• אופיר 2017 - הימורי הזוכים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • סרטים חדשים: ״יוצא מן הכלל״ של מישל הזנווציוס
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח חמישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח רביעי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 40
  • אימת החודש - אוגוסט 2017

"התפשטות", סקירה

27 באוקטובר 2011 מאת אור סיגולי

מנוחה רבה לא הייתה לי אחרי ההקרנה של "התפשטות" בפסטיבל חיפה. מעבר לזה שסרטו האחרון של סודרברג סגר את הפסטיבל, רגע שתמיד מדכא אותי, לא יכולתי שלא לחשוב שאני מפספס משהו.
סטיבן סודרברג הוא אחד הבמאים הכי אינטליגנטיים שאני מכיר והוא תמיד מביא משהו נוסף ליצירותיו. לכן, חשבתי לעצמי, אין שום סיכוי שסודרברג עשה סרט רק על מגיפה. זה לא עובד ככה. כמו ש"חברה בתשלום" הוא סיפור על במאי ולא על נערת ליווי, ככה לא סביר ש"התפשטות" הוא סרט על חוקרי מחלות.
ביום ראשון נאלצתי לחזור לשגרה ולכן הזנחתי מעט את ניסיון הפיענוח עד שהמגיבה המתמדת קש שאלה אותי למה טענתי מעל דפי הבלוג שהסרט מצויין. התחלתי לכתוב לה תגובה מהוססת ואז תוך כדי דברים קצת נפלו לי למקום.

אז זאת הצעתי לפרשנות ל"התפשטות" (המצויין). זה אחרי צפייה אחת בלבד אז קחו בחשבון.
אה, בהיות הפוסט הזה ניתוח ולא ביקורת, ספויילרים ברמות משתנות לאורך הטקסט. עדיף לשימוש אחרי הצפייה.

"התפשטות" מתחיל תחת הכותרת "יום 2" בטרמינל של שדה תעופה. שימו לב שהסרט נפתח בטרמינל. זה גם החלק הזה בשדה התעופה וגם המילה האנגלית ל"סופני". כבר התחלה טובה לסרט שבו ימותו אלפי אנשים.
בת' (גווינת' פאלטרו), קצת חיוורת, משוחחת עם גבר בטלפון, שיחה עם אופי מיני ופלרטטני. הדברים נאמרים די במפורש אבל לנו יש הרבה מקום להשלמת מידע. מי זה הבחור הזה? מה טיב היחסים בינהם? איפה הוא נמצא? מה נאמר ברצינות ומה בסרקזם? נתינת רק חלקי אינפורמציה לצופה – מה גם שאין לנו את העובדות האבסולוטיות של "יום 1" – נותנת לסצינה הרגשה של רכילות, של שמועה.
בת' מנתקת ועולה למטוס. מהנקודה הזו הסרט מתפצל למספר רב של דמויות: גבר שבקרוב יהפוך להיות אבא חד-הורי (הסצינה – שמופיעה גם בטריילר, אגב ספויילרים – בה מודיעים למאט דיימון שאשתו נפטרה היא אחת המצטיינות), אנשי ממשלה, תקשורת, משרד הבריאות, חוקרים, מדענים ובלוגר אחד (ג'וד לאו בדמות מפתח לקריאת הסרט). כולם סובבים סביב חקירת וטיפול הנגיף המסתורי שעושה שמות בקהילה העולמית.

באיזשהו שלב מאוחר של הסרט, מוצאת מדענית אחת (ג'ניפר אהל שמישהו חייב לתת לה כבר תפקיד ראשי איפשהו) את החיסון לנגיף. זה מגיע באופן די מפתיע בלי יותר מדי סצינות שמובילות לכך. לשאר הדמויות בסרט אין שום קשר לתגלית. החיסון מופיע כמו סוג של דאוס-אקס-מאכינה – אקט דרמטי שכמעט לא משתמשים בו בקולנוע המודרני בעיקר מכיוון שהוא נורא מרגיז. הדאוס-אקס-מאכינה ("האל היוצא מן המכונה") היא טכניקה שהגיעה מהמחזאות היוונית לדעתי, בו ברגע שהכל מסתבך, מגיע כוח חיצוני שפותר הכל באופן מושלם ברגע האחרון מבלי שום עוגן עלילתי שהקדים לו. הדוגמא הכי קלאסית היא מ"טרטוף" של מולייר – ברגע שנדמה שהכל אבוד, נכנסים שליחיו של לואי ה14 לחדר מבלי שהיו חלק מהמחזה עד לרגע זה, ובצו המלך פותרים את כל הבעיות בקלות מרגיזה (במחזה הזה ספציפית מדובר בהתחנפות של המחזאי למלך צרפת). החיסון של "התפשטות" מגיע בערך באותו אופן. ככה, משום מקום.

