פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 56: שנת 2011

15 שנה לפני ששלושה מנהיגים מפוקפקים החליטו לשחק בטילים מעל ראשי האזרחים שבשלב הזה לא זכרו נורמליות מהי, התקיים הקרב הראשון של משולש ארה"ב-ישראל-אירן, אם כי בנסיבות הרבה יותר מרנינות. באוסקר ה-84, נאבקו בפעם הראשונה והאחרונה ישראל ואירן בחסות ארה"ב על יוקרת פרס הקולנוע. זה נגמר ב-1:0 לאירן. אם לא היינו חיים בעולם כל כך עקום, היינו יכולים לשמוח בהצלחה של המזרח התיכון באוסקר עם הנוכחות המרשימה הזו של שניים מתוך חמישה סרטים בתחרות. עם זאת, מכיוון שלנציגים של המזרח התיכון היה אסור לדבר אחד עם שני, קשה לחגוג את ההישג.
זאת הייתה, נכון ל-2026, הפעם העשירית והאחרונה בה ישראל התקבלה לחמישיית המועמדים לאוסקר הבינלאומי. ההפסד הזה חקק את ההישג המיוחד שלה, השייך לה מאז 2009 ועד היום – המדינה עם הכי הרבה מועמדויות ללא זכייה. נכון לכתיבת שורות אלו, בלגיה עם שמונה הפסדים היא זו שמזדנבת מאחורינו.
עם זאת, כי אנחנו בכל זאת ישראלים, אזכיר שישראל חזרה לאוסקר פשוט בקטגוריות אחרות, בין הסרט התיעודי באורך מלא, או בקטגוריות הסרטים הקצרים.

63 מדינות הגישו סרטים לתחרות ב-2011. אל התשיעייה המקדימה התקבלו חמשת המועמדים הסופיים יחד "סופרקלאסיקו" של זוכת השנה הקודמת דנמרק, "פינה" התיעודי בתלת ממד של וים ונדרס מטעם גרמניה (שבסופו של דבר קיבל מועמדות לפרס הסרט התיעודי), "עומר הרג אותי" ממרוקו ו"לוחמי הקשת בענן" מטייוואן.
שמות בולטים אחרים שניסו את מזלם היו סרט ההמשך ל"יחידת עילית" מטעם ברזיל (בכיכובו של המועמד לעתיד ווגנר מאורה) וסרט ההמשך לזוכה "שמש בוגדנית" מרוסיה; טורקיה הגישה את "היו זמנים באנטוליה" זוכה פרס הגראן פרי של קאן, אורוגוואי שלחה את "הבית הדומם" המפחיד, אקי קאוריסמקי ניסה שוב מטעם פינלנד הפעם עם "חוף מבטחים", צרפת בחרה ב"מלחמת החיים", יוון שאפה לשחזר את השגי יורגוס לנתימוס עם "אטנברג" של רייצ'ל אתינה צנגארי, הונגריה שלחה את "הסוס מטורינו" זוכה דב הכסף מברלין, מאיטליה הגיע "טרה פרמה", ולבנון שלחה את זוכה פרס בחירת הקהל של פסטיבל טורונטו "לאן הולכים עכשיו?".

סרט בינלאומי גם היה הזוכה הגדול של הטקס ה-84. זהו כמובן "הארטיסט", הפקה צרפתית-בלגית אבל כזו שעוסקת בהוליווד וגם אין בה שפה מדוברת כי זהו בסרט אילם (להוציא שתי מילים בצרפתית ממש ברגע האחרון). "הארטיסט" זכה בחמישה פרסים, בהם הסרט, הבימוי והשחקן הראשי. בפרס סרט האנימציה באורך מלא היו מועמדים שני זרים, "חתול בפריס" מצרפת ו"צ'יקו וריטה" מספרד, ובפרס הסרט התיעודי היה כאמור "פינה" הגרמני. וכמו "ביוטיפול" בשנה שלפני כן, אחד מחמשת המועמדים הבינלאומיים הצליח להיכנס אל לוח המועמדויות הכללי – "פרידה" האירני בפרס התסריט המקורי.

המועמדים

בלגיה – "ראש שור" (Rundskop / Bullhead)

החיבה החדשה של האקדמיה לדרמות פשע מחוספסות מרחבי העולם המשיכה עם הכניסה הבלגית, שאת בכורתה עשתה בפסטיבל קאן. עד לפני כמה פרקים כתבתי כמה זה יוצא דופן לראות סרטים כאלה בחמישייה, אבל בשנים האחרונות היה לפחות אחד כזה כמעט פעם בשנה ("ביוטיפול", "נביא", "עג'מי", "נקמה", "צוצי"). ועדיין, זה בהחלט בולט כשונה מהשאר. בין הדרמות התקופתיות לדרמות המשפחתיות של חמישיית 2011, סרט אלים ונטול קונטקסט היסטורי כמו "ראש שור" הוא ללא ספק שינוי אווירה.

