״צבעי הזמן״, סקירה

סדריק קלאפיש הוא אולי לא אחד מן הבמאים הצרפתיים הכי מעוטרים מבחינת פרסים או נוכחות בפסטיבלים, אבל דומה כי הוא קשוב לצרכים של הקהל יותר מרוב הבמאים האחרים. ידגימו זאת סרטים כמו "פודינג אירופאי", שותפות ליצירת העונה הראשונה של הסדרה "10 אחוז", ובשנים האחרונות גם סרטיו "בחזרה לבורגונדי" ו"בתנועה". בסרטים שלו יש משהו נגיש וקליל מבל לתת תחושה של שטחיות, פנייה לרצונות של הקהל בעשייה שיש בה משהו אלגנטי, גם אם לעתים מעט מחושב מדי. בתחילת הדרך הוא היה מחובר לקהל הצעיר ויצר קומדיות קצביות, לאחרונה הוא שומר על הקצב אבל פונה גם ואולי בעיקר לקהל המבוגר יותר. גם בגלל שהתבגר בעצמו וגם משום שזה קהל מרכזי להצלחה בקולנוע בימינו. אם כי גם צעירים ימצאו ממה להינות בסרט שלו. "צבעי הזמן" (Colours of Time באנגלית), הסרט החדש שלו ושל השותף הקבוע שלו לכתיבת התסריטים, סנטיאגו אמיגורנה, לוקח את ריצוי הקהל לשיא. כאילו הם עברו על הלהיטים האחרונים שפנו לקהל המבוגר יותר ויצרו סרט שמשלב כמה תחומי עניין סותרים.

"צבעי הזמן", או "בואו של העתיד" אם לתרגם את השם הכותרת הצרפתית "La Venue de l'avenir״, מתרחש לאורך שני צירי זמן. הדבר מאפשר להציע סוגים שונים של קסם עבור חובבי הקולנוע הצרפתי המסחרי: זהו סרט תקופתי על סוף המאה ה-19, אבל גם סרט עכשווי שצוחק על השינוים של הטכנולוגיה והרדידות של דור יצרני התוכן לרשתות חברתיות; סרט שמאיר באור חדש את ההיסטוריה ומבט על דמויות היסטוריות מפורסמות, אבל דרך עיניים של דמיות עניות המצויות בשולי החברה, כולל עובדות מין עם לב זהב; סרט על פריז בעבר ובהווה, אבל גם סרט על הכפר הצרפתי באזור נורמנדי (לא כולל מלחמה); סרט על מציאת היעוד בחיים וגם סרט של פרישה אחרי שנים ארוכות בעבודה מתגמלת; סרט שנותן כבוד לעבר הצרפתי הגאה אבל גם מקפיד על גיוון אתני מסוים באופן קצת מתאמץ, אבל מקסים בדרכו. השילובים בין העלילות השונות והממתקים השונים לקהל לא תמיד מעודנים ויש בסרט משהו לא מעמיק במתכוון, אבל קלאפיש יודע לספק את הסחורה. זה כנראה לא סרט שייחרת בזיכרון של יותר מדי אנשים, אבל הוא בהחלט מספק הנאה בקולנוע כעת או בצפייה ביתית בהמשך.

הסרט מתחיל בימינו אנו, מתמקד בפתיחה בקהל הרב המביט או מקיים אינטרקציה שונה עם ציורים של קלוד מונה במוזיאון בפריז. בקהל נמצא גם סב (אברהם וופלר), יוצר תוכן צעיר שמצלם סרטון עבור חברתו הדוגמנית, שסבורה ששינוי צבע הציור ברקע עדיף על שינוי צבע השמלה שהיא צריכה לקדם. סב חי את חיי הדור הנוכחי, אבל גם קצת מבין שיש ערך לעבר. חוץ מזה, סב חי עם הסב שלו, כלומר עדיין גר עם סבא. ואותו סבא גורר את סב לאירוע משפטי אליו הוזמנו כצאצאים של אישה בשם אדל ורמייר, שמסתבר כי הם חלק מן היורשים החוקים שלה. אדל היא הבעלים האחרונים הידועים של בית שמצוי בשטח כפרי בנורמנדי והמועצה המקומית רוצה לקנות אותו על מנת לבנות במקום מרכז קניות. אף אחד מן האנשים החיים לא זוכר את אדל והבית עמד נעול ושומם מאז שנת 1944, אבל ליורשים עדיין מגיע פיצוי ועורכי הדין/היזמים מציעים שארבעה נציגים של האגפים השונים של משפחת היורשים יהיו נוכחים בפתיחת הבית ובבדיקת רכוש שאולי יש בו.