הרגע הזה בו עומד להיפתר האיום הגדול של הסרט ישר זרק אותי למה שספילברג עשה ב"מלחמת העולמות".
אני לא אוהד מושבע של ספילברג ובכל זאת סרט פלישת החייזרים שלו הוא, בעיני, אחד הגדולים שלו בדיוק בגלל הדאוס-אקס-מאכינה שלו: לקראת סוף הסרט מתחילים החייזרים למות. למה? בגלל מיקרובים שהאדם כבר התחסן בפניהם מטעם היותו שחקן מרכזי באבולוציה. שום דבר שטום קרוז עשה או לא עשה בסרט לא גרם לכך שהחייזרים הפסידו, ובאותה מידה הוא יכל לשבת במרתף ולחכות שבועיים. הבחירה הזו – שהרגיזה המון צופים שבאופן טבעי באו לראות איך קרוז מנצח חייזרים  – הייתה סימן קריאה שקשה היה להתעלם ממנו: זה לא סרט על איך האנושות ניצחה אויבים מהחלל החיצון. זה סרט על איך מישהו לומד להיות אבא. הוא פשוט עושה את זה תוך כדי מנוסה מקרני לייזר.
מציאת החיסון של "התפשטות" הוא המיקרובים של "מלחמת העולמות" – סודרברג, והתסריטאי סקוט ברנס ("המודיע!", סרט מתעתע והרבה פחות טוב של סודרברג), אומרים לצופים שלהם כאן ועכשיו: אל תטעו. זה לא סרט על מאבק בין שני כוחות מנוגדים, זה איננו סיפור של השרדות וניצחון (בני אדם נגד נגיף, בני אדם נגד בני אדם, בני אדם נגד התקדמות וכו וכו).
אם פתרון הבעיה המרכזית של הסרט נפתרת בכזו קלות כנראה שזו לא הייתה הבעיה מלכתחילה, וסביר שהסרט מבקש להגיד לנו משהו אחר לחלוטין.

אז מה ניסו סודרברג וברנס להעביר לנו? הנה לכם תאוריה.
כאמור דמותו של ג'וד לאו, בלוגר בריטי חובב קונספירציות העונה לשם אלן, שחרט על דגלו לחשוף את האמת מאחורי משרד הבריאות, הוא בעצם המפתח להבנת הסרט. סצינה אחת שמבהירה זאת היא בה אלן מתראיין למהדורת חדשות ומתנגח בד"ר אליס שיבר (לורנס פישבורן המצויין). כחלק מהטענות לחוסר אמינותו של שיבר, אלן מתייחס למידע שהופיע בטוויטר ובפייסבוק, וחצי דיאלוג ניצת על מיקומם של הרשתות החברתיות בתהליך העברת האינפורמציה בעולמינו. מאוחר יותר יגיד אלן שלחיסון החדש והמוצלח יהיו כל כך הרבה תופעות לוואי שהן "יופיעו כמו קרדיטים בסיום של סרט".
אמנם טוויטר ופייסבוק לא נוכחים פיזית בסרט, אבל מהדורות חדשות, בלוגים וסרטונים ויראליים מהאינטרנט מובילים את הסרט מתחילתו ועד  סופו. וכאן נופל האסימון – עם השימוש במילה ויראלי.
הנגיף בסרט עובר במגע. כפתורי מעלית, טלפונים, כרטיסי אשראי, כוסות ומקשים. האינפורמציה להמונים עוברת דרך המסכים, הניידים, המחשב והמקלדות. הדמויות בסרט מקבלות כל כך הרבה אינפורמציה סותרת על אופן הנגיף, מספר התמותה, על החיסונים וההתקדמות המחקרית שהן הולכות לאיבוד. גם הצופים לא מעט פעמים. במקרים רבים עולה שפעת החזירים והסארס כנושא שיחה על פאניקה שעברה בציבור והתבררה כמיותרת. הציבור – והקהל – כבר מאבד את היכולת להבין מי יודע על מה ואיך. בעולם של כל כך הרבה אינפורמציה זמינה מכל מקום אף אחד כבר לא יודע כלום בוודאות.
וכאן אני חושב נמצא הרעיון של הסרט: הויראליות של הנגיף בסרט היא לא יותר מאלגוריה להתפשטות של מידע בחיינו. בין מידע לשמועה אין הרבה הבדל כאשר אנחנו מופגזים בבלוגים, שדרנים, תקשורת להמונים, טקסטים, ומצלמות בכל פינה בגלובוס. לא צריך שתדע על מה אתה מדבר כדי שכולם יקשיבו לך. זה מתחיל משמועה, הופך לפאניקה, נתמך או מופרך על ידי גופים או פרטים, מאבד פרופורציה ואז, במקרה הטוב, נעלם כלעומת שבא. במקרה הרע משאיר אחריו אדמה חרוכה או נפגעים. המידע שחיינו מוזנים ממנו מתפשט ממש כמו וירוס, ויש לו השלכות די דומות.
המילה transmission שמשותפת גם לעולם התקשורת (שידור) וגם לעולם המחלות (העברה) מופיעה מספר פעמים בסרט בהקשרים שונים.