בהשראת התנקשות שהתרחשה ב-1995, כאשר חוקר ממשלתי בלגי בשם קרל ואן נופן נרצח בעקבות מעורבותו בעולם סחר ההורמונים לבקר, כתב וביים מיקאל ר. רוסקאם את סרט הביכורים שלו "ראש שור". מותו של קרל ואן נופן הוא לא מרכז העלילה אלא יותר קטליזטור בתחילת הסיפור, שרובו סובב סביב בחור צעיר, נצר למשפחת מגדלי פרות, שהפך להיות חלק מתעשיית ההורמונים הלא חוקיים תוך כדי שהוא מתמכר אליהם בעצמו. מכאן הדרך להסתבך לא רק עם החוק אלא גם עם אנשים רעים קצרה מאוד. לתפקיד הראשי נבחר מתיאס שונארטס, באמת הדבר הכי קרוב שרוסקאם יכל למצוא לשור אנושי.
את שונארטס – ש"ראש שור" יקפיץ אותו לקריירה בינלאומית שתכלול את "חלודה ועצם", "גלים גבוהים" ו"משמר האלמוות" – מסתבר שפגשנו כבר בעבר בפרויקט הזה אבל אפילו אני פספסתי אותו. זה קרה כשהוא היה בן 14, כאחד הילדים במועמד הבלגי "דיינס" של 1992. לתפקיד הזה כנראה הגיע כי אביו שיחק במועמד ההוא לאוסקר, זהו ג'וליאן שונארטס שכבר נחשב לאחד השחקנים הגדולים בתולדות בלגיה. את מתיאס, בן הזקונים שלו, הביא ג'וליאן בגיל 52, אגב. אז כן, גם מתיאס שונארטס הוא נפו-בייבי.

כמו השחקן הראשי שלו, רוסקאם הבמאי-תסריטאי קיבל הזדמנות מעבר לים וב-2014 ביים בארה"ב את "המסירה" עם שונארטס, טום הארדי, נומי ראפאס וג'יימס גנדולפיני. ב-2022 ביים לטלוויזיה את "בלאק בירד" שהביא לפול וולטר האוזר את פרס האמי בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר במיני סדרה, אנתולוגיה או סרט טלוויזיה.

בלגיה – "ראש שור"

ישראל – "הערת שוליים"

בפעם הרביעית נשלח יוסף סידר עם סרטו לאוסקר, אחרי "ההסדר" ו"מדורת השבט" שלא הצליחו לשריין מועמדות, ו"בופור" שנכנס לחמישיית המועמדים ובכך שבר בצורת ישראלית של מעל לעשרים שנה. הפעם הנוכחית הייתה עם "הערת שוליים", אחרי שזכה בפרס התסריט הטוב ביותר של פסטיבל קאן. זאת הייתה הזכייה הראשונה של סרט ישראלי בקאן מאז 2005, אז חנה לסלאו לקחה את פרס השחקנית עם "איזור חופשי".

"הערת שוליים" הוא דרמה קומית על אבא ובן, שניהם אנשי אקדמיה מוכרים וידועים שעוסקים בחקר היהדות אבל הם שונים מאוד זה מזה, ולא רק בגישה שלהם ללימוד ומחקר. האבא, אליעזר שקולניק, הוא לא אדם אהוד במיוחד ולא כזה שמנסה להיות (אפשר לומר שהוא על הספקטרום האוטיסטי), שהתנהגותו הגאוותנית והקפדנית מרחיקה אותו מהמועדון והוא תמיד מסתכל מבחוץ פנימה. לעומת זאת בנו, אוריאל, הוא גבר אלפא שהקסם האישי שלו הופך אותו למרכז תשומת הלב בכל מקום שבו הוא נמצא, ויש שיטענו (אבא שלו, למשל) שזה המפתח להצלחתו הרבה יותר מאשר יכולותיו האקדמיות.
טעות בירוקרטית של משרד החינוך מבשרת לאליעזר שהוא זכה בפרס ישראל, אחרי שנים שבהן הוועדה דחתה אותו על הסף, אך האמת היא שהפרס היה אמור להיות של בנו. כאשר הטעות מתגלה לאוריאל הוא עומד בפני הדילמה האם לספר לאביו ולשבור את רוחו, או לעשות דיל קשוח עם יו"ר הוועדה – ואויבו המר של אביו – כדי לשמור עליו.
צוות השחקנים הורכב משלמה בראבא בתפקיד אליעזר, ליאור אשכנזי בתפקיד אוריאל (שניהם כנראה עם ההופעות הטובות ביותר שלהם בקולנוע), מיכה לבינסון בתפקיד כנראה רנן שור אני לא בטוח, וגם עלמה זק, עליזה רוזן, נבו קמחי ויובל שרף.