מלבד סב שמצטרף בלי רצון, השלושה האחרים שמצטרפים לפי סדר העניין בקו העלילה שלהם הם עבדל (זינדין שוולם), מורה חצי-אלג'ירי שמצוי רגע לפני פרישה אחרי חינוך מעורר השראה לדורות של תלמידים, גי (ונסן מקיין) כוורן שהוא היחיד שלא גר במרכז פריז, וגם סלין (ג'וליה פיאטון), אשת עסקים לחוצה עם צרות רומנטיות כלשהן שהסרט לא ממש מפרט. העיקר זה מה שהם מגלים בבית. הוא אמנם נטוש, אבל יש בו הרבה צילומים היסטוריים של בני משפחה, כולל מן המאה ה-19, לצד ציורי אימפרסיוניסטי שנראה מרשים וספק בעל ערך. מנקודה זו, הסרט עובר להיסטוריה של הבית ולציר הנרטיבי היותר-מעניין ומושקע שלו, סיפורה של אדל, המגולמת בידי סוזן לינדון בתפקיד פריצה. לינדון היא בתם של השחקנית סנדרין קיברלן והשחקן ונסן לינדון והיא ממש לא הבת היחידה של מפורסמים בקאסט.

בשנות התשעים של המאה ה-19 ואחרי מות הסבתא שגידלה אותה, אדל מחליטה לעשות מעשה. היא עוזבת את החקלאי שהיא מאוהב בה ונוסעת לפריז, לפגוש לראשונה את אמא שלה, שהקשר היחיד עמה הוא כסף שמופקד עבור אדל מדי חודש. בהפלגה לאורך הסיין, אדל פוגשת שני צעירים: צייר בשם אנטול (פול קריסר) וצלם בשם לוסיין (ווסלי שניידר), חברים שגם חצי מחזרים אחריה וגם יש ביניהם יריבות בגלל הסכנה כי הצילום יחליף לגמרי את הציור. בפריז עצמה, אדל מבינה כי לחיות לצד שני הגברים הצעירים זו אופציה טובה יותר משהות עם אמא שלה, אודט (שרה גירודו) שלא בדיוק יכולה לתת לאדל את מה שהיא זקוקה לו. או שאולי ייקח לאדל זמן להבין מה היא יכולה להעניק לה. מבלי להיכנס ליותר עלילה, אפשר לציין כי השהות בפריז של שנות התשעים תוביל בסוף למפגש עם עוד מפורסמים, בין אם אלו דמויות היסטוריות או שחקנים מעט מפורסמים יותר כמו ססיל דה פרנס ואוליבייה גורמה.

במקביל הסרט ממשיך גם להציג את העלילות במאה ה-21 ואפילו קופץ לתקופת זמן נוספת. הוא גם מוצא הקבלות בין הסיפורים בעודו שוזר הן את ההיסטוריה המשפחתית והן את ההיסטוריה של האמנות. הכל מבוצע באופן קליל למדי ועם הומור, אם כי הבדיחה הכי מצחיקה עבורי הייתה ההכרזה על כך שלמרות שיש דמויות היסטוריות בסרט, נעשו בו שינויים לצרכים דרמטיים. הסרט אינו אמין מבחינה היסטורית לרגע, אך זו לא פוגם להנאה ואולי אף מעצים אותה.

בשל כך, "צבעי הזמן" הוא בידור קליל במוצהר, לאנשים שרוצים לחוש כי הבידור הקליל שלהם אינו מטופש ולא מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. במקום זאת הוא מכוון למכנה המשותף שכולל גם גוונים של צבע ומגע עם תרבות "גבוהה", מבלי להתנשא על אף אחד פרט לאנשים שלא קשובים לעבר. זה לא מעמיק, אבל זה נותן תחושה של עומק. זה לא סרט גדול ויכול להיות נוח מאוד להצביע על העדר ההגיון הפנימי שבו או על הפתרונות המאולצים של התסריט. אבל זה סרט שיודע לספק מראות יפים ושפה מספיק שנונה בדיאלוג על מנת להעלים את הפגמים עבור קהל שלא מצפה לפריצת דרך אמנותית. במילים אחרות, סרט שיכול להפוך ללהיט גם בארץ, אפילו אם הוא יישכח עד סוף השנה.

/// תודה ליח״צ על התמונות, באדיבות רשת בתי קולנוע לב