• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"ספיידרמן: השיבה הביתה", סקירה

6 ביולי 2017 מאת לירון סיני

רק מצמצנו והנה הגיע עוד סרט של מותג "הנוקמים" לאקרנים. הפעם היה קשה שלא לפתח ציפיות, כי בכל זאת, כבר ראינו טיזר קטן ממה שספיידרמן החדש יכול לעשות בסרט הקודם של החבורה. חלקו ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", באחת מסצנות הקרב הכי מהנות של השנים האחרונות, היה הבטחה משמחת גם למעריצים שלוקחים את המותג ברצינות וגם למי שסתם מחפשים קצת אקשן קיץ קליל. מהעיניים שזזו כמו שצריך, ועד לבדיחות על כמה שהוא צעיר ואנחנו זקנים, הליהוק של טום הולנד בתור ספיידרמן נראה תפור עליו בול.
מצפייה ב"ספיידרמן: השיבה הביתה" (Spider-Man: Homecoming), בבימויו של ג'ון ווטס (שביים וכתב את סרט האימה "ליצן" ואת "ניידת משטרה") לפי תסריט מרובה כותבים ביניהם ווטס, ג'ונת'ן גולדשטיין וג'ון פרנסיס דליי (שניהם קשורים לסרטי "איך להיפטר מהבוס"), אפשר להגיד דבר אחד בבטחה – הולנד הוא אכן ליהוק מדויק ומשובח, ובהחלט בונה ציפייה מסוימת לסרט הבא שבו הוא ישתלב, אולי עם הנוקמים, אולי עם סיפור אישי עמוק יותר ועם יותר רבדים. אבל הסרט עצמו, למרות שהוא נעים למדי לצפייה, לא מצליח לעמוד בציפיות באמת, ונשאר כל הזמן במעין תחושה שהוא "כמעט" טוב.

לפני ההתייחסות העניינית לדברים כמו עלילה, מבנה, דמויות וקצב, אין מנוס מלפתוח עם פינתנו "הטריילר אשם". אחרי כמה סרטים שהטריילרים לא חרבו את חדוות הצפייה בהם, הפעם מגיע שיא חדש של נזק. אני פונה אליכם בקריאה נרגשת, או שמא קצת נואשת: אנא, אם אלוהי העכבישים ואודין היטיבו עמכם ומנעו מכם לצפות בטריילר אחד או כולם ל"ספיידרמן: השיבה הביתה" – שמחו על מזלכם הטוב ואל תצפו בהם. מדובר במקרה חמור של גילוי רוב התפניות המהותיות בעלילה. עד כדי כך, שמצאתי את עצמי מבלה לפחות שני שליש מהסרט בהמתנה עמומה לכך שהדברים יתגלגלו בדיוק כפי ששיערתי שהם יתגלגלו, מה שהפך את חוויית הצפייה למפוהקת עד מאוד, וגם מתסכלת לפרקים.

ולעניין: יש משהו בקצב ובעלילה של הסרט שמעט מעייף גם בלי להאשים את הטריילר. בזמן שחלק מהדמויות סביב פיטר פרקר (aka ספיידרמן) עוברות תהליכים משמעותיים או לפחות דרמטיים מאוד, שגם אם לא מנוצלים עד הסוף לפחות יש בהם משהו מעורר הזדהות וסקרנות, פרקר נשאר ונילי, חמוד ותו לא. אמנם זה באמת נהדר לראות ספיידרמן מלא הומור, ויש משהו מאוד מרענן ברצון להכיר דמות שהיא קודם כל קלילה במהות שלה, אבל בהקשר הזה אפשר לומר שהסרט אפילו חסר קצת בפאנצ'ים והומור, ולכאורה ניתן כאן מעין תירוץ לא להעביר את הדמות הראשית שום תהליך משמעותי. זה גם חבל, כי טום הולנד עושה עבודה מעולה עם התפקיד שכתבו לו. בסך הכל מדובר בסרט חמוד, אבל הוא לא משתווה למשל ל"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים".

במהלך העלילה, בגדול, פרקר מתרגל את היותו איש העכביש, בזמן שהוא במעין תקופת המתנה עד שטוני סטארק (רוברט דאוני ג'וניור כמובן), הלא הוא איירון מן, יאשר לו להצטרף לעוד משימות עם החבורה המיומנת והמפורסמת יותר. בינתיים הוא מבלה בשכונת המגורים שלו ובלימודים עם חבר טוב (ג'ייקוב בטלון), שלא ממש ממריא בתור סיידקיק ולא עוזר לפיטר לשמור על הזהות שלו בסוד. בדרך פיטר מסתבך עם פושע מקומי (מייקל קיטון), שמתגלה כבעל פוטנציאל נזק שעלול להיות גדול על פרקר הטירון בכמה מידות. למרות שזה נשמע כמו פרמיס לא רע בכלל, פארקר לא מתעמת במהלכו עם שום אתגר מהותי. יש בסרט כמה רגעים מעוררי מתח, כן, יש גם קצת מתח רומנטי ואפילו קריצה למי שככל הנראה תוכל להיות מרי ג'יין ווטסון שלנו להמשך, אבל שום קו עלילה או קונפליקט לא הולכים עד הסוף מבחינת ההשלכות הרגשיות על הגיבור שלנו. הוא נותר שמור היטב, יוצא מכל מצב יחסית מהר, והמשברים שלו מתקבלים בשוויון נפש יחסי. גם אם הוא שבור ושפוף מעט, הוא לא באמת מתפרק בשום שלב, הוא לא מגיע לשום קצה של יכולת – לא מבחינת כישלון ולא מבחינת הצלחה. וזה קצת מוזר, כי מדובר בכל זאת בנער בגיל שבו אפשר להוציא דברים בקלות מפרופורציה, והיה אפשר לנצל את כל כאבי הגדילה לרגעים דרמטיים של ממש, לשיאים רגשיים, שלא מגיעים.