"הערת שוליים" חרך את פרסי האופיר באותה שנה עם תשע זכיות בהן סרט, בימוי, תסריט, שני פרסי המשחק הגבריים (בראבא ראשי, אשכנזי משנה. למרות ששניהם ראשיים לחלוטין), צילום, עריכה, עיצוב אומנותי וסאונד. מחוץ לגבולות ישראל, הסרט היה מועמד לפרסי הקולנוע האמריקאי העצמאי, לפרס המבקרים של לוס אנג'לס והיה חלק מרשימת הסרטים הזרים של ה-NBR.
הסרט גם זכה לעיבוד בימתי בישראל ולרימייק קולנועי צרפתי בשם "מאסטרו", שהחליף את עולם האקדמיה היהודית בזו של המוזיקה, עם סיפור של אב ובן המנצחים על תזמורת.

בהערת שוליים מטעם עצמי, אוסיף ש"הערת שוליים" הוא אחד הסרטים המכוננים ביותר בתולדות סריטה. כאשר יצא הסרט ביוני 2011, עשינו עליו אורון, עופר ואני ניתוח טקסטואלי די מעמיק, וזה הפך כנראה לטקסט הראשון שלנו שפרץ החוצה והכיר לישראל את האתר המאוד צעיר הזה. הרבה זמן הוא היה הטקסט הנקרא ביותר שלנו, וכזה שקיבלנו עליו הכי הרבה תגובות. סוג של האוריג'ין סטורי שלנו באיזשהו מקום.

פולין – "באפילה" (W ciemności / In Darkness)

ארבע שנים אחרי הזכייה של "הזייפנים" מטעם אוסטריה, חזרה שואת היהודים אל האוסקר הבינלאומי. 2007 גם הייתה השנה הקודמת בה נתקלנו בפולין, עם המועמדות ל"קאטין" של ויידה. למעשה, "באפילה" היה המועמד הראשון של פולין שאיננו בבימויו של אנדז'יי ויידה מאז 1976.
"באפילה", הפקה פולנית-גרמנית-קנדית, הוא סרטה של אניישקה הולנד, אותה פגשנו בפרויקט הזה עם המועמדות ל"קציר מר" ב-1985. מאז הספיקה להיות מועמדת לאוסקר הכללי עם התסריט שכתבה לסרט השואה "אירופה אירופה" ובנתה לעצמה קריירה מפוארת בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית.
המועמדות הזו ב-2011 הפכה אותה לאישה השלישית בסך הכול שהצליחה להכניס שני סרטים לקטגוריה הזו, אחרי קרולינה לינק הגרמניה וסוזנה בייר הדנית. ההבדל מהשתיים הקודמות הוא שמועמדותה השנייה לא הסתיימה בזכייה.

את הסרט כתב דיויד פ. שאמון הקנדי על פי ספרו של רוברט מארשל "בביוב של לבוב" (מניח שהוא לא חשב על כך שבעברית זה יתחרז) המשחזר את סיפורם האמיתי של יהודים שחיו בתעלות הביוב במהלך המלחמה, כאשר מעליהם פולין הנאצית מחפשת להשמיד אותם. נקודת המבט המרכזית בסרט היא איננה יהודית, אלא של גבר פולני בשם לאופולד סוחה (רוברט וייקייביץ'), עובד ביוב שבהתחלה מחביא את היהודים בשביל בצע כסף, אך במהלך שינדלרי למדי מתחיל באמת לדאוג להם לרמה של הקרבה אישית בשבילם. זה מאוד מעניין בהקשר הזה, כי גם אם יש פה איזשהו מירוק מצפון פולני, הולנד וסרטה מישירים מבטה אל המעשים האיומים שנעשו מטעם המדינה כלפי היהודים. נותר רק לקנא במדינה שמצליחה להסתכל על העבר האפל שלה ולהגיד: היינו זבל, עכשיו אנחנו מנסים להשתפר. מי ייתן ונראה ימים כאלה גם פה.
"באפילה" עשה את בכורתו בטלורייד ומשם כמובן המשיך לטורונטו.

