• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

סקירה כפולה: "חוף מבטחים" + "העור בו אני חי"

26 באוקטובר 2011 מאת עופר ליברגל

שניים מן השמות הגדולים בקרב במאי אירופה מציגים סרטים חדשים שיוצאים בארץ כמעט במקביל ומופצים על ידי אותו מפיץ. בעוד אקי קאוריסמקי הוא שם הנערץ בעיקר על ידי שוחרי קולנוע משובעים, פדרו אלמודובר הוא שם שמוכר בארץ (ולא רק בארץ) יותר מכל במאי אירופאי אחר וגם יותר מרוב הבמאים האמריקאים. למעשה, נדמה לי כי אלמודובר הוא הבמאי היחיד שהקרנה של סרט שלו בארץ היא הצלחה קופתית מובטחת, או לפחות זו התחושה משיחות במעברים בבתי הקולנוע.

שני הבמאים כמעט הפוכים בסגנונם: קאוריסמקי הוא במאי של רגעים קטנים, של צמצום, של הומור פשוט אך מדויק ומקורי. אלמודובר הוא אמן ההגזמה. אצלו העלילות בלתי סבירות ומרובת פיתולים, העיצוב עז בצבעים והעולם הוא יותר מטא-קולנועי מריאליסטי. הספרדי נמשך תמיד לשונה ולחריג, הפיני מזקק את הגיבורים שלו כמייצגים של הוויה אנושית בסיסית המשותפת לכל אדם. שניהם במאים המקפידים על כל פרט ופרט בסרט שלהם ולשניהם יש סגנון אישי מובהק, ההופך גם את הסרטים הפחות טובים שלהם למהנים.

בעקבות אהבה בשר דם, הכל אודות אמא, דבר אליה, ולחזור אלמודובר נתפס בקרב הקהל הישראלי לא כילד הרע של הקולנוע, אלא כמי שמספק סרטים מרגשים במיוחד. הקהל הזה של אלמודובר, שבא לקולנוע על מנת לבכות, חייב לרוץ ולהתענג על הסרט החדש של קאוריסמקי.

חוף מבטחים (Le Havre)

באחת מן הסצנות בחוף מבטחים, חברות מקריאות לאישה השוכבת במיטת בית חולים פרגמנט קצר של קפקא על מנת לעודד את רוחה. קיים דמיון סגנוני בין הפרוזה של קפקא לקולנוע של קאוריסמקי – שניהם משתמשים ביחידות סיפור ומשפט קטנות, שניהם קוטעים את עצמם רגע לפני סוף ההתרחשות לפעמים, שניהם מתארים בצורה עדינה המותירה טעם של עוד. אבל ההבדל בניהם הוא תהומי. קפקא הוא הפסימי שביוצרים, הוא משדר לא רק יאוש, אלא גם חוסר הבנה ופירוק של כל מה שמוכר. אצל קאוריסמקי, לא משנה כמה קשה האירוע אותו הוא מתאר, התחושה הנוצרת תמיד היא תחושה של תקווה ואהבה לאדם באשר הוא אדם.

סצנת הפתיחה של הסרט נותנת את הטון להמשכו: גיבור הסרט, מצחצח נעליים, עד לחיסול של המאפיה. אבל הוא שמח על כך שזכה לתשלום עבור מלאכתו. איכשהו, התחושה היא לא של זעם על חוסר האנושיות והזעזוע שמפגין הגיבור, אלא הערצה ליכולתו לשרוד בכל מצב. באחד מסרטיו המוקדמים, תיאר הבמאי את עולמו הקשה של אדם שחי בעוני ומושלך לכלא על תקיפת שודד אשר דרדר אותו לעוני הזה. כל הסרט מתאר סבל, אך הוא נקרא על שם האוניה שתציע אפשרות לתקווה בסצנת הסיום אריאל (Ariel).

כך גם בחוף מבטחים. המציאות המתוארת היא של עוני, חולי ואיום המשטרה על ילד – אבל התחושה של כל סצנה וסצנה היא של תקווה ואהבת החיים. גיבור הסרט, מרסל, הוא מצחצח נעליים קשיש שלא מסוגל להסתדר בעולם בלי העזרה של אשתו. אלא שהאישה הזו חולה בסרטן ונאלצת להתאשפז, מבלי שהיא מגלה לו את חומרת מצבה.

אם הוא היה צריך לטפל רק בעצמו, כנראה ומרסל היה קורס. אלא שהגורל מזמן לו מפגש עם מישהו שגורלו אומלל יותר – ילד אפריקאי שניסה להגר ללונדון, אלא שהמכולה בה הוברח נתפסה, שאר המהגרים הושלחו לכלא ואילו הוא ברח לרגע מידי המשטרה, המתייחסת אליו בתור אויב הציבור.

מרסל מגייס כוחות וכספים על מנת לעזור לילד, מפתח עימו קשר רגשי ובסופו של דבר רותם רבים בעיירה למען המטרה. גם כאן, יש באופק ספינה אשר אינה מבטיחה דבר, פרט לאפשרות קטנה לעתיד אחר עבור הילד. ומכיוון שברוח הסרט יש משהו מן האגדה, אולי גם מרסל יזכה לגמול עבור טוב ליבו.

