד בשוליים המועדפים עליו ממילא. ליתר דיוק, שתי סדרות (״הניק״, ״מוזאיק״), שבעה סרטים באורך מלא ואחד קצר, לצד פרישת חסות כמפיק על מספר כפול מזה של פרויקטים. כולל טקס אוסקר אחד כמעט נסיוני ומוזר במיוחד. כאשר הוא עבר לפעול תחת נטפליקס, עם ״המכבסה״ או ״ציפור בשחקים״, החשיפה המשיכה להיות גבוהה גם בישראל. אבל בשנתיים האחרונות אני מקבל את אספקת הסודרברג הסדירה שלי דרך HBO MAX שהוא שירות סטרימינג אמריקאי שלא קיים בארץ.

למזלנו, חברת yes החליטה להרים את הכפפה וזימנה בשבועות האחרונים בזה אחר זה את הסודרברגים החסרים. על מותחן הפרנויה ״קימי״ (Kimi) והדרמה הספרותית ״הכל דיבורים״ (Let Them All Talk) כתבתי עבור גלריה של ״הארץ״, ורק כאשר שיתפתי זאת בפייסבוק נוכחתי לגלות שגם הסרט שסודרברג ביים בין לבין כבר זמין לצפייה בישראל. אז קודם תודה למבקר הקולנוע עידו הלמן שהסב את תשומת ליבי. לכן, אין מניעה לשתף ש״מהלך מתוכנן״ (No Sudden Move) הוא אמנם הכי פחות קריטי לצפייה מבין שלישיית סרטי סודרברג עבור הסטרימינג של וורנר, אבל הוא בהחלט צפייה מהנה. למקרה שמתחשק לכם ולכן סרט גנגסטרים המתרחש בשנות ה-50 ומלא בפרצופים מוכרים ותפניות עלילה, אני מנחש שהוא יעשה את העבודה ומעבר לכך. ממש כפי שאפשר לצפות מהבמאי שנוטה להוציא את המקסימום ואז להפתיע.

כותרות הפתיחה מוגשות בסגנון התואם את מועד התרחשות העלילה, ומה שרואים לצידן הוא את דון צ׳ידל מהלך ברחובות דטרויט, מישיגן. אבל עוד לפני שרואים משהו, שומעים את הפסקול שהלחין דייויד הולמס, שאם תרשו לי – הוא פשוט מטריף. הולמס, מוזיקאי יליד בלפסט, עבד עם סודרברג על סדרת סרטי ״אושן״ ולאחרונה ב״לוגאן לאקי״ ו״המכבסה״, אבל משהו הפעם הקליק להם נכון מתמיד. המוזיקה בהחלט מרפררת לז׳אנר הגנגסטרים או מותחני הפשע, אבל היה בה גם משהו מערבוני מחד וג׳אזי מאידך. בכל פעם שנעימה חדשה התגנבה לסרט היא פשוט גנבה את הסצנה לגמרי מבחינתי והיוותה תזכורת שסודרברג תמיד יודע עם מי לעבוד. זה נכון שהוא לא רק מביים אלא גם מצלם ועורך בשמות בדויים קבועים (פיטר אנדרוז ומרי-אן ברנרד), מה שמקנה לו שליטה מירבית על הפן הצורני של היצירה ומעבר לו, אבל אנשי המקצוע סביבו מקפיצים את יצירותיו רמה אחת מעלה בכל פעם מחדש.

חזרה אל הפתיחה, שם מתברר כי צ׳ידל מגלם פושע זוטר מאוד בשם קרטיס שהסתבך באופן שטרם ידועה חומרתו עם שני ראשי המאפיה המקומיים, מהצד השחור והאיטלקי של העיר. שמו הוכתם בשל תקרית ממנה יצא עם אס בשרוול, אבל גם עם צורך עז להשיב מזומנים אבודים. הוא משיג ג׳וב שנשמע פשוט מדי, באופן מחשיד. טיפוס מפוקפק (ברנדון פרייזר במשקל דרמטי, עקב צילומי סרט של דארן ארונופסקי) מציע לו להצטרף לצוות של שלושה חמושים השומרים על בני ערובה. כך מתווספים אל הקלחת בניסיו דל טורו וקירן קאלקין, שניים מהם נשארים לשמור על משפחתו של הקורבן ואחד מלווה אותו למשימה. הקורבן מגולם בידי דייויד הארבור, רואה חשבון בחברה גדולה שמצווה בידי הפושעים לפרוץ לכספת של הבוס שלו ולהשיג משם מסמך יקר ערך, אחרת משפחתו תיפגע. מה שאמור היה להיות ג׳וב פשוט עבור כל המעורבים, מסתעף לכדי עלילת פשע סבוכה בסדר גודל עולה, המערבת את צמרת העיר כמו גם את תחתית הביוב המוסרי שלה.