קנדה – "אדון לזהאר" (Monsieur Lazhar)

החלק השני ברצף המשולש של קנדה בין 2010 ("האישה ששרה") ו-2012 ("מכשפת מלחמה") הוא סרטו של פיליפה פאלארדו הקוויבקי, מבוסס על מחזה יחיד של אוולין דה לה שנלייר.
כמו "בין הקירות" זוכה דקל הזהב ומועמד צרפת לאוסקר של 2008, גם הפעם אנחנו נלקחים אל כותלי בית ספר יסודי דובר צרפתית. "אדון לזהאר" נפתח ביום לימודים רגיל שמקבל תפנית איומה כאשר סימון, אחד התלמידים הצעירים בבית ספר, מוצא את המחנכת שלו תלויה בכיתה. בזמן שהתלמידים, ההורים והמורים מנסים להתמודד ולעכל את הטראומה, מגיע אל בית הספר משל היה מרי פופינס גבר בשם באשיר לזהאר (הקומיקאי בדרך כלל מוחמד סעיד פלאג), מציג את עצמו כמורה שהגיע מאלג'יר, ומציע את שירותיו כמחליף לכיתה מוכת האבל. המנהלת מנסה להדוף אותו אבל זה לא כל כך הולך לה, ובאשיר מתחיל ללמד את הכיתה בהתראה קצרה למדי. התלמידים חושדים בו בהתחלה, במיוחד כאשר הוא מציג כמה שיטות חינוך לא אורתודוקסיות, אבל לאט לאט הקשרים מתהדקים. בדיוק כשהכול נראה שחוזר למסלול שתי אמיתות לא פשוטות צפות לפני השטח: הקשר של סימון החמוד להתאבדותה של המורה, ועברו של באשיר שבינו לבין פדגוגיה יש קשר מקרי בהחלט.
"אדון לזהאר" הוקרן לראשונה בלוקרנו שם זכה בפרס בחירת הקהל ואז בפסטיבל טורונטו משם יצא עם פרס הסרט הקנדי המצטיין.

פולין – "באפילה"

הזוכה

אירן – "פרידה" (A Separation)

אחרי מועמדותה הבודדת על "ילדי גן העדן" ב-1998, חזרה אירן לאוסקר והפכה לזוכה הראשונה מהמזרח התיכון (נכון ל-2026 היא גם היחידה) והשביעית שאיננה מאירופה. מי שהביא לאירן את הכבוד הוא אסגר פרהאדי, שנשלח בעבר לאוסקר עם "About Elly" אך לא נכלל בחמשת המועמדים. הפעם זה היה סיפור אחר לגמרי כי לא רק ש"פרידה" היה המוביל בקטגוריה הזו פחות או יותר שנה לפני הטקס, אלא שהאקדמיה הכלילה אותו גם בפרס התסריט המקורי הטוב ביותר. שם הפסיד ל"חצות בפריז" של וודי אלן.

"פרידה", ששמו המקורי בפרסית מתרגם בעברית ל"הפרידה של נאדר וסימין", הוא דרמה משפחתית עכשווית שמתחילה כאשר נאדר וסימין עומדים בפני תהליך גירושים. הבסיס לקרע של הזוג הוא שסימין רוצה לעזוב את אירן אבל נאדר מסרב להשאיר מאחוריו את אביו הדמנטי. סלע המחלוקת הוא מה לעשות עם בתם בת ה-15, טרמה. אל תוך סיר הלחץ הזה מצטרף אלמנט נוסף שטורף את הקלפים – עוזרת הבית של נאדר וסימין, אישה אדוקה בשם רזיה, מאשימה את נאדר בכך שדחף אותה והביא אותה להפיל את תינוקה, מה שיכול להסתיים באישום רצח. נאדיר יוצא לנסות להגן על חפותו, כאשר אשתו ובתו מתחילות לפקפק במה באמת קרה.

פסטיבל ברלין היה המקום שחשף את "פרידה", ושם הוא די התפוצץ. כולם דיברו על הסרט האירני המעולה שהוקרן שם, ולכן כנראה לא הייתה הפתעה גדולה כאשר חבר השופטים בראשות איזבלה רוסליני העניק לסרט את פרס דב הזהב על פני "התמוטטות", "קוריולאנוס" ו"הסוס מטורינו" יחד עם פרסי השחקן ופרסי השחקנית – שניהם הלכו לכל הצוות לפי חלוקה מגדרית. משם זכה "פרידה" בפרסי בחירת המבקרים האמריקאים, בסזאר הצרפתי, בדונטלו האיטלקי, בגלובוס הזהב (זה הסרט היחיד מבין חמישיית 2011 שהיה מועמד גם לגלובוס וגם לאוסקר), בפרסי הקולנוע האמריקאי העצמאי, בפרסי הקולנוע של מבקרי ניו יורק, בפרס התסריט של מבקרי לוס אנג'לס, וב-NBR.
"פרידה" הפך במהירות לאחד הסרטים המהוללים ביותר של 2011 והמורשת שלו המשיכה הלאה בלי לדעוך, כך שיהיה קשה מאוד להיתקל ברשימות הסרטים הטובים ביותר אי פעם בלי נוכחותו. לראייה, כרגע בדירוג הסרטים המתעדכן של IMDB הוא נמצא במקום ה-114, ובמצעד סרטי העשור של סריטה שעשינו ב-2019 הוא נכנס למקום ה-24.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

