פסטיבל ונציה 2026: Flesh Impact, Halayon, They’re Here, Dust, A day in the life of Jo: Chapter Phaedra

בשעה שאתם קוראים את הפוסט הזה כבר עזבתי פסטיבל הסרטים בונציה, בצער על סרטים שאני נאלץ לפספס שיוקרנו בימים האחרונים (או שפספסתי בגלל עייפות ואילוצים). וגם בצער על כך כי לרגל העזיבה, מזג האוויר הפסיק להיות חם יותר מתל אביב. בכל מקרה, את הפוסט הנוכחי אתחיל עם סקירה קצרה של שלושת הסרטים הקצרים בבחירה הרשמית ומשם אעבור לסרטים יותר רוחניים בדרך זו או אחרת, שהוצגו בפסטיבל. זה הדיווח החמישי שלי, את הדיווחים הקודמים אפשר לקרוא במרוכז בתגית.

הסרטים הקצרים

Halayon (Wild Asparagus) | הליון (אספרגוס בר) – בדומה לעמוס גיתאי, גם אבי מוגרבי מציג השנה בוונציה סרט שחוזר לחומרים שצילם בעבר. אבל בעוד גיתאי משלב חומרים חדשים וסרטים רבים, מוגרבי שב לסצנה קצרה אחת שהופיעה בסרטו "פעם נכנסתי לגן" משנת 2012 ומציג גרסה מורחבת שלה, 24 דקות מתוכן בערך 3 דקות שולבו בסרט. עלי אל־אזהרי, המורה לערבית של מוגרבי חוזר לחורבת העיר ספוריה/ציפורי בה גדל ומהלך בטבע של ילדותו, שכיסא גם חלק מן הבתים. בין היתר, הוא מסביר כיצד הצמחים שימשו ועדיין ויכולים לשמש כמזון, למי שיודע מה אפשר לאכול בלי לבשל, שזה יותר המצב של אל-אזהרי מהמצב של מוגרבי.
השיחה בניהם לפעמים מבדחת ולכל אורכה כואבת את הילדות האבודה וחורבן היישוב בנכבה/מחלמת העצמאות, כאשר אל-אזהרי מדבר גם על הזעם שלא לגמרי נעלם כלפי היהודים וגם על החיים בקרב היהודים בהמשך רוב חייו, בעוד הישוב שכבר לא קיים באותה צורה (יש גם מפגש עם צעיר מן הישוב היהודי ציפורי) עדיין מלווה חלק מן הזהות שלו. אין צורך בהקשר נוסף, או במחשבות על החומרים אחרי עשור וקצת ושינוים במזרח התיכון. המהות עוברת באותה שיחה קצרה בחיק הטבע, חיק טבע שיש בו גם כמה הריסות מן המלחמה. זהו גם קולנוע מאוד מצומצם, שעומד בניגוד מסוים לשני הסרטים האמריקאים שהוצגו יחד עמו בתוכנית, שהם שני הסרטים הבאים בדיווח.

They’re Here | הם כאן – לורה פויטרס מחזיקה בהישג הנדיר של פרס אוסקר על הסרט התיעודי הטוב ביותר (״אזרח מספר ארבע״) ופרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה (״כל היופי ושפיכות הדמים״), בסרט זה היא חוברת לבמאית רייצ'ל לורן מולר למותחן תיעודי קצר המבוסס על רשת קשר של מתדבים המנסים לעזור למהגרים לחמוק מן האלימות של סוכני ההגירה ICE, במיניאפוליס וברחבי מינסוטה, כאשר אנשי הסוכנות הפיעלו אלימות גם נגד אזרחים אמריקאים ומהגרים חוקיים. הכותרת לקוחה מתוך זעקה במכשירי הקשר המזהירה אנשים במציאות, אבל מהדהדת כמובן גם הסרט "פולטרגייסט" ודומה כי המאבק ברחובות העיר הוא בן זמנית שגרתי, מותחן ריגול וסרט אימה. כאשר אזרחים עוקבים אחר השוטרים שעוקבים אחריהם או אחר אחרים, בעוד גיבורי הסרט מתשמשים בשמות קוד, הם הופכים לדמויות מבלי שרואים את הפנים שלהם, גם בגלל ששמות קוד הם די זכירים (ד"ש לליז למון). הפורמט של סרט קצר מאפשר למאבק להיראות מותח ותמציתי, מבלי שהסרט מסביר את כל הצדדים הפוליטים, הוא כן הופך את מה שנראה כמו אזור שלב למפחיד ומעלה שאלות עם כוח משטרתי צבאי, לא רק בהקשר הספציפי של הגירה.

