סקירת סטרימינג משולשת: ״במרוץ נגד הזמן״, ״איש הלחישות״, Mayday

הגענו שוב לרגע הזו בו יוצאים במקביל לא מעט סרטים חדשים ומדוברים יחסית לצפייה ביתית בשירותי הסטרימינג השונים, שבכל מקרה מלאים עד להתפקע באינסוף תכנים, סרטים וסדרות ויצירות דוקומנטריות, מה שיכול להקשות על הליך הבחירה במה לצפות היום. בנוסף, בתקופת החגים לרוב יש יותר זמן פנוי לראות סרטים. החלטתי אם כך שזה רגע טוב להרים את הכפפה, לפתוח את שירותי הסטרימינג השונים ולצפות בשלושה סרטים טריים מהתנור, מהחודש האחרון, ולאגד אותם לפוסט הזה כדי שלכם יהיה קל יותר לבחור במה לצפות מתוך שפע האפשרויות הבלתי-נגמרות שמציעות החברות השונות.

במרוץ נגד הזמן | The Runner
(אמזון פריים)

נדמה כי מאז השילה גל גדות את שריון האמזונה של וונדר וומן, היא הפכה בעיקר לשחקנית של סרטי אקשן היוצאים ישירות לסטרימינג שעל איכותם ניתן וכדאי לפקפק. יש יוצאים מן הכלל, כמו תפקידה בתור המלכה הרעה בעיבוד הלייב אקשן השנוא ביותר כנראה של דיסני, "שלגיה". השנה זה קורה בסרטו החדש של הבמאי הסקוטי הוותיק קווין מקדונלד, קולנוען שנגע בהכל: ממותחנים, דרך דרמות היסטוריות וקטנות, סרטי אקשן, סדרות טלוויזיה ולא מעט דוקו. כולל זכייה בפרס האוסקר התיעודי לסרט "יום אחד בספטמבר", על רצח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן.

ב"במרוץ נגד הזמן" מגלמת גל גדות את מאיה, עורכת דין עסוקה ומצליחה המתגוררת בלונדון ומגדלת לבדה את בנה נואה, חולה סכרת. בזמן ריצת הבוקר השגרתית שלה, בזמן שחולף מהרגע שהורידה את נואה בבית-הספר לרגע בו היא צריכה להגיע ליום חשוב ומשמעותי מאוד בעבודתה, היא מקבלת שיחת טלפון מאיימת: אדם מסתורי חטף את בנה ופוקד עליה לבצע משימה נוראית.

פעם היה מונח מעליב לסרטים גרועים במיוחד – "ישירות לדי.וי.די". מדובר בסרטים בעלי איכות ירודה שברור שאינם מתאימים לבתי הקולנוע ומראש מוציאים אותם למה שהיה בעבר צפייה ביתית. היום כבר לא משתמשים במונח הזה, בעיקר בגלל שאנשים כבר לא ממש קונים סרטים בדיסקים וכי יש פתרון אחר לסרטים האלו – לזרוק אותם בשירות סטרימינג כזה או אחר. שירות הסטרימינג המדובר יכול לקחת את הסרט הזה ולכתוב עליו את הטאגליין "סרט מקורי של (הכנס שם חברה)" בלי עלויות נוספות ומיותרות, ואפילו לתת לו סוג של יוקרה מזויפת, כי שם הגנאי "ישירות לדי.וי.די" פשוט לא קיים יותר. אבל הסרטים האלו הם בדיוק אותו המוצר רק באריזה אחרת ונוחה ונגישה הרבה יותר.
"במרוץ נגד הזמן" הוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר של סוג סרטי הסטרימינג האלו, סרט שאם היה נעשה לפני עשרים שנה היה מדלג על בתי הקולנוע ומגיע ישירות למחסני חנויות הדיסקים לפני שנעלם מהזיכרון הקולקטיבי מהר מאוד.

גם בסרטים שאני לא אוהב, אני תמיד מוצא נקודות אור מסוימות. אז אולי אתחיל איתן ואגיד כי גל גדות הפתיעה אותי לטובה בסרט הזה. כל כולו נשען עליה והיא מצליחה איכשהו לצאת מערימות הרפש שסביבה באור חיובי, סוחבת את הסרט באופן די מרשים. הדבר השני הוא שאני מאוד אוהב את לונדון ולא הייתי שם כבר כמה שנים, לכן היה משהו כיף בריצה יחד עם עם גל גדות מסביב לעיר האהובה הזו. נהניתי לראות מקומות, רחובות ואתרים שאני מחבב ומתגעגע אליהם. לצערי, כאן נגמרים לי הדברים החיוביים להגיד.