עוד דרך להעביר אינפורמציה

עוד דמות מפתח היא כמובן דמותו של מיץ' המגולם על ידי מאט דיימון. מיץ'  נתפס לנו בהתחלה כאדם די אטום מהסביבה ומהעובדות שמגיעות אליו (אחרי שמודיעים לו שאשתו נפטרה הוא שואל אם כבר אפשר לדבר איתה). מיץ' גם משום מה חסין לוירוס. כפי הנראה מי שלא נסחף אחרי השמועות והמידע, הוא שישרוד. לא ברור אם גם בתו של מיץ' בעלת חיסון טבעי כמו אביה, ולכן לעולם לא נדע אם הניתוק שמיץ' גוזר על עצמו ועל בתו מהעולם הנגוע (במחלות ושמועות) הוא שיציל אותה.

במהלך כל הסרט גורמים לנו לחשוב שבת', דמותה של פאלטרו, קיבלה את הנגיף מאהוב לשעבר שעימו קיימה סקס מזדמן לפני שחזרה למשפחתה. האינפורמציה הזו מפוענחת על ידי חוקרת מחלות (קייט וינסלט. שדמותה תמצא את מותה מהנגיף, ממש כמו כל שאר הדמויות שנגררות אחרי מידע, לא תמיד באשמתן) ומועברת למיץ' הבעל האלמן (דיימון) על בסיס השערות וחלקי מידע שנתפרו משיחות טלפון וצילומי אבטחה. מיץ' בתגובה מבודד את עצמו ואת בתו שנותרה בחיים מהעולם.
רק בסוף, כאשר "יום 1" נחשף, אנחנו מבינים שזה בכלל לא היה נכון. כלומר, רק קצת נכון. הייתה בגידה אך לא משם פרץ הנגיף. סודה של בת' נחשף על ידי עולם בו מידע על כל דבר וכל אחד זמין בכל רגע נתון. השורה התחתונה היא נכונה אבל כל מה שהוביל לשם לא נכון. כשכל כך הרבה אנשים חושבים שהם יודעים הכל, קשה כבר לדעת מה נכון בימינו.

תגובות

  1. Yaniv Eidelstein הגיב:

    זה לא פייר, מת לקרוא את הביקורת אבל לא רוצה להרוס לעצמי.
    מתי יוצא הסרט בארץ? לא מצאתי בשום מקום

    1. אור סיגולי הגיב:

      התשובה היא – היום 🙂
      סור לך לדיזינגוף סנטר…

  2. קש הגיב:

    מעניין, לא חשבתי על זה ככה בכלל, אולי בגלל שאתה מכיר את הבמאי. כי לא ראיתי בעצם את הדגש על ההתפשטות בתקשורת — אמנם דובר על פייסבוק/טוויטר/בלוגספרה, אבל כיום זה נראה כבר כלכך נדוש שתוקעים את זה בכל סרט חדש שמי שם לב לזה? ואולי זה עוד רמז לאטימות.

  3. אביגיל הגיב:

    רעיון מעניין, ואני מסכימה שיש בו משהו. במיוחד אני אוהבת את הניגוד בין מיץ' החסין לבין הדמויות הפגיעות יותר, והתיאוריה שהחסינות שלו מקורה בבדידות (ואם כך, מה יהיה גורל משפחתו לאחר שפתח את דלת ביתו לחבר של בתו בסוף הסרט, ואת ליבו לאבל על מותה של בת'?).