רוב הזמן נחמד לראות את פרקר עושה טריקים, לומד את החליפה שלו, מפשל, קם, וממשיך, אבל זה כל מה שהסרט מצליח לעשות – להיות נחמד. הוא לא מסעיר באמת. ויותר מכך – יש כאן פספוס בבנייה של הנבל של הסרט, אדריאל טומס, או הנשר (במובן של נשר אוכל נבלות). טומס מתחיל את הסרט כמו גיבור מעמד הפועלים, זה שעובד בלנקות את הבלגן שהנוקמים מותירים אחריהם ולהתפרנס מפינוי פסולת חייזרית. הוא עובר בתחילת הסרט כאיש עקרונות, כזה שרוצה לדאוג למשפחה שלו – גם הביולוגית וגם זו שמורכבת מחבריו לעבודה. לכן, כאשר אוסרים עליו להמשיך ולעבוד בתחום ממנו התפרנס כי אנשים מטעם סטארק משתלטים על התחום, הטינה שלו מעוררת הרבה מאוד הזדהות. לצערי, במקום לתת גם לדמות שלו עוד קווי אופי שמעוררים הזדהות ושייצרו אולי קונפליקט אמיתי אצלנו ואצל פרקר לגבי מי הטובים ומי הרעים כאן, הנימה הביקורתית הולכת ונדחקת לשוליים על חשבון עוד משפט מחץ של איירון מן. גם העובדה שפארקר הוא גיבור בחיתוליו שעושה המון בלגן ונזק סביבתי נותרת לא מטופלת, ויכולה לעבור אולי רק בקריאה ביקורתית מאוד מאומצת כאמירה על גיבורים והבלגן שהם עושים בדרך אל התהילה האנוכית שלהם. אבל זה לא משהו שמורגש כאינהרנטי לסרט. הסרט עסוק בלטפל אך ורק בפני השטח, עם אירועים שמרגישים קצת כאילו שראינו אותם כבר, בכל מה שקשור לסיפור של ספיידרמן.

יכול להיות שקל להחמיר עם הסרט כי בזמן שבסרט "הנוקמים" הקודם אשר במרכזו היה קפטן אמריקה, כבר הכרנו היטב את סטיב רוג'רס. לעומתו, פיטר פרקר הטרי מקבל אתגר כפול על כתפיו הטינאייג'ריות. הוא גם חדש ביקום הקולנועי הנוכחי של הנוקמים, והוא גם הגילום העדכני השלישי של ספיידרמן בזמן קצר למדי, אחרי אנדרו גארפילד וטובי מגווייר. כגילום חדש הוא טוב מאוד, אבל הסרט שוב מרגיש כמו אקספוזיציה. וכאן אין מקום להנחות. די לחשוב על "איירון מן" הראשון או על באטמן הראשון של נולאן כדי להבין איך אפשר לעשות סיפור ראשון של גיבור על בלי להיות מתיש או ממוחזר מדי.

המקום העיקרי שבו אפשר לפרגן לסרט תלוי מאוד בשאלה האם אתם חובבי ספיידרמן קולנועיים בעיקר ואולי קצת טלוויזיוניים, או חובבי ספיידרמן גם מעל דפי הקומיקס. אם אתם מחבבים אותו עוד מהקומיקס, תקלטו כמה קריצות לפאנלים איקוניים במיוחד של ספיידרמן, ואלו מעוררים חיוך, ואפילו מעט הערכה. יש גם כמה בדיחות מצחיקות עם קפטן אמריקה בתור דמות לחיקוי לתלמידי ארצות הברית, והדמות של הפי – מעין בייביסיטר חמור סבר וחביב מטעם הנוקמים (שהוא בעצם ג'ון פברו, הבמאי שמעורר געגועים לסרטים קודמים ומוצלחים יותר) אבל אלו נחמות קטנות, בסרט סביר, אך רחוק ממסעיר.

תגובות

  1. רון הגיב:

    את סלחנית בת סלחנית
    איפוא העומק והטרגיות של טובי מגוויר? איפוא היצירתיות של סם ריימי?מה קרה לדמות הנשית?(ולנשיקות הפוכות נפלאות…)
    הצילו…..

    1. yoshihide הגיב:

      רון, לפחות בקשר לטובי מגווייר, אני חושב שזה כל העניין: ספיידרמן לא חייב להיות דמות טרגית ועמוקה, ולפחות בקומיקס – בחלק גדול המקרים – הוא לא כזה. הוא דמות די קלילה שמתייחסת להכל בהומור, ציניות וסרקזם. יש לו את הרגעים הקשים שלו, בוודאי, אבל הדמות שלו בכללותה היא לא איזה באטמן מיוסר ששונא את העולם.

      עכשיו, אני לא איזה טהרן שחושב שסרטים שמבוססים על יצירות קומיקס חייבים להיות נאמנים למקור. אני רק אומר שטרגיות היא לא תנאי הכרחי לאיכות, ושאם אתה כן רוצה להיות נאמן קצת לקומיקס, אז עדיף לך to tone down, כמו שאומרים, את הבעת היגון התמידית על פניו של מגווייר.

      בקשר לסם ריימי, הלוואי שהיצירתיות שלו היתה באה לידי ביטוי בסרטים האלה כפי שהיא היתה יכולה. אני יכול לספור על אצבעות כף יד אחת את כמות הסצינות משלושת הסרטים שבאמת גרמה לי להזכר מי זה במאי הזה, וכנראה ישאר לי עודף.

      1. ספיידרמן 2 הוא הכי טוב מבין סרטי ספיידרמן

השאר תגובה