מבחינה נרטיבית, "במרוץ נגד הזמן" הוא סרט צפוי בכל פנייה אליה הוא מריץ את גל גדות, אין בו שום הפתעות, שום יצירתיות ושום ניסיון לצאת מהתבנית ולחשוב מחוץ לקופסה. התסריט שכתב מארק גיבסון הוא כל-כך עצלני, שלהגיד שהוא חיקוי של חיקוי של חיקוי זו כמעט מחמאה עבורו. גם את הדברים שהוא מנסה לחקות הוא לא באמת מצליח, והתוצאה היא מותחן לא מותח ולא מרגש. כשמחברים לזה עשייה קולנועית נוראית התוצאה היא סרט כל-כך רע שלא נתקלים בכמותו לעיתים קרובות.

נדמה כי הבמאי שכח איך עושים סרטים, ועבודת הבימוי שלו כל-כך מבולגנת, רועשת, תזזיתית באופן חובבני, עד כי הסרט גם נראה מכוער מבחינה ויזואלית. אני לא יכול אפילו למנות את כמות הפעמים שהבטתי במסך בהשתאות ובחוסר הבנה לנוכח עוד החלטה תמוהה, בין אם היא של הבמאי, הצלם, העורך או התסריטאי.
מדובר בסרט קצר מאוד, אבל אפילו זו לא סיבה מספקת לבחור לצפות בו. כל האלמנטים הרעים שבו גורמים לו להרגיש כמעט איטי, למרות שהוא מנסה להיות קצבי מאוד וזורם. הרבה זמן לא ראיתי סרט עם כל-כך מעט סיבות לראותו.

איש הלחישות | The Whisper Man
(נטפליקס)

נדמה כי אחד הז'אנרים האהובים על ראשי נטפליקס, מיד אחרי פשע אמיתי, זה מותחנים. שזה בעצם די דומה אם חושבים על זה, אבל גם מספיק שונה כדי שלא נחשוד בהם יותר מדי. סרטי המתח של נטפליקס מגיעים בקצב מסחרר, מככבים ברשימות הצפייה של החברה מסביב לעולם, בדרך כלל יש בהם איזה שחקן או שחקנית שעבורם אנשים מוכנים ללחוץ פליי/ ואז כמה שבועות עוברים, הם אט-אט יורדים במדדי הצפייה עד שהם נעלמים להם בקטלוג האינסופי, אחרי שמילאו את תפקידם וייעודם בעולם. נראה שהנוסחה הזו עובדת לנטפליקס, שכן הם ממשיכים לייצר את הסרטים האלו. למרות שמביימים אותם אנשים אחרים, משחקים בהם שחקנים אחרים והם מספרים סיפורים שונים, הם תמיד מרגישים קצת דומים זה לזה, כמו חלקים בסדרת אנתולוגיה ארוכה במיוחד.

אל קטלוג המותחנים הנטפליקסי הצטרף "איש הלחישות", המבוסס על ספרו של אלכס נורת', ומספר על טום (אדם סקוט), אלמן טרי הכותב רומנים משטרתיים. הוא עובר לעיירת ילדותה של אשתו המנוחה, יחד עם בנו הצעיר ג'ייק (אקסטון לוק פורטו). לעיירה יש היסטוריה אפלה בגלל ״איש הלחישות״, רוצח סדרתי שחטף ורצח מספר ילדים לפני כמה עשורים. כעת, נדמה כי יש שוב רוצח סדרתי באזור, שפועל באותו האופן שבו פעל איש הלחישות. כאשר ג'ייק נעלם, טום יעשה הכל על מנת להחזיר אותו הביתה, כולל לשתף פעולה עם אביו (רוברט דה נירו), עמו לא דיבר כבר עשורים, שהיה בעברו בלש במשטרה.

"איש הלחישות" הוא סרטו השלישי של הבמאי הניו-זילנדי ג'יימס אשקרופט, ששני סרטיו הקודמים היו יותר קרובים בסקאלה שבין מתח ואימה לכיוון האימה. אשקרופט מזריק לסרטו החדש מספר אלמנטים סגנוניים וחזותיים מן הז'אנר בו הוא פעל ומכיר, ומצליח לייצר אווירה מטרידה ואפלה יחד עם הצלם המנוסה פיטר דמינג, שעבד בעברו עם דיוויד לינץ' ובסדרת סרטי "צעקה". האווירה הזו והבחירות הסגנוניות הללו עוזרות להרים את הסרט ברגעים מסוימים ולגרום לו להרגיש קצת אחרת בבליל המותחנים של נטפליקס, אבל הם לא מצליחים לכסות על התסריט הגנרי והסיפור שמצליח להיות מבטיח בתחילתו, אבל בסופו מרגיש כמו בלון שהוצא ממנו כל האוויר.

