• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

סקירות מאוחרות: "פסיפיק רים: המרד", "לילה בטירוף"

25 במאי 2018 מאת אור סיגולי

סיכום המחצית מתקרב (סוף יוני, לרוב), ואני בבעיה. תחילת 2018 הייתה מאוד מוזרה בשבילי וכל סדר העדיפויות שלי התעוות, ככה יצא שפספסתי הרבה מהסרטים שיצאו באותה תקופה. על פניו, לצופה הסביר, זה לא עניין גדול. תחילת השנה הקולנועית מאופיינת לרוב בסרטים שהאולפנים והמפיצים לא ידעו מה לעשות איתם, והם זורקים אותם אי שם בין סרטי האוסקר לסרטי הקיץ, בתקווה שמשהו יתפוס. זה כלל די ידוע – סרט שיוצא בין סוף ינואר לאמצע מרץ, הוא לרוב חדשות לא טובות.
בשבילי זה סיפור אחר אם אני רוצה לחזור לפוסט השנתי המטופש שלי, כי אני צריך לפחות לדעת שראיתי את המשמעותיים בגזרת הגבולות של ינואר-יוני של השנה, עד כמה שניתן. זה הוציא אותי למין מירוץ השלמות חסר פשר לחלוטין לקראת סיכום המחצית, בניסיון לכפות על עוולות חודשי השנה הראשונים.

כך מצאתי את עצמי מגיע לשניים מהסרטים שלא רק אני פספסתי, אלא גם כל כתבי סריטה, ועל כן מעולם לא זכו לסקירה משלהם. אז בזמן שעתידו של סיכום המחצית עדיין לוטה בערפל, לפחות נרוויח סקירות על כמה מהסרטים, והפעם: אחד שמאוד כדאי לראות, ואחד שכדאי להימנע ממנו – אבל סביר להניח שבכל מקרה עשיתם את זה.

"פסיפיק רים: המרד" – Pacific Rim: Uprising

ב-2013 ביים זוכה האוסקר הטרי גיירמו דל טורו את "פסיפיק רים", המתרחש בעולם אפוקליפטי בו האנושות בנתה רובוטי ענק כדי להילחם במפלצות שהגיעו מיקום חיצוני כלשהו. הסרט עבד על המון מקומות מוכרים, אבל היה מהנה מאוד ונראה נהדר. בסריטה הוא זכה לאהבה גדולה, וכך אם אני זוכר נכון עם שאר רוב מבקרי ישראל, אבל בארה"ב נחשב כישלון גדול. מתקציב ממש לא מבוטל של 190 מיליון דולר, הכנסותיו מבית של "פסיפיק רים" עמדו על 100 מיליון בלבד, אפילו לא מספיק בשביל לכסות הוצאות ראשוניות. זה היה מכעיס, כי בקיץ האומלל של 2013 – שכלל את "איש הפלדה", "R.I.P.D", "הוולברין" ו"אליסיום" – סרטו של דל טורו היה אחד המשובחים.
למרבה המזל, השווקים החיצוניים לארה"ב הבינו שדווקא כיף פה, והפכו אותו לרווחי עם משהו כמו 300 מיליון דולר. זה מנע מהמפיקים לזנוח את המותג החדש, וחמש שנים לאחר מכן הגיע סרט ההמשך, כאשר דל טורו משמש רק כמפיק, ובתפקיד הבמאי הובא סטיבן דינייט. את התפקיד הראשי קיבל ג'ון בוייגה ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר"), ורק כמה שחקני משנה חזרו לשחזר את הופעותיהם, בינהם ברן גורמן, צ'רלי דיי, והמועמדת לאוסקר רינקו קיקוצ'י ("בבל").

כשזה הגיע להכנסות, הפעם המצב היה אפילו יותר גרוע. "פסיפיק רים: המרד" הופק בתקציב של 150 מיליון דולר, ובארה"ב גירד את הצד הלא נכון של ה-60 מיליון. גם הפעם העזרה הגיעה מאסיה, אבל לא בהרבה, וכל רווחיו הגלובליים עמדו על 288 מיליון.
עם זאת, בשונה מהסרט הראשון, הכתף הקרה שקיבל הסרט החדש מוצדקת בהחלט. הוא פחות נורא ממה שעשו ממנו בעת יציאתו, אבל זה מדהים כמה הוא זניח ומשולל את הדברים שהפכו את הקודם למלהיב.

מה שלי הציק יותר מהכל הוא שזה מרגיש כמו סרט לטלוויזיה. אני לא רוצה לבטל את עבודותם של עשרות אנשי אפקטים וסאונד שהשקיעו את מיטב כישרונם ביצירת העולם של הסרט, אבל משהו ברקעים ובעיצוב הכללי מרגיש פלסטיקי, אנימטיבי מדי ושטוח. לי זה הרגיש פחות מרשים אפילו מכל הסרטים המקרטעים שנטפליקס החליטו לצ'פר אותנו איתם לאחרונה, כמו "פרדוקס קלוברפילד".
בתחום הדמויות והתסריט גם לא נרשמה הצלחה, אבל אם להיות כן, אני בכלל לא בטוח כמה הקודם הצטיין בתחום הזה. יש איזשהו טוויסט בעייתי שקשור לרע של הסרט, חורים עלילתיים מפה ועד האוקיינוס השקט, דינמיקות בין הדמויות שהן קלישאות של קלישאות ובנוסף רגע לא ברור שבו דמותו של בוייגה, בנו של אידריס אלבה מהסרט הקודם, עומד מול קבוצת צוערים רגע לפני הקרב הגדול ואומר להם "אם אבי היה פה, הוא בוודאי היה נותן לכם נאום. אבל אני לא אבא שלי" – ואז פוצח בנאום. ועוד לא דיברנו על השאלה למה יש "מרד" בשמו של הסרט (או "התקוממות", אם ללכת על תרגום מדויק יותר). המשחק גם הוא מקרטע, עם סקוט איסטווד שממשיך את הדיסוננס המדהים שלו בין חתיך-על לחסר כריזמה על המסך ועוד מספר הופעות משנה נשכחות למדי.