את התסריט הפתלתל כתב אד סולומון הוותיק, שלזכותו ״ביל וטד״ ו״גברים בשחור״ ולחובתו ״האחים סופר מריו״ ו״האשליה״. האמת היא שזה כנראה התסריט המצטיין שלו במילניום הנוכחי, מכל בחינה. הדיאלוגים תואמים יחסית לתקופה, הסאבטקסט צורם רק לעתים נדירות, הדמויות רבות אך מובחנות, ובעיקר מעניין לעקוב אחר הסיפור דווקא משום שלא פשוט לנחש את הצעד הבא. זו קלישאה לכתוב את זה אבל נזכרתי במותחני פשע של האחים כהן: החל מניואנסים כמו דגשים על דיאלקט מסוים ודיבור ציורי אך ישיר וכלה בעצם הסיפור על דגי רקק של עולם הפשע המטפסים ספק במקרה לצמרת, או הסיבוך של אדם מן השורה בעולם תחתון הזר לו. הכהנים עצמם לא רק התפצלו אלא ממש מיאנו לכתוב סיפור כזה כבר שנים, עד כדי כך שבמאים כמו ג׳ורג׳ קלוני ניסו את כוחם בתת-הז׳אנר עם ״סודות הפרברים״. בעיניי, ״מהלך מתוכנן״ הוא ניסיון מוצלח יותר, גם אם לא באותה רמה של המקור, אבל פשוט נהניתי מכל משפט מתוחכם למחצה כאילו מדובר בשירה צרופה. ככה זה כשרמת התסריטאות בהוליווד בצניחה חופשית לפחות עשור אם לא שניים.

בכל מקרה, סודרברג לוקח את התסריט לכיוונים סגנוניים שונים. זה לא רק השחזור התקופתי או הז׳אנרים בתוכם פועל הסרט, זה גם הסטייל הכללי. מי שעדיין בטראומה מן הניסויים של הבמאי שצילם סרטים בעזרת אייפון, מ״אל-שפויה״ ועד ״ציפור בשחקים״, ישמחו ודאי לשמוע שהסרט הנוכחי צולם אמנם דיגיטלית אבל במצלמות רד המיועדות לקולנוע ובעדשות אנאמורפיות. יש הסברים שלמים עבור גיקים של התחום על שיטת הצילום הנוכחית, שאמורה הייתה לדמות את עדשות התקופה שמתחו מעט את הפריים הרחב חזרה כלפי מעלה ומטה, אבל לא רק שאני לא מתכוון להיכנס לזה – חשובה לי יותר התוצאה. במקרה זה, היא אכן לא שגרתית לגמרי למראה וכנראה השאירה את העיניים שלי דרוכות לכל אורך 115 הדקות המרכיבות את הסרט, מה שתאם את העלילה. זה לא שמדובר במותחן איטי, אולי רק במערכה הראשונה, אבל קמצוץ הומור שמגיע בדיוק מתי שצריך ושחרור הרסן בשלב יחסית מוקדם הופכים את הסרט לדרמה מבדרת המחליפה הילוך רגשי כנדרש.

כל זה בעיקר נותן לשחקנים הרבים המון עם מה לעבוד והקאסט המרשים של הסרט ממש לא נעצר בשמות הנ״ל. לא הזכרתי למשל את ג׳ון האם בתור שוטר עם תפקיד מפתח, את ריי ליוטה וביל דיוק בתור ראשי המאפיות המתחרות, את קרייג גרנט בתפקידו האחרון על המסכים, או את הצלעות הנשיות המתגלות כחשובות מכפי שהן מוצגות: איימי סימץ, פרנקי שו וג׳וליה פוקס. השתיים הראשונות עוד יחסית מוכרות, בטח בעולם הקולנוע העצמאי או הטלוויזיה, בעוד פוקס פרצה בתפקיד ראשון נהדר כמאהבת של אדם סנדלר ב״יהלום לא מלוטש״ ומאז רק חיכיתי לפגוש בה שוב על המסך. היא מגלמת כאן תפקיד דומה, כאשתו של מאפיונר אחד שמנהלת רומן עם האחר, ולכן אפשר לקוות שלא תיתקע בטייפקאסט אבל ניתן גם להניח שבתור נקודת התחלה לקריירה זו פתיחה מבטיחה.