    אבל הפסקה האחרונה שלך שגויה. כבר באמצע הסרט החוקרים יודעים שבת היתה החולה הראשונה – מריון קוטילרד מגלה זאת כשהיא מסתכלת על מצלמות האבטחה מהקזינו במקאו ורואה את בת' מדביקה את כל החולים שמעבירים את הוירוס לחלקי העולם השונים. לו בת' היתה נדבקת בשיקגו, לא היו נדבקים המלצר הסיני, איש העסקים היפני, והתיירת האוקראינית, והחוקרים יודעים זאת. מה שמגלים בסוף הסרט הוא שבת' נדבקה במחלה מארוחה שאכלה, ושהארוחה היתה נגועה בשל הרס שטחי מחייה של עטלפים – הרס שמבוצע ע"י החברה של בת'. מה שמעלה אפשרויות אחרות לגבי משמעות הסרט.

  4. ניר נ. הגיב:

    ביקורת כל כך יפה, אור. והפסקה האחרונה חזקה. חשבתי על כך שמספר סימפטומים נעדרים מהסרט:
    למשל התעוררות דתית וציד מכשפות של מיעוטים – אגב אני לא מציין זאת לחומרה אלא אני סבור שהמפתח לפענוח חלק מהאלגוריה של הסרט מצוי דווקא בבחירה זאת.

    אגב מה עומד מאחורי הקורבן של הד"ר שיבר ? האם כאן מסתתרת הסמליות הדתית ?

    ולאביגיל – היכן בסרט נמסר שבת' עובדת בחברה הזאת ? (הייתי עסוק בלהיות בלחץ במהלך הצפיה ולא שמתי לב להרבה פרטים). אגב אני חושב שאין סתירה בין הערותיך לאלו של אור. לאנושות יש היסטוריה של מגיפות וייצוגים של אפוקליפסה – אין מניעה שהמשורר התכוון ליותר ממשמעות אחת.

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה רבה, ניר.
      לגבי שיבר – הוא זה שמחזיק את רוב האמיתות בסרט והוא רוב הזמן צעד לפני כולם. אני לא חשבתי על קונספט של דת, אלא יותר של אחריות אישית מול קולקטיבית.
      אבל בניסוח אחר, לשיבר יש את כל הפרטים והוא לא משחרר אותם לציבור מכל מיני סיבות (רובן חיוביות), ובסוף הוא מרגיש שהוא צריך לכפר על זה. אז אולי כן יש כאן נצרות שהשתרבבה איכשהו…

  5. אביגיל הגיב:

    ניר: לאורך כל הסרט מדגישים שבת' עובדת בחברה. היא חותמת על מסמכים עם הלוגו שלהם בדרך הביתה משדה התעופה, קריין הרדיו שמדווח על מותה מתאר אותה כבכירה בחברה, וכשמירס מבקרת במקום העבודה שלה ומתשאלת את עמיתיה רואים על הבניין את אותו הלוגו שנמצא על הדחפור בסוף הסרט.

  6. diklaomri הגיב:

    נקודות מענינות ציינת בביקורת. כמה נוספות משלי
    1. כל השחקנים עם השמות הגדולים שמתים בסרט הן למעשה שחקניות (גווינת' פאלטרו+ קייט וינסלט)- ועדיין אישה היא זאת שמביאה את הישועה.
    2. סוף הסרט נטול קליימקס לסרט ובכך נמנע מ"סוף אמריקאי", הוא כולל הרבה מסרים שגובלים בקיטש לא ראלי, למשל המדען שמוותר על החיסון שלו או המדענית שנשארת עם תושבי הכפר (שחטפו אותה) כדי להציל אותם. מעל כולם הקיטש הכי בוטה הוא שכל התנהגות אנושית "מכוערת" (ראלית מאוד אגב) מוצגת כאנשים ללא פנים (הם גם תמיד עם מעילים). במילים פשוטות הנרטיב הקיטשי של הסרט אומר שלטוב יש פנים (פוטוגניות לרוב) והרע לעומתו הוא מין ערב רב של המון נטול זהות.
    3. האויב הגדול הוא סין, נכון שזה לא הסרט ההוליודי הראשון שמציג את הסינים כמקור לצרות האנושות. בטוח שגם בארה"ב יש עטלפים בסמוך לחוות גידול חזירים.
    4. הטייפקאסט של לורנס פישבורן, דומה מאוד לדמות שלו ב CSI, במיוחד בסצנה בה הוא מסביר את המקור ללחיצת ידים