הסרט זורק הרבה כדורים לאוויר ומנסה לעשות הרבה דברים שונים ובכך לגרום לנו לחשוב שמדובר במותחן מתוחכם ומיוחד, אבל במבחן התוצאה הוא לרוב נכשל ואת רוב הכדורים הוא לא מצליח לתפוס בחזרה באופן מרשים, או בכלל. הוא מנסה לספר סיפור מתח על רוצחים סדרתיים, על המשיכה הלא מוסברת של אנשים נורמטיביים לכאורה לפשעים נוראיים (ובכך לכאורה להעביר ביקורת על הדבר האהוב בנטפליקס, דוקו פשע), על הורות ובעיקר על יחסי אבות ובנים. והוא עושה את כל זה, אבל באופן שטחי ולא מעמיק, שלפעמים מרגיש כמעט זול.

סיפור המתח לא מתוחכם ולא חדשני, עובר בכל התחנות המוכרות והצפויות, וגם כשהוא מנסה לעשות דברים אחרת הוא עושה זאת באופן לא משכנע. איפיון הדמויות גם הוא נותר שטוח מאוד, והסרט לא מצליח לייצר עניין אמיתי בדמויות המובילות אותו. במקום להראות לנו מי ומה הם, הסרט כל הזמן מסביר לנו עליהם כאילו אנחנו טיפשים, מפחד שלא נבין או נפספס משהו לגביהם. במקום לסמוך על הצופים, האנשים מאחורי "איש הלחישות" צועקים עלינו הסברים, לרוב בדיאלוגים די מרושלים, וזו פשוט כתיבה לא טובה. גם הגילוי המפתיע של הסרט הוא הכל חוץ ממפתיע, ואפשר לנחש אותו בקלות מעצבנת כל-כך הרבה זמן לפני שהגילוי עצמו קורה שהסרט מאבד המון מהכוח שלו.

בצד החיובי, יש לסרט קאסט לא רע בכלל ובעיקר כיפי מאוד. סקוט, שבשנה האחרונה עשה קפיצה מסרטי וסדרות קומדיה למותחנים וסרטי אימה, ממשיך להוכיח שהופעותיו בסרטים מהסוג הזה מבורכות. דה נירו עדיין שחקן מצוין ולא משנה לי כמה סרטים גרועים הוא יעשה, כשהוא רוצה – האיש הזה עדיין יכול לשחק. ובסרט הזה הוא רצה. אבל הדבר הטוב ביותר בסרט היא ההופעה הכיפית, המבחילה והמטרידה של מייקל קיטון, שהופך את הסצינות המועטות שלו לטובות ולמעניינות ביותר בסרט.

בסופו של דבר, "איש הלחישות" לא מצליח להתרומם מעבר לציפיות ממנו, והוא נותר עוד מותחן נטפליקסי שטוח שלצערי כנראה ישכח עד הפעם הבאה שאכתוב פוסט על סרטי סטרימינג חדשים. למרות סגנון ויזואולי אפקטיבי וקאסט טוב, הוא נופל ברמת התסריט שוב ושוב, לא מצליח לייצר את דפיקות הלב המואצות ואכילת הציפורניים הקורות בעקבות צפייה בסרט מתח טוב במיוחד.

Mayday
(אפל TV)

הנטייה שלי הייתה להתחיל את הסקירה על "מיידיי" (אין שם עברי, התעתיק הוא שלי) בפסקה על ריאן ריינולדס, כפי שמצופה מסרט חדש בכיכובו של אחד האנשים האהובים ביותר בהוליווד כיום. אבל ריינולדס מקבל מספיק תשומת לב ואת אור הזרקורים, אז אני אתחיל הפעם דווקא עם צמד הבמאים-כותבים, ג'ונתן גולדשטיין וג'ון פרנסיס דיילי. זהו סרטם הרביעי של הצמד, ואחרי שני הסרטים הקודמים שלהם, "לילה בטירוף" (Game Night) שהיה קומדיה מוטרפת קורעת מצחוק ודי נדירה, ו"מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים" שהצליח להתעלות כל-כך מעל הציפיות ולהיות סרט פנטזיה קומי מעולה, אני קהל שבוי ומוכן לקבל כל מה שהם יכינו.

"מיידיי" מתרחש בשנת 1987, בזמן המלחמה הקרה. ריינולדס מגלם את טרוי קלי, טייס קרב מחיל הים האמריקאי, שנשלח למשימה סודית מעבר לקווי האויב בברית המועצות. המשימה משתבשת וטרוי מוצא את עצמו תקוע במדינת אויב, כאשר הסיכוי היחיד שלו לשרוד ולהגיע הביתה הוא סוכן קג״ב לשעבר שמוצא אותו – ניקולאי אוסטינוב (קנת' בראנה).