Flesh Impact | אפקט בשרי – בעשור בו אני מסקר את פסטיבל ונציה, זהו הסרט השלישי (לפחות) שמוקרן שעוסק בדמותה של מרלין מונרו, ודומה כי היא היוותה השראה לעוד סרטים רבים אחרים. ייתכן שדווקא בגלל האורך הקצר, אני סבור שזה גם המוצלח שבהם, לפחות בחלקים ממנו. הסרט הזה גם קשור לפסטיבל עצמו בשני אופנים – הבמאית שלו, מגי ג'ילנהול, היא יו"ר חבר השופטים של התחרות הרשמית השנה. בעוד השחקנית אלן בורסטין, שמגלמת את מונרו, קיבלה בפסטיבל פרס על מפעל חיים.
זה גם חושף את הגימיק של הסרט: בורסטין מגלמת את מונרו בת ה-100, שאיכשהו למרות שמתה מזה כמה עשורים מגיע באיחור טיפוסי לאודישן לתפקיד של אישה צעירה במחזה בברודווי. צוות הליהוק נותן לה לספר את הסיפור שלה ובורסטין מגישה פרשנות למונרו, כולל פרשנות לאופן בו אחרים תפסו אותה וגילמו את דמותה. מדי פעם יש מעבר לקטעי פלאשבק מן הסיפור שלה, ואז דקוטה ג'ונסון מגלמת את הגרסה הצעירה והמוכרת יותר של מונרו. לפעמים זה אכן גולש לגימיק רדוד או חוזר על אלמנטים מסרטים אחרים על מונרו (הרי היו יותר מדי כאלו), אבל הסרט מצדיע בדרך יפה למונרו כמשהו מעבר למיתוס וגם כשחקנית טובה שנוצלה בידי המערכת אבל גם נהנתה ממנה. לא פחות מכך הוא מצדיע לבורסטין כשחקנית שלא בדיוק יכלה לשחק תואמות מונרו בהיותה צעירה, אבל מצליחה להיכנס היטב לדמות של סוג אחר של כוכבת.

Weichen (Dust)
אבק

זהו החלק ה-11 בסדרת סרטי ״ההולך״ של הבמאי הטוויאני צאי מינג ליאנג, סדרה שמבטאת את המעבר שלו מקולנוע איטי נרטיבי לקולנוע יותר איטי ומופשט. לרבים שאינם מכירים, סדרת הסרטים שהחלה בסרטים קצרים, מציגה נזיר בגלימה אדומה שהולך לאט עד לאט מאוד, בסוג של טקס רוחני, בסביבות שונות. מגלם את הנזיר השחקן לי קאנג-צ׳אנג, שבסרטים אחרים של הבמאי מגלם דמויות שונות לגמרי.

היופי של הסרטים בכלל הוא במפגש בין היסוד היחסית קבוע שהוא ההליכה האיטית לסביבה המשתנה, לרוב בקצב יותר מהיר מן ההליכה שלו. לפעמים דמותו נראית כניגוד המציע אלטרנטיבה לסביבה, אבל לפרקים התחושה היא דווקא של חיבור או הרמוניה, לא משנה עד כמה שונה העולם סביבו, אם הוא כולל אנשים אחרים או לא.

בסרט הנוכחי הוא הולך בסן סבסטיאן והסביבה, ביצירה הנמשכת כ-80 דקות. מינג ליאנג מצליח שוב להלהיב ולחדש מעט בתוך התבנית. כי אף כי קצב ההליכה נותר איטי, העריכה יכולה לשנות את הקצב או אף לקפוץ ולשוב מזוויות שונות לאתרים שמהווים רקע להליכה, באופן שלא פעם משנה את התפיסה כלפי הדימוי שנראה פשוט, אך הוא למעשה דינמי. התנועה האיטית מכוונת את הצופה לחשוב ולתת תשומת לב למבט.