דווקא השיפור הגדול ביותר בין הסרט הקודם לזה הוא השחקן הראשי. ג'ון בוייגה חביבנו הוא מישהו שתמיד כיף לשהות במחיצתו, והוא בטח טוב יותר מצ'רלי האנם הגבנ"צי שנדמה שהוליווד עדיין מנסה להפוך לכוכב וכל מה שיוצא לה זה "המלך ארתור".

"לילה בטירוף" – Game Night

הכי קל זה להגיד "מה? איך אף אחד לא מדבר על הסרט הזה?" כאילו מדובר במשהו שהעולם פספס, אבל האמת היא שזה לא כל כך נכון. "לילה בטירוף" יצא בארץ בסוף פברואר, ממש במקביל להפצתו בארה"ב, ובזמן שבאמת לא זכה לבאזז המטורלל שהוא מנת חלקם של סרטי גיבורי העל, הביקורות ממש אהדו אותו והתייחסו אליו כאחת ההפתעות של השנה ואחד הסרטים הראויים בתקופה בה אין מה לראות. הקהל הגיב היטב גם, והפך את הסרט ללהיט עם הכנסות של כמעט 70 מיליון דולר מתקציב של חצי. הוא פתח במקום השני בטבלת שוברי הקופות בארה"ב (לא היה לו סיכוי מול "הפנתר השחור"), ונשאר בעשירייה הפותחת חמישה שבועות.
בעקבות כל אלו הגעתי לקומדיה הזו עמוס ציפיות, ובאופן די מדהים לא התאכזבתי לשנייה. "לילה בטירוף" הוא אחד הסרטים המהנים והמשובחים של השנה עד כה, ובלי שום שאלה בכלל המצחיק שבהם.

"לילה בטירוף" היא קומדיה בסיווג R שאורכה קצת פחות משעה וארבעים, וזה כבר מחזיר אותנו לימים השפויים והטובים בהם קומדיות לא התחנפו לקהל צעיר מדי ולא נשארו יותר זמן ממה שהיו צריכות. הוא מתרחש כמעט כולו בלילה אחד, בו מספר דמויות מוצאות את עצמן במשחק שיצא משליטה, הסתבכויות עם גנגסטרים, עלילת שודים, כמה מרדפים, והמון הופעות משובחות.
את הקאסט הנפלא מובילים ג'ייסון בייטמן ורייצ'ל מקאדמס – הוא שחקן נהדר שלעתים קצת עובר את הגבול לבלתי נסבל, והיא פלא עולם. אני מאוהב בגברת הזאת מאז "נערות רעות" ולא חושב שהיא יכולה לעשות שום דבר רע. אחרי כמה הופעות דרמטיות ("ספוטלייט" עליו הייתה מועמדת ובצדק רב לאוסקר, "אל הפלא", "איש מבוקש מאוד" וכל מיני כאלה), היא חוזרת פה בפול גז לקומדיה, ומזכירה לנו את התזמון הנהדר שלה.

השניים מגובים בקאסט משנה היסטרי, כולם ללא יוצא מן הכלל מעולים. קייל צ'נלדר עושה קצת פרודיה על הדמות של הכל-אמריקאי הנערץ שהוא מוכר בזכותה, בילי מגנוסן (הנסיך הצעיר מ"אל תוך היער"), למורן מוריס (הרבה יותר מטוב ממה שהיה בכל העונות של "הבחורה החדשה"), שרון הורגן הבריטית, ג'סי פלמונס גונב את ההצגה בתור השכן השוטר, והופעות קטנות של ג'פרי רייט, דני יוסטון, וצ'לסי פרטי ההורסת ("ברוקלין ניין-ניין") וגם עוד כמה שלא אחשוף כאן.

על התסריט אחראי מארק פרז, וזה התסריט הראשון שכתב לקולנוע מזה תריסר שנים. הקודם היה "שיגעון של קולג'", אגב קומדיות מעולות שלא זכו ליחס המגיע להן. הבימוי הוא של ג'ון פרנסיס דיילי וג'ונתן גולדסטין, שחתומים על בימוי "חופשה בהפרעה" ועל כתיבת "ספיידרמן: השיבה הביתה" ו"איך להיפטר מהבוס". אני חייב להודות שעכשיו שהם חתומים על "הפלאש" העתידי לפתע יש בי לפתע תקווה לגבי היקום המשותף של D.C. מקווה שהם לא יהרסו גם אותם.

"לילה בטירוף" הוא קומדיה מטורפת, כך שהיגיון רב לא תמצאו במהלכים ובטוויסטים, אבל הוא חצוף, אלים במידה, יש בו המון רגעים נפלאים (סצנת ניתוח השדה והמרדף וואן-שוט בתוך הבית הם שניים מהדברים המצוינים של השנה), ובעיקר דמויות שפשוט כיף להיות איתן, ולרגע לא נמאס.
המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת לסרט היא שאני ממש מחכה לפעם הבאה שאוכל לצפות בו, עדיף עם חברים שטרם ראו אותו כדי להמשיך ולהפיץ את הבשורה. זה לא איזה משהו בדרך לתולדות ימי הקולנוע, אבל הוא מעניק הרבה יותר ממה שהוא צריך, עשוי עם אהבה לדמויות כמו גם לצופים, ויותר מדי כישרון מכדי לתת לזה לחלוף מעל האנשים שמחפשים בידור משובח.