התקציר הזה בקלות היה יכול להיות גם עבור מותחן הישרדות גנרי, אבל בידיהם של גולדשטיין ודיילי הוא הופך להיות קומדיית הישרדות מהנה שמצליחה לעלות רמה אחת מעל הגנריות. זה לא סרט מקורי ומיוחד שמשנה את חוקי המשחק, אבל הוא עומד בהבטחות שלו ובמשימות שהוא מציב לעצמו. מדובר בבידור קולנועי מהוקצע שלא מנסה להיות משהו שהוא לא, מתרכז בעיקר בכיצד לבדר את הקהל ולעשות לו כיף. רק מדי פעם מבליחה איזו אמירה או תובנה שאמורה להיות עמוקה אבל נשארת שטוחה, דבר בהחלט נסלח כשלוקחים בחשבון את הסך הכל של הסרט.

בתקופה רגישה מאוד של מלחמות ומתחים בינלאומיים, גולדשטיין ודיילי חוזרים לאחת מהתקופות הרגישות ביותר של מתחים בינלאומיים ולא מנסים לייצר השוואות זולות או איזו אמירה פוליטית נוקבת וחריפה. הם משתמשים בזמן ובמקום כמעטפת נרטיבית לסיפור שהם רוצים לספר, שהוא קודם כל הסיפור של שני האנשים במרכזו, ודרכם הסיפור על נקודת הזמן ההיא במלחמה הקרה ובשתי המעצמות. גם כאן, לא מדובר בסיפור חדשני או בדמויות סופר מורכבות, אבל שתי הדמויות הראשיות כיפיות וקל מאוד להתאהב בהן, לרצות בעדן ולעודד אותן.

מערכת היחסים הנוצרת בין דמותו של ריינולדס לזו של בראנה היא כמובן לב הסרט והמנוע שלו, והיא עשויה באופן נהדר שבזכותו יש לסרט על מה להישען. סרטי הבאדי-קומדי, על שני אנשים שונים שמתחברים לאט ובדרכים עקלקלות בזכות סיטואציה המכריחה אותם לעבוד יחד, קיימים כבר עשרות שנים. נעשו במסגרת הזו כל-כך הרבה סרטים שאין פה הרבה מקום לחדש, ובכל זאת "מיידיי" עובד לא רע בכלל ומרגיש כמו תוספת כיפית, גם אם לא מקורית, לקטלוג על חברויות בלתי צפויות.

מערכת היחסים בין שתי הדמויות מעניינת וכיפית לא רק בזכות התסריט החמוד והמשעשע, אלא בעיקר בזכות השחקנים המגלמים אותם והכימיה הנהדרת ביניהם. התפקיד של טרוי נתפר בדיוק למידותיו של ריינולדס, שחקן שיודע בדיוק מה ומי הוא ומה היתרונות והחוזקות שלו, וזה תמיד כיף לראות שחקן באלמנט שלו ובסביבה הטבעית שלו, עושה את מה שהוא עושה הכי טוב. לצידו, נראה כי בראנה במבטא רוסי נהנה כמו שהוא לא נהנה שנים, והוא מצליח להתבלט ולעשות תפקיד אפילו טוב יותר. השילוב ביניהם ממש הפתיע אותי לטובה והרבה בזכותו הסרט מהנה כמו שהוא.

זו מילת המפתח בהקשר של "מיידיי" – הנאה. הוא מהנה בכל רבדיו, למרות הסיפור המאוד בסיסי שלו שעוקב אחרי המתכון בלי לזוז הרבה ימינה או שמאלה ולמרות שהוא ברובו די צפוי. הוא לא מתקרב להצלחה של שני הסרטים הקודמים של צמד הבמאים-תסריטאים, אבל יש בו לא מעט מהדברים שהפכו אותם לכל-כך מוצלחים עם חיסרון אחד בולט – המקוריות. בסרטים ההם, גולדשטיין ודיילי לקחו ז'אנרים עיפיים והפיחו בהם חיים, ופה לצערי זה חסר מאוד. הסרט מצחיק מאוד, קצבי, כיפי ועשוי כמו שצריך, אבל הוא לא מחדש הרבה, אם בכלל. בכל זאת, לדעתי יש בו מספיק כדי להשקיע זמן, בטח כאשר מדובר בצפייה ביתית. למרות שלא הייתה לו באמת תחרות, הוא הסרט המוצלח ביותר מבין שלושת הסרטים בפוסט הזה, ובפער ניכר.