    סה"כ סרט מהנה, בעיקר כי הוא לא סרט אסונות שיגרתי מופרך, למעשה הוא נשען על ארועים היסטורים קרובים ורחוקים כדי לטפל בבעיה. מוזיקה וצילום ברמה גבוהה (בזה אין חדש אצל סטיבן סודרברג)

  7. Niv Maoz הגיב:

    הרגע חזרתי מצפייה בסרט בבית הקולנוע הקרוב למקום מגורי. ייתכן ועוד מוקדם מדי להביע את דעתי אך אעשה זאת כשעוד הסצנות חקוקות בזיכרוני. בכל אופן, לא אכביר במילים. הסרט שהכי מזכיר לי את סרטו החדש של סודרברג הוא "התפרצות" (1995) בכיכובו של דסטין הופמן ויחד עם זאת- הוא לא קרוב כלל. שניהם עוסקים באותו נושא כללי אך בעוד פטרסון מחדיר בצופה חרדה ופאניקה רבתי, סודרברג ממעט לעשות זאת. זה לא שהצופה לא מבין שככה וככה אנשים זה המון ושזה מגיפה וזה מפחיד (ושזאת שמשתעלת כסא ליידו בעקביות לאורך כל הסרט עלולה להביא עליו אסון) אבל סודרברג נמנע מהשלכת הפאניקה בפניו, המגיפה עוברת בין רגע למשנהו, היא לא משהו שבשליטת הדמויות הגיבורות. ייתכן והתיאוריה שלך אור-נכונה, היא בהחלט מתיישבת טוב על האירועים, ואולי אף הביקורת האוהדת- תואמת לזו של רוב המבקרים, אך בתור צופה שאוהב חוויות, התקשתי להיות נחרד/מזועזע/נרגש/חש ולכן חשתי זרות לסרט ולדמויות בו. בשום שלב לא חשתי אהדה יתר על מידה לאף דמות ובכל שלב הייתי מוכן לזרוק את כולם ל38.8 חום, פרקוסים ורעידות. אפילו את לורנס "מורפיאוס" פישבורן לא הפריע לי לזרוק לכלבים, זאת בניגוד להלם המוחלט ששרר בביתי והלב שנשבר לרסיסים עוד זמן רב לאחר שצפיתי בריפיטים שוב ושוב כיצד הורגים לי את אחת הדמויות הראשיות ב"משחקי הכס" (מומלץ!).

    לסיכום, סודרברג פספס אותי, נותרתי מנוכר לסרט ואני עוד מתגעגע לצ'ה גווארה שגם אותו הוא קבר לפני זמן לא רב באחד מסרטיו האחרונים. רק שאז זה היה צפוי ובכל זאת מעט דגדג אצלי איזה משהו.

  8. טוב, אתן את כמה המחשבות שלי, בתיאוריה שלא סותרת את ההסבר של אור על היחס לעולם לטכנולוגיה ולכפר הגבולי. אני חוזר לדמות שתופחת ומייסמת את הסרט -בת'. אני מסכים עם אביגיל כי מראש נמסר שהיא כנראה אחת מן החולות הראשונות וכי ידוע כי המחלה החלה בהונג קונג. וינסלט רק חוקרת כיצד הנגיף הגיע לשיקגו.

    סיום הסרט מראה את הקשר של החברה בה בת' עובדת ליצירת הנגיף (גם אם לא הייתה שום מניעה כי עטלף יפיל חלק מבננה לכלוב חזירים בדרך אחרת) מה שמחזק את התחושה כי בת' היא לא רק הפציינטית הראשונה, אלא גם נושאת אחריות בחטא בגללו נענשים. ומהו אותו החטא? במקרה הזה, האינסטינקטים של אור היו נכונים – הבגידה בחיי הנישואים.
    הסרט הרי נפתח בתיאור הבגידה ורגע לפני סיומו מגיעה המחילה על הבגידה- כאשר הבעל הנבגד בוכה על אובדן האישה שאותה הוא עדיין אוהב ובעד כמה שניתן לראות הוא נשאר נאמן באהבותו לה ולקונספט של אהבה בכלל. אני לא טוען כי הסרט הוא כתב הטפה נגד בגידות, אלא כי הסרט הוא כולו הצדעה ליכולת לסלוח ולמחול.

השאר תגובה