לא היה מרוץ ב-2011. אמנם ממש בהתחלה היה נראה שפולין יכולה לקחת על הטיקט של סרט שואה (תפיסה שלא מאוד הוכיחה את עצמה בתקופה הספציפית הזו), אבל די מהר היה ברור שלאירנים אין תחרות. אף אחד מארבעת הסרטים האחרים – טובים יותר או פחות – לא צבר כל כך הרבה התלהבות ועניין כמו "פרידה". אני אפילו לא יכול לומר בבטחה מי היה המקום השני (כנראה פולין באמת), ובכל מקרה הוא היה הרחק מאחור.
למרבה המבוכה, הלכתי ובדקתי מה אנחנו הימרנו ב-2011 וגיליתי לתדהמתי ששמתי את הכסף הווירטואלי שלי על "הערת שוליים". אין לי שמץ של מושג מה עבר לי בראש. ארור האינטרנט שזוכר הכול!

יכול להיות שגם אם הייתם שואלים אותי ב-2011 מה הסרט המועדף עלי, "פרידה" או "הערת שוליים", הייתי נוקב בזה האחרון מבלי לחשוב יותר, אבל גם זה השתנה מאז. אמנם לא ברמת ההערכה שלי, אבל אם הייתי צריך לעשות בחירה בסרט אחד, כרגע אין בי שום ספק. נתחיל עם המקום השני שלי, ברשותכם.
"הערת שוליים" הוא אהבה גדולה שלי, כזו שלא רק דעכה אלא התעצמה עם הצפייה המחודשת בו. כשזה מגיע לקולנוע הישראלי, באמת שיש מעט שמשתווים ל"הערת שוליים" בכל אספקט של העשייה שלו. אמנם עם הגב לקיר אגיד שאני חושב ש"בופור" הוא המצטיין בסרטי סידר, אבל "הערת שוליים" ממש לא רחוק ממנו ובכמה אספקטים כנראה מתעלה עליו (תסריט, בעיקר).

יצא שבשנתיים האחרונות צפיתי מחדש בכל סרטי סידר להוציא את "נורמן" ("ההסדר" ו"מדורת השבט" לפרויקט האופיר, "בופור" ו"הערת שוליים" לפרויקט הסרט הבינלאומי), הם כולם סרטים שאני אוהב בפני עצמם, אבל זה די מדהים לראות את הגיוון בעשייה של סידר, משהו שלא לגמרי התרכזתי בו כשצפיתי בסרטים בשנות יציאתם. אלו סרטים מאוד שונים זה מזה, ועקומת השיפור של סידר כתסריטאי ובמאי היא במינימום פלאית.
"ההסדר" ו"הערת שוליים" נעשו בהפרש של 11 שנה זה מזה ובאמת שהמשותף היחיד להם הוא הכיפה על ראשן של הדמויות הראשיות. סידר, על פני עשור, יצר דרמת מתח, דרמה משפחתית, סרט מלחמה וקומדיה דרמטית, ועם כל אחד מהם לקח את הקולנוע הישראלי כמה צעדים קדימה. ובזמן שאני לא יכול להאשים אותו שניצל את המומנטום של פרס בברלין, פרס בקאן יחד עם שני סרטים באוסקר ויצא לביים בחו"ל, זה מאוד מצער שהקולנוע הישראלי הפסיד אותו. מבחינתי האשמה היא אך ורק על ממשלות ישראל לאורך השנים שמזניחות את יוצרי הקולנוע ולא מעוניינות להשקיע בכישרון שיש פה. אם סידר היה נשאר ליצור בישראל ייתכן וכבר היה לנו אוסקר. אבל מי יכול לדעת בעצם.

"הערת שוליים" זכה להרבה מילים בדברי ימי סריטה, אבל אני רוצה בכל זאת לשבח את הסרט הזה, זוכה האופיר השלישי האהוב עלי בכל הזמנים (אחרי "גט" ו"עג'מי") על התסריט המבריק שלו, באמת בית ספר לכתיבה, שבתוך מסגרות קלאסיות של תסריטאות עושה סלטות מרהיבות (אם כי כן יש לי הסגה לגבי התנאי שמכתיב יהודה גרוסמן לאוריאל לגבי עתיד הפרס. לא הכי מחזיק מים ברמה מציאותית); על הבימוי מלא ההמצאות של סידר שיצר בתוך בתעשייה שלא לגמרי משקיעה מספיק במבע הקולנועי, הצילום, העיצוב, העריכה והסאונד (לרוב בגלל מגבלות טכניות של זמן ותקציב); והופעות המשחק של כולם. אפילו מעבר לבראבא ואשכנזי, אין אף אחד שלא מצטיין פה, גם אם במבטים ושתיקות (עליזה רוזן) או כשהם צריכים רק להגיב מבלי לתת קונטרה למתחולל בסצנה (יובל שרף, נבו קמחי).
בדיעבד אני לא חושב ש"הערת שוליים" יכל לזכות באוסקר, לא משנה מה אור בן ה-27 שכנע את עצמו. וזה דבר חיובי, אני חושב – בזמן שאני הייתי מאוד שמח בזכייה הזו אם הייתה קורית, היסטורית זה לא היה נראה טוב. לא כש"פרידה" ממש שם.

ישראל – "הערת שוליים"

בשונה מהסרט עצמו, לכתוב על "פרידה" זה די משעמם מכיוון שמדובר במאה עגול. אני לא יכול לחשוב על דבר אחד בסרט הזה שאיננו מדהים. והנה הקטע הכי פסיכי, זה סרט נטול פירוטכניקה לחלוטין. מדובר כמה לוקיישנים מועטים וזמינים, מצלמה מקורקעת וסצנות שברובן בעיקר דברניות, וכל אלו מתגבשים לכדי שעתיים בהן אי אפשר להוריד את העיניים מהמסך. זו צפיית חובה ובעיקר כזו שצריכה לגרום לכל יוצרי הקולנוע לעצור ולחשוב 'למה אני לא לא יכול.ה לעשות דבר כזה?'. התשובה לרוב תהיה 'כישרון' אבל על פניו באמת שאין שום דבר ב"פרידה" שאיננו זמין ואפשרי לכל אחד בכל מקום. אני לא לגמרי יכול לפענח את האלכימיה מאחורי הדבר הזה, אבל כנראה זה תוצר של תסריט שאין בו רגע אחד חלש וליהוק שהיה חייב לקחת את האוסקר אם הקטגוריה הזו הייתה קיימת אז (לאקדמיה ייקח 14 שנה לאשר את זה).

ל"פרידה" יש שחקן ראשי מובהק, זהו פיימן מואדי בתפקיד נאדיר (ואם הייתי בקטע של בדיחות אבא הייתי כותב "בתפקיד נדיר") שמנווט בין ארבע דמויות אחרות, כל אחת מהן מאיימת עליו בדרכה. ובזמן שהסרט בונה אותו כפרוטגוניסט מובהק, הוא רחוק מלעמוד בדרישות הקלאסיות של גיבור קולנועי קלאסי, גם אם בעיני קשה לזהות אותו כאנטי-גיבור.
נאדיר איננו איש רע או שלילי, אבל הוא עקשן, אגרסיבי, אגואיסט לא פעם, ועושה הרבה טעויות היבריסיות בניסיון לתפוס שליטה על העולם המתפורר סביבו. פיימן מואדי נותן נוקאאוט כי אנחנו בעדו גם כשאנחנו לא אמורים להיות, ומבינים כל מהלך שהוא עושה גם אם זה מוטעה. אלמנט מאוד מעניין הוא שהקונטרה המרכזית שלו, בעיני, לא מגיעה מאשתו (ליילה האטאמי, נפלאה בפני עצמה) אלא מהדמות של רזיה בגילומה של שרה באיאט. היא שונה ממנו בכל אספקט, וההתנגשויות של השניים מייצרות מטען דרמטי מרתק. באמת שאם "פרידה" הצליח להיכנס לפרס התסריט המקורי (ולגמרי היה ראוי שינצח, יסלחו לי וודי אלן והזכייה הרביעית שלו), הייתה צריכה להיות לו דרך סלולה לפרס שחקנית המשנה בשביל באיאט. במיוחד בקטגוריה יחסית חלשה שכללה את אוקטביה ספנסר וג'סיקה צ'סטיין על "העזרה" (הראשונה זכתה, השנייה הייתה צריכה לזכות), ברניס ביז'ו של "הארטיסט" כנראה נישאת על חיבת האקדמיה לסרט ולא הרבה יותר מזה, מליסה מקארתי של "מסיבת רווקות" (הייתי מחליף אותה ברוז ביירן או מאיה רודולף במקום) וג'נט מקטיר מ"אלברט נובס" הסרט שאיננו קיים. בעולם מושלם באיאט הייתה חלק מחמישייה שכוללת את צ'סטיין, רודולף, אנג'ליקה יוסטון ("50/50"), ושיילין וודלי ("היורשים"). וזה בלי להזכיר את קארי מאלגין ב"בושה", ונסה רדגרייב מ"קוריולאנוס", או ג'יני ברלין וג'יי קמרון סמית' של "מרגרט".

עם זאת, בצפייה הנוכחית זה שהרשים אותי יותר מכולם הוא מישהו שטרם הוזכר עד עכשיו, שאהאב חוסייני המגלם את הודג'ט, בעלה של רזיה. הוא הדבר הכי קרוב לאנטגוניסט בסרט כי הוא זה שמתניע כל פעם מחדש את המהלכים נגד נאדיר, אבל מה שחוסייני עושה פה אני לא בטוח אם ראיתי לפני כן. הודג'ט ללא ספק איננו אדם יציב, אבל חוסייני מצליח לבטא כל כך הרבה מצוקה ותסכול מבעד לעיניים שלו, כאילו יש מישהו כלוא בתוכו ורוצה להיות בסדר אבל לא שולט על מה שקורה בפועל. זו עבודה כל כך אינטנסיבית של שחקן, שכל פעולה שלו היא התנגדות לעצמו, כזה שמצד אחד אתה רוצה לדחוף אותו מהמדרגות אבל במקביל לחבק אותו ולהגיד לו שהוא יהיה בסדר (גם אם הוא לא). הרבה מאוד רגשות ההופעה הזו הוציאה ממני.
קטגורית שחקן המשנה של 2011 הייתה חלשה אפילו יותר מזו של השחקניות, וחוסייני לגמרי היה צריך להיות שם. רשימת החלומות שלי הייתה כוללת את חוסייני, כריס ניו ("סוף שבוע"), בראד פיט ("עץ החיים"), בן קינגסלי ("הוגו") וסת' רוגן ("50/50"), אבל זה כי אני אם אינני טועה הופעת המשנה הטובה ביותר של אותה שנה, טאנר בירסל של "היו זמנים באנטוליה", לא הייתה כשירה לאוסקר.

אירן – "פרידה"

הקדשתי הרבה מאוד מילים רק לשני סרטים ועוד לא הגענו לחצי. אז כדי לאזן אתייחס במהרה לסרט הכי פחות טוב – ובפער – מהחמישייה, וזה הסרט הקנדי "אדון לזהאר".
בשנה הקודמת, 2010, חשבתי שקנדה הייתה צריכה לזכות עם "האישה ששרה" והפעם היא התדרדרה למקום החמישי. אני חושש שזה גם יקרה בשנה הבאה, אבל נחצה את הגשר וכו' וכו'. צפיתי פעמיים ב"אדון לזהאר" ובשתיהן פשוט לא הבנתי מה כל כך טוב בו מספיק בשביל להכניס אותו פנימה לפני יצירת מופת כמו "היו זמנים באנטוליה" או סתם סרטים שעובדים היטב כמו "חוף מבטחים" ו"מלחמת החיים". אני לא חושב שהוא מתמודד היטב עם הנושאים המאוד נפיצים שהוא עוסק בהם, ואין לו קולנוע מעניין או בשורה כלשהי. בהחלט לא הסרט הכי גרוע אי פעם, אבל כזה שאני לא מצליח לגלות בו עניין.
הדבר המרכזי שאני יכול להגיד לזכותו – אולי מעבר להופעות הילדים המצוינות – הוא שקשה מאוד לראות את השורשים הבימתיים של התסריט. הוא לגמרי מחזיק כסרט קולנוע ולא מרגיש כמו עיבוד תיאטרלי. אני מניח שזה לא משהו לקחת כמובן מאליו.

שני המועמדים הנוספים, נציג פולין ונציג בלגיה, בעיקר מעמתים אותי עם אור של 2011, מוטיב שאני מניח שילך ויחריף ככל שהפרויקט הזה ימשיך להתקדם במקביל לארכיון סריטה. זה ממש מוזר לראות באופן כל כך נוכח מי היית פעם ומי אתה עכשיו.
המקרה של "ראש שור" הבלגי ממש קיצוני. ראיתי אותו לראשונה ב-15 ליולי 2011, בימים האחרונים של פסטיבל הקולנוע ירושלים, ושנאתי אותו. בלהט. מצאתי אותו משמעם ומסורבל במיוחד אל מול ההתלהבות הבינלאומית ממנו. כעת ראיתי אותו שוב, לראשונה מאז אותה צפייה בפסטיבל, והתגובה שלי אליו הייתה הפוכה לחלוטין. זה סרט מצוין.
יש נסיבות מקלות לתגובה הראשונית שלי אליו. ראיתי אותו בסיום יום שלא רק היה ארוך מאוד מבחינת הספק הצפייה, אלא גם שהוא הגיע אחרי "בלדה טריסטה", פיצוץ מוח מוחלט שלימים יהיה סרט העשור של סריטה. הדבר הנכון לעשות באותו יום היה לא להיות גרגרן ולוותר על עוד סרטים אחרי "בלדה טריסטה", אבל כמובן שזו לא באמת אופציה כשיש לך תג פסטיבלי. כנראה שהייתי כבר מותש ומוצף ולא נתתי ל"ראש שור" את ההזדמנות הראויה.
אני לא חושב שמדובר באיזו צפיית חובה או סרט מבריק במיוחד, אבל כסרט פשע הוא עובד מעולה, מתיאס שונארטס מחזיק אותו מדהים, והיה לי מהנה מאוד אתו. גם ברמת העשייה קשה לבוא אליו בטענות (יש לי הרגשה שהעותק שהוקרן בירושלים לא היה מדהים, אבל כפי שנוכחנו ועוד ניווכח, הזיכרון שלי לעיתים מזייף), ואם סרטים אלימים על גבריות רעילה (מילולית) הם הקטע שלכם, הוא בהחלט כזה שכדאי לחזור אליו. מה שכן, קחו בחשבון לפחות סצנה אחת ממש מטרידה שקשורה בילדים.
"ראש שור" הוא לחלוטין המקום השלישי שלי ב-2011, ונכון לשנה הזו הוא הכניסה הכי טובה של בלגיה לקטגוריה. יש להם מועמד חזק גם בשנה שתבוא, אז נראה אם התואר הזה יחזיק מעמד.