אם תרצו להבין עד כמה חזק הליהוק בסרט, קחו בחשבון שחודשים ספורים לפני הצילומים איבד הבמאי ארבעה שמות גדולים שהיו כבר מוכנים לצילומים: סבסטיאן סטן, ג׳ון סינה, ניקולס קייג׳ וג׳ורג׳ קלוני. וזה אחרי שג׳וש ברולין פרש מהפרויקט עוד כשקראו לסרט ״Kill Switch״. משעשע לנסות לנחש מי היה אמור לגלם איזו דמות מבין אלו שלוהקו מחדש, אבל קשה לומר שחסרה איזו נוכחות על המסך. המשחק נע בין מספק למשובח, בעיקר הצימוד של צ׳ידל הרגוע ודל-טורו הבלתי צפוי, המתנהלים בעולם של גנבי הצגה סדרתיים. אמנם אני אישית מתקשה להתחבר אל הארבור, והדמות שלו כאן די בלתי נסבלת, אבל זה לא שקלוני היה פותר לי את הבעיה. נקודת זכות הוא הרוויח על הראיון בו סיפר איך היה לעבוד בראשית הגבלות המגפה עם הבמאי של ״התפשטות״, שהיה צעד לפני כולם הן בפרוטוקולים נכונים של סט צילומים והן בתחזיות מתי יגיעו החיסונים המיוחלים.

את הופעת האורח החביבה עליי לא גיליתי, רק ארמוז שסודרברג הממזר שם בידיה את סצנת המפתח ואת המונולוג החשוב בסרט מבחינה תמטית. דווקא כי הוא ידע שהקהל יידרך מחדש נוכח הפרצוף החדש והמוכר על המסך והשתמש בחסרון כיתרון. זה קצת ספוילר לדון בכך, אז אומר רק שכמעט הולם כיצד הפקת הסרט נערכה בתקופה שבה כוחות נעלמים שלטו בחיינו, ובמובן מסוים הונהג דין אחד לעשירים ואחר לכל השאר. בעולם של הסרט כסף נדבק אל כסף, אבל מי שמונחה בידי תאוות בצע מעוורת עלול למעוד בדרך. גם סוגיות של אמון בין פושעים או אפילו בין בני זוג ובתוך משפחות הוא נושא מרכזי למדי, כאשר אפשר מצד אחד להאשים את היוצרים בציניות קלה או להצביע על החלטות שמקבלות הדמויות ולטעון שכל אחד מקבל את המגיע לו, מי יותר ומי פחות. אבל אם לשוב ולחזור לחוסר שיוויון בפני החוק, נדמה לי שזה הדבר הבולט ביותר בסרט המחביא את הביקורת שלו עד לרגע האמת, משל הייתה מעטפה חשובה בכספת סודית שסופה להיחשף.

חשוב יותר מכל מסר, מי שבאים לראות סרט בשביל שחקנים אמורים להנות כאן מאוד. סודרברג את סולומון הכינו להם מגרש משחקים נרחב להביע את עצמם וזה בדיוק מה שקורה. ככה זה כשיש תסריטאי שיש לו עדיין מה להוכיח אבל במאי שיודע לזוז הצידה כשצריך אבל גם מתי להפגיז בזוויות/תנועות מצלמה או עריכה קצבית. לגבי סודרברג, נראה שהוא לא הולך לשום מקום ואפילו לא תספיקו להתגעגע אליו. זאת משום שלצד שני הסרטים שהוזכרו כבר, מתוכם אמליץ שוב על ״קימי״ במיוחד ועל ״הכל דיבורים״ למדי, הוא כבר מצלם את הסרט השלישי בסדרת ״מג׳יק מייק״ (שהוא ייסד, כזכור) והחל בהפקה ובימוי של מיני-סדרה בשם ״Full Circle״. עד סוף השנה הבאה הוא לא רק יהיה חתום על יותר פרויקטים ממספר השנים בהם נוצרו, אלא ממש יעקוף את הממוצע של יצירה אחת בשנה. הוכחה כי מדובר במכונת קולנוע אמיתית הפועלת ברמת איכות קבועה. קולנוענים העמלים שנים על פרויקט בינוני, באשמת התערבות אולפנים, יכולים רק לקנא.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.