תחת ההגדרה של סן סבסטיאן, הסרט נע בין אזורי תיירות עמוסים, רחובות די ריקים, פסלים סביבתיים, מבנים עתיקים ומודרניים וגם כפרים קטנים, חופים או הליכות בחיק הטבע. ההולך מופיע לפעמים במקומות מפתיעים בפריים, או אפילו נח בשוט אחד. הוא הולך בקצב שלו במהלך הופעת פאנק-רוק וגם לצד תזמורת מצעדים. יש גם לא מעט שוטים בהם הוא לא מופיע ויש מספר דמויות מקומיות שהסרט חוזר עליהם, משמע הו מודעות למהות הפרויקט לצד אנשים אחרים שבמקרה עוברים בצילומים. בין היתר, הסרט מתאר מקרוב איכר מבוגר, חוזר לאישה ששותה מים די לאט בדומה להולך, ובשוט הכי ארוך בסרט, מתאר אישה מעשנת סיגריה בפרופיל.

מן הסתם, זה לא סרט בשביל כל אחד והוא דרוש כיוון ציפיות לקצב איטי יותר, גם אם לא איטי כמו ההליכה שמצולמת בו. הוא כולל אבל כמה דימויים מרהיבים בדרכים שונות. למשל, לקראת הסיום של קומפוזיציות רבות המשחקות על אור השמש והצל של ההלך או גורמים אחרים. זה קולנוע מזוקק ופשוט, רוחני מבלי להטיף.

A day in the life of Jo: Chapter Phaedra
יום בחיים של ג׳ו: פרק פאידרה

אתגר גדול בפסטיבל הוא עד כמה לחשוף פרטים על עלילה של סרטים שלא בטוח מתי, אם בכלל, יוצגו בארץ. זה מאתגר אף יותר לגבי סרטה של הבמאית היווניה ז׳קלין לנצו (״ירח, 66 שאלות״) שמה שהופך אותו למעניין ויוצא דופן נרמז לכל אורכו, אבל מתפרץ בחלק האחרון תחילה דרך אירוע שנראה שבה משום מקום, אז במעבר לסוג שונה לחלוטין של דימויים או חוויה קולנועית בדרך בחזרה למפגש עם בדמויות שהכרנו, כל זה מה שעל פניו, כמו בכותרת, הוא בעיקר תיאור של יום חיי הגיבורה.

ג׳ו מן הכותרת היא בת 15. אביה אינו נוכח בחייה והיחסים עם האם כוללים בעיקר מריבות, כאשר ג׳ו הורסת את המכונית המשפחתית אחרי שהאם סירבה להסיע אותה לבית הספר. בבית הספר ג׳ו מתנשקת עם החבר ומדברת עם החברים המקובלים שלה ולא ממש מצליחה להתרכז בלימודים, אפילו בנבחרת הכדורסל בה היא מצטיינת. 

אבל היום הזה הוא כן מיוחד, כי בשיעור המוזיקה היא שומעת נערה בשם פאידרה שרה שיר בסגנון מוזיקה קלאסית, בכל צלול ויפהפה, ביצוע שפותח עבור ג׳ו צוהר לכולם מוזיקלי שהיא לא מכירה. או בכלל לסוג אחר של חברות והעולם, כאשר היא מתחילה להתחבר עם פאידרה החנונית בעלת עלום תרבותי שונה הכולל גם סרטי אמנות. 

אף כי הסרט מציג יום בחיי הנערה, מדי פעם הוא קופץ לדמויות אחרות – בעיקר שיגרת היום של האם, אך גם פעילות של שוטר מעט גמלוני. אבל כבר מתחילת הסרט, מוצגת על המסך גם כתוביות שהם שיח של דמויות אחרות: ספק חלקים מן התת-מודע של ג׳ו המייצרים חלומות בשינה ובהקיץ, ספק רוחות המלוות אותה.

זה סרט בעל מימד עלילתי רגיל וגם מימד ניסיוני שלפעמים נראה מגוחך. לפעמים הוא נוגע ללב ולא פעם, שילוב של שני הדברים. כאמור, בסיום הסרט הולך רחוק אף יותר ואחרי הלם מסוים, בסופו של דבר בהחלט הלכתי איתו ועם התמהיל האישי שהוא מציג, ביון פיוט לשגרה, אפשרות לאופטימיות רוחנית אבל גם עצבות מול המציאות.