המקרה של "באפילה" גם מייצר דיסוננס בין אז לעכשיו, אבל ממקום קצת אחר. אני הערכתי את הסרט הזה גם כשראיתי אותו בקולנוע וגם בצפייה הנוכחית אבל היה דבר אחד שמאוד השתנה בחוויה שלי.
בצפייה העכשווית, מאוד בלטה לי ההתמודדות של הולנד עם מעשי הנאצים וממש הזדעזעתי ממה שקורה על המסך. סרטי שואה לרוב מלאים באימג'ים קשים להכלה, בצדק גמור, ו"באפילה" בהחלט מישיר מבט לרגעים איומים במיוחד. אור של 2011 לעומת זאת, אם להאמין לביקורת שלי על הסרט בעכבר העיר וסריטה, דווקא ראה את זה אחרת ולא חשב שהסרט מציג דברים קשים לצפייה במיוחד. הפער בין אז לעכשיו הוא כנראה יותר מהכול עדות לכמה הזדקנתי. במנותק מזה, "באפילה" מרשים במספר אספקטים, חשבון הנפש הפולני עליו כתבתי מקודם הוא אחד מהם. זו הפקה מרהיבה ומאוד מאתגרת שבהחלט מנסה להכניס אותנו לעולם האפל של אמצע המאה העשרים. המשחק מצוין גם הוא, וגם אם התסריט לעיתים רבות דידקטי למדי, יש בו עוצמות רבות. האישיו שלי עם הסרט הוא האורך שלו – על פני שעתיים וחצי הוא הארוך ביותר בחמישייה – ואני לא בטוח אם זה מוצדק. נגיד את זה ככה: רמת העניין שלי לא הייתה אחידה מתחילתו ועד סופו, מה שהיה נכון ל"פרידה", "הערת שוליים", "ראש שור" ובאופן הפוך גם אצל "אדון לזהאר". יש רגעים מדהימים ב"באפילה" אבל גם יש שם בטן שלאחריה היה לי קצת קשה לחזור לעניינים. ועדיין, זה סרט חזק מאוד עם סיום מטלטל וכתוביות סיום שבכלל מוציאות את החשק לחיות.

הפרס הבינלאומי של 2011 הסתיים בחדשות טובות עם הזכייה של "פרידה", חוליה ברצף של זוכים שהתנתקו מקונטקסט פוליטי או היסטורי, מה שיחזיק מעמד עד 2014. בפרק הבא אנחנו עם עוד זוכה מוחלט שלא השאיר הרבה מקום למתחרים אבל סביבו התקבצו כמה מועמדים מעניינים כולל מדינה דרום אמריקאית שעשתה את כניסת הבכורה שלה, כמה במאים שיצאו משם לקריירה הוליוודית ומדינה אחת גדולה למדי, שהייתה חלק מהפרק הזה ממש, ולא חזרה לאוסקר מאז. נתראה שם.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-2011:
צרפת – 36 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 27 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 17 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 14 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
ישראל – 10
פולין – 9
דנמרק – 8 (מתוכן 3 זכיות)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
מקסיקו – 8
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
ארגנטינה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 6
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
קנדה – 6 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 5 (מתוכן זכייה אחת)
יוון – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
נורבגיה – 4
אוסטריה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אירן – 2 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
איסלנד – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פוארטו ריקו – 1
פלסטין – 1
פינלנד – 1
פרו – 1
קובה – 1
קזחסטן – 1