בקולנוע של קאוריסמקי אין סצנות שיא. כל סצנה המתארת ארוחה פשוטה או הליכה ברחוב היא סצנת שיא. בסרט הזה כל שחקן נותן הופעה מצויינת, כל קאט מגיע בדיוק ברגע הנכון. ייתכן ולבמאי הייתה חשובה האמירה הפוליטית של הסרט בנושא ההגירה, אבל הדיון בנושא זה נדחק לשוליים על ידי החגיגה הגדולה של אהבת האדם והחיים.

העור בו אני חי (La piel que habito)

שמעתי כמה טענות כי זהו כיוון חדש עבור אלמודובר, אבל אני מתקשה להבין אותן. אם יש דבר אחד שבולט בסרט הזה, זוהי העובדה כי הוא מזכיר סרטים קודמים של הבמאי. החל בקאסט, המורכב משחקנים שכבר עבדו איתו בעבר (אנטוניו בנדרס, מריסה פארדס, אלנה אנאיה) דרך מוטיבים ויזואלים המוכרים מסרטיו הקודמים: מיטת הטיפולים מדבר אליה, צפייה מבעד למסכים כמו בחיבוקים שבורים, אפילו סצנת הליכה ברחוב נראתה לי דומה מאוד לסצנה בהכל אודות אמא. העלילה, כרגיל, מפותלת ומכילה בגידות, סודות וחזרה לנקודת זמן אחרת למשך פרק זמן ארוך. גם הנושאים הם אותם נושאים: אהבה טוטאלית המובילה לטירוף, ניסיון לייצר סימפטיה עם אדם אלים/אנס ובעיקר אהבה למדיום הקולנועי עצמו, דרך עיצוב מוקצן ורמיזות להרבה מאוד יצירות אחרות, גם של במאים אחרים.

וזה לא בהכרח דבר רע. חלק מרכזי בקסם של אלמודובר הוא החזרה לדברים מוכרים, השילוב שלו בין לעג לסגנון שהוא עצמו פיתח לבין כנות שהוא מצליח לייצר דווקא בסיפורים המפותלים שהוא בורא. כמו בכל סרטיו, גם כאן עיצוב הסט מהמם, השחקנים טובים מאוד, המוזיקה מקבלת את הכבוד הראוי לה גם בפני עצמה וגם כמניעה את העלילה והדיאלוגים מוצלחים ממש כפי שהם בלתי סבירים.

בניגוד למה שאולי תקראו במקומות אחרים – לדעתי זהו אינו סרט אימה. אלמודובר ניסה לעשות הרבה מאוד דברים בסרט, אך להפחיד אינו אחד מאותם דברים. כן, יש בסרט קו עלילה אחד שעלול קצת לזעזע וכמה סצנות של ניתוח שהן מעט לא נעימות לצפייה. אבל בעידן הקולנועי של ימינו הטיפול בנושא הוא עדין, עד כמה שאפשר להגיד עדין על אלמודובר.

הסרט עוסק במנתח פלסטי שחרג, בעקבות אהבה אבודה, מן הגבולות האתיים המקובלים. אבל אלמודובר לא מתעניין בסוגיות של הבעייתיות בהנדסה גנטית או בכוח יתר של רופאים, אשר עולות בסרט. יותר מכך עוסק הסרט בנושא של נקמה, אך גם זהו אינו הנושא הראשי שלו, בעיניי. לטעמי זהו סרט על ניסיון נואש לשחזר את העבר, להשיב אהבות מתות לחיים, להיות במצב של אובססיה ליופי ותום שאולי לא היה קיים במציאות מראש. בכך, הסרט משוטט בטריטורית של היצ'קוק ,אחד מן הבמאים שאלמודובר מתכתב עימו ברבים מסרטיו. אבל הפעם הקשר לורטיגו נותר מעט רופף מדי ומדגיש קצת את חוסר העומק של הבמאי העכשווי לעומת אלילו הקלאסי.

אבל מעבר לכך, אלמודובר תמיד מתעניין בעיקר בשני דברים: אהבה המקבלת עוצמה בזכות החריגה מן הנורמות וקולנוע לשם קולנוע. בשני הנושאים הללו, אין הרבה אנשים שיכולים להתחרות עימו. לכן, גם סרטיו החלשים יחסית אהובים עלי. וכפי שניתן להבין, העור בו אני חי הוא אכן אחד מסרטיו החלשים יחסית.

הבעיה היא, שזהו סרט המנסה לרגש (בניגוד לחלק מסרטיו המוקדמים של הבמאי). בנושא הזה, הסרט נופל. כל סיפור מרהיב לעין, אבל הפעם אף דמות לא ממש מעוררת הזדהות. הגילויים העלילתיים אולי מפתיעים מדי פעם, אבל לא מרסקים את הלב. סיום הסרט מבשר על התחלה של סיפור אחר, שדווקא היה יכול לרגש יותר – אבל הסיפור הזה נותר ברובו מחוץ לסרט. אולם במחשבה נוספת, יש משהו עוצמתי בעידון היחסי בו אלמודובר מביים את הסיום של הסרט, ההופך את הסוף לאחת מאותן סצנות אלמודובריות שאני אשא בזיכרוני.

תגובות

  1. יועד הגיב:

    לפי מה שקראתי אצלך ואצל אחרים "חוף מבטחים" נשמע כמו סרט שאני צריך לראות. בכל מקרה, מגיעה לך מחמאה על ההספק של הצפייה והכתיבה

